חוגגים את יום המורה: "המפגש עם התלמידים נותן לי אנרגיה"

בישראל יצוין בסוף השבוע יום המורה, שנועד להביע הוקרה לעבודתם של עובדי הוראה כמו גננות וסייעות, מורות ומורים, מחנכות ומחנכים, מנהלות ומנהלים, ועוד. השנה עמדו הגננות והמורים במרכז תשומת הלב כשסיום שנת הלימודים הקודמת שובש טרם החתימה על הסכם שכר בין משרד האוצר להסתדרות המורים. במסגרת המו"מ  נדונו גם היחסים בין המורים החדשים, שקיבלו תוספות שכר נאות, למורים הוותיקים יותר, שיש הטוענים כי קופחו בהסכם.

אבל הסיפור הוא לא רק כסף, המורים מגיעים מתוך שליחות ונאלצים להתמודד עם לא מעט שינויים שעוברים על המערכת, הטכנולוגיה, הקדמה, היחס מההורים ומהתלמידים, השחיקה אחרי כל כך הרבה שנים, ועוד. לקראת יום המורה, שלושה מורים בחרו לשתף אותנו בנוגע לעבודתם יוצאת הדופן.

ארבעה עשורים של הוראה

נחמיה קתוע, מורה לשל"ח, היסטוריה ואזרחות באולפנית אורט טבריה, עם ותק של 44 שנים, יחגוג בשנה הבאה 70, ואם תשאלו אותו - הוא עדיין ילמד בבית הספר שאליו הוא מגיע כבר יותר מארבעה עשורים. הוא התחיל ללמד בתיכון אורט טבריה עם הקמתו ב־1977, אז למדו בו יחדיו בנות ובנים, וממשיך ללמד ברצף מאז, כשכיום מדובר באולפנית לתלמידות בלבד.

"האולפנית השתנתה לא מעט מאז הקמת התיכון, אבל ההנאה לטייל עם התלמידות ולראות את הסקרנות שלהן יחד עם המרץ נשארו בי, ורק נותנים לי עוד כוח", הוא מספר. אף שהגיע לגיל פרישה לפני כשנתיים, נחמיה ממשיך ללמד ואף חינך כיתה תקופה מסוימת. "המפגש עם הנוער נותן לי אנרגיות. קורה דבר נפלא שלא היה כשהייתי מורה צעיר - בגלל רשת האינטרנט, אתה כמורה לא רק ריבון הידע, לא זה שכולם מסתכלים רק עליו; כיום לתלמידים יש מקורות אחרים והם יכולים להתקיל אותך בשאלות. צריך להיות כל הזמן מעודכן, וזה תהליך מאוד יפה ויכול להיות מנוף למשהו חיובי".

איך מתמודדים עם השחיקה?

"זו שאלה ששואלים הרבה מורים צעירים. אני יכול להגיד על עצמי שאני אדם סקרן, אני קורא המון, אני משתלם בקורסים, שפות והדרכות טיולים, ובסופו של דבר מטבע הדברים אתה מביא את זה איתך לכיתה, וזה מאוד מעניין את התלמידים - זה עובר אליהם. הרעיון הוא למצוא עוד עיסוקים שעושים לך טוב". על פער הדורות בינו לבין תלמידותיו הוא מספר: "יש לי ווטסאפ ואני מתכתב עם התלמידות ושולח להן מה שצריך. האינסטגרם והטיקטוק רחוקים ממני, אבל אני עושה מה שצריך כדי לתת להן מענה ראוי והולם".

לגבי העתיד: "אני מלמד היום פחות שעות מפעם, כמובן, אבל עדיין נהנה מזה, וכל עוד אוכל - אמשיך בצורה זאת או אחרת".

משירות בשב"ס למחנך כיתה

אלכס אזרייב (31) הוא מורה לאנגלית ומחנך כיתה ט' בחטיבת הביניים עירוני ה' בחיפה. הוא התחיל ללמד בשנת הקורונה, וזו השנה השלישית שלו בתפקיד. אל תפקיד המחנך והמורה הגיע דווקא מתפקיד של סוהר בשירות בתי הסוהר לאחר ששירת באחד מבתי הכלא המורכבים בישראל - כלא גלבוע.

‎"כחייל שירתי בשב"ס בכלא מגידו, ובגיל 21, עם שחרורי משירות חובה, התגייסתי לשירות קבע ושובצתי בכלא גלבוע. אלו היו משמרות נוחות יחסית עם שכר נאה לבחור צעיר". אלא שהוא הרגיש שהוא לא ממלא את ייעודו: "רציתי לעשות משהו יותר משמעותי, להשפיע. רציתי מקום שאני יכול לשנות בו, שתהיה לי השפעה ישירה על חיי אנשים - גם בהווה וגם בעתיד הרחוק". ‎

בגיל 25 החליט אלכס לשנות מסלול ולמד לתואר ראשון בספרות אנגלית עם תעודת הוראה, ואז החל לעבוד בהוראה. "הייתי במקום שבו רואים באופן מובהק את התוצאה של חוסר בחינוך, בעצם עברתי מהקצה אל הקצה. אני מדבר לא מעט עם התלמידים על החיים בכלא, על החוויות, ולאן מצבי קיצון יכולים להוביל".

‎מה לגבי בעיות משמעת?

"מדובר בנערים ובנערות בגיל ההתבגרות, אז אכן הם יכולים להיות מאתגרים. זה גיל מאוד תוסס ומלא בגירויים. אני מנסה לערוך תיאום ציפיות איתם, לשמור על תרבות, להנחיל ערכי כבוד לזולת בכיתה ותרבות דיון ופתיחות לדעות מגוונות.

"צריך לגלות אסרטיביות ותקיפות מצד אחד, ומצד שני גם הרבה רגישות. בסופו של דבר, זה עניין של התמדה - צריך לטפל בכל דבר בסבלנות רבה. לא תמיד רואים את התוצאות באופן מיידי, אך לבסוף קוטפים  את הפירות".

כמורה חדש, איך אתה מסתדר עם המערכת?

"ברמה האישית אני חווה את הקשיים ההתחלתיים, במיוחד כי התחלתי ללמד בשנת קורונה וסגרים. אך לאחר שחזרנו ללמד בבתי הספר זה עזר לי להתברג במערכת שהיתה חסרה מאוד לי ולתלמידים".

ממורה מחליפה להוראת פיזיקה

ענת אליאס (54), מורה לפיזיקה וכימיה בבית הספר אורט על שם הנרי רונסון אשקלון, עם ותק של 27 שנים במערכת, בכלל לא תכננה להיות מורה, אבל הצעה אחת קטנה שינתה את מסלול חייה.

"למדתי הנדסה כימית באוניברסיטת בן־גוריון בנגב והייתי אמורה לעבוד בתעשייה", היא מספרת. "אחותי הגדולה היא מורה וסיפרה שמורה בצוות יוצאת לחופשת לידה לשלושה חודשים, היא הציעה שעד שאבחר באיזה מפעל אני רוצה לעבוד, אבוא ללמד בבית הספר הנרי רונסון באשקלון". אלא שהזמני הפך קבוע.

"התאהבתי בעבודה ופשוט נשארתי שם במשך מרבית השנים האלה. לפרק זמן קצר ניסיתי להגשים את החלום ולעבוד בתעשייה, וזה לא צלח. כשישבתי עם אשת מקצוע היא אמרה לי - יש לך דנ"א של מורה, וחזרתי לבית הספר שבו התחלתי ללמד. כרכזת חדשנות אני מאוד אוהבת את העבודה בבית הספר מכיוון שבית הספר שלנו מוביל את התלמידים לפיתוח ולעידוד של חשיבה יצירתית ויזמות, מנהיגות מדעית".

היא מלמדת בכיתות ז'-י' ומספרת על יחס דו־כיווני: "ברמה האישית האינטראקציה שלי עם בני הנוער עושה לי מאוד טוב. מצד שני, אני מרגישה שאני נותנת להם מחוכמת החיים שלי, אני יודעת ומרגישה שהם חייבים יד מכוונת. ילד, למרות מה שנראה, כן רוצה שיגידו לו מה לעשות. אני נותנת להם כלים, הם יודעים שאני לא רק מורה, ולמרות שאני לא המחנכת שלהם, אני לרשותם גם ברמה האישית. לאורך השנים היחסים עם התלמידים הופכים יותר אישיים, יש יותר קרבה. אני לומדת כל יום מחדש איך אפשר להגיע אליהם". 

איפה המערכת צריכה לעשות תיקון?

"אני חושבת שזה בנוגע לכיתות הגדולות שיש בהן כ־40 תלמידים. ככל שאנחנו מתקדמים עם השנים, כך השונות בין התלמידים גדולה יותר. יש תלמידים מכל הרבדים, ולא תמיד את יכולה לתת לכולם מה שהם צריכים. אני מנסה לעשות את זה בשיחות מסדרון, אבל בכיתות קטנות היה אפשר להגיע אליהם יותר".