סדר חדש: העולים מאוקראינה ברחו מהזוועה ומצאו בית חם בישראל

"כשהמלחמה רק החלה, היא עדיין לא נתפסה לאנשים בראש". העולים מאוקראינה במרכז הקהילתי של עמותת "בית יציב" בבאר שבע | צילום: עמותת "בית יציב"

טטיאנה התחבאה במרתף מפגזי הרוסים, מסייעת לשכנתה החולה והמבוגרת שאותה נאלצה לעזוב • יוסף בן ה־85, ששרד את השואה, ברח מביתו בפעם השנייה • יעקב וסבטלנה, בתם ארינה ובנה הקטן דויד ארזו חפצים ובתוך שעתיים היו באוטובוס לגבול • ואולגה ובתה מריה בת ה־15 השאירו מאחור את הבעל והאב אולג ואת הבן והאח ניקיטה, שמצבו הרפואי קשה • כל אלה, כמו עוד רבים, הגיעו בדרך לא דרך מאוקראינה לישראל • בליל הסדר הראשון שלהם בארץ, שאותו חגגו עם עמותת "בית יציב" בבאר שבע, סיפרו על הזוועות שם - והתקוות כאן

זוועות המלחמה באוקראינה ומראה גופות האזרחים - נשים, ילדים וזקנים - מזעזעים בחודשים האחרונים את כולנו. איש לא שיער בנפשו שטרגדיה מסוג זה אפשרית על אדמת אירופה, 77 שנים אחרי מלחמת העולם השנייה והשואה ששינו את פני האנושות.

עבור מיליוני אוקראינים - זוועות המלחמה הללו הן המציאות שנמלטו ממנה, והם עדיין נמלטים. עבורם היו אלה חייהם האישיים מלאי התקווה, השמחה וגם הכעסים היומיומיים, שהתרסקו לרסיסים וגרמו להם להיזרק אל הלא נודע.

זהו גם סיפורם של יוסף, ניצול שואה בן 85; של אולגה ובתה מריה שנקרעו מהאב והבעל אולג ומהבן והאח ניקיטה; של יעקב ורעייתו סבלטנה, בתם ארינה ובנה הקטן דויד; ושל רבים נוספים - שהגיעו לישראל בדרך לא דרך.

פגשתי אותם רגע לפני ליל הסדר הראשון שלהם בישראל - אירוע שבו חוגג העם היהודי יציאה מעבדות לחירות. קבוצה בת כמה עשרות עולים, שהגיעו מהתופת באוקראינה למרכז הקהילתי של עמותת "בית יציב" בבאר שבע.

כשהגעתי לבירת הנגב לא ידעתי למה לצפות. נכון, אני בת לעולים שהגיעו ארצה לפני כ־30 שנה מבריה"מ ואני קרובה תרבותית לאותם עולים - אנחנו חולקים היסטוריה, מאכלים ושפה משותפים - אך יחד עם זאת, אני גם, וקודם כל, ישראלית. מבלי ששמתי לב, וככל שהנוף הנשקף מחלון הרכבת התחלף מירוק לצהוב, רצו במוחי מחשבות על כמה שונים בטח נהיה, ועד כמה דומים.

כשהגעתי קיבלו את פניי אנשי "בית יציב". נלהבים, הם שמחו על ההזדמנות להציג בפניי את המקום ואת ההשקעה בעולים שהגיעו מהמלחמה. ילדים רצו במדשאות, הורים הלכו יד ביד, נירוונה של ממש בלב המדבר. אלא שהבגדים התלויים מחוץ לחדרים בצורה מאוד ספציפית והמבטים הלא מבינים הסגירו את העובדה שמדובר במקום שאליו הגיעו אנשים כמעט חסרי כל.

"התפללנו שהבית עומד"

בזמן שניסיתי בעצמי להבין למי לגשת קודם, תפסה את מבטי טטיאנה. מי שנראתה במבט ראשון כאישה חביבה בשנות ה־60 לחייה, עם זוג עיניים כחולות להפליא, התבררה מאוחר יותר כמדענית מבריקה, דוקטור למדעים מדויקים שיש אפילו פטנט הרשום על שמה.

"הבנתי שעכשיו נהיה מפורסמים" היא אומרת בחצי צחוק. "תראי, אפילו צלם יש פה", צחקתי איתה.

"מתרגשים לחגוג בישראל". העולים בליל הסדר, צילום: צילום: עמותת "בית יציב"

היא ליוותה אותי למעלית, בדרך לחדרה שבו הסכמנו שיהיה נעים לשוחח. תהיתי כיצד יהיה נכון לפתוח את השיחה, לגרום לה להרגיש בנוח איתי ולחלוק מעט מהזוועה שממנה ברחה, אך התהיות והחששות התבדו, שכן טטיאנה החלה לספר לי את קורותיה בפתיחות כבר בדרכנו למעלה.

"אני מחרקיב והופגזנו ללא הפסקה", סיפרה, "לא ישנו לילות שלמים, ככה שהעצבים שלנו כבר מרוטים ועל הסף. כשאנשים לא ישנים עשרה לילות ברציפות, זה משנה את התודעה.

"יחד איתי נשארו בבניין שתי שכנות - צעירה בשם אניה שהיתה מרצה באוניברסיטה בעיר ואישה מאוד מבוגרת בשם דוסיה, שלא יכלה ללכת. אניה היתה בחורה נורמטיבית לחלוטין עד שהתחילה המלחמה, אבל אחרי שהתחילו ההפגזות, משהו בה נשבר. את מבינה, זאת לא הפעם הראשונה שהיא ברחה - היא כבר נמלטה ממזרח המדינה כשהתחילה הלחימה שם ב־2014 וכבר אז מאוד סבלה.

"כשהמלחמה רק החלה, היא עדיין לא נתפסה לאנשים בראש. אנשים לא הצליחו להבין איך אפשרי להפגיז בתי אזרחים ואז לטעון שאלה מטרות צבאיות. השכונה שגרתי בה נמחקה כמעט כליל ולא היו בה שום מטרות צבאיות. גם אחרי ימים של לחימה, זה עדיין לא נתפס.

"צריך להפריד בין הפוליטיקה הפוטיניסטית ובין העם הרוסי", היא עוצרת לרגע את סיפור בריחתה ומדגישה. "מעולם לא היה הבדל בינינו לבין הרוסים, תמיד היינו מאוד קרובים, גם מבחינה תרבותית וגם מבחינה היסטורית. חשוב מזה, לרבים מאיתנו יש משפחות ברוסיה - ולהפך".

בדבריה היא מתכוונת למצב שנוצר באוקראינה מאז שפלשה רוסיה בשנת 2014 וכבשה את חצי האי קרים.

"יש המון אזרחים רוסים שהפכו לפליטים", היא מסבירה, "כי הם סירבו לחיות תחת משטר פוטין ו'חבריו'. כבר שמונה שנים כמעט שאין לי שום קשר למשפחה ולחברים שלי שהחליטו להישאר ברוסיה - הם מפחדים לכתוב או להתקשר.

"במלחמה הנוכחית, כבר בלילה הראשון שבו הרוסים תקפו ברחנו למקלט בבית הספר האזורי. כשאני אומרת מקלט, אני מתכוונת פשוט למרתפים. לא בבית הספר וכמעט באף בניין באזור שלנו לא היו באמת מקלטים שנועדו להגן מפני מתקפת טילים. המרתפים האלה גם לא נועדו לאכסן אנשים - הטמפרטורה בהם, למשל, היתה זהה לזו שבחוץ, משמע שבע מעלות מתחת לאפס. במרתף הזה הצטופפו כל תושבי האזור, כל מי שהיה יכול לקחת את רגליו ולהגיע.

"השכנות אניה ודוסיה היו איתי במשך כל הזמן הזה. את דוסיה, שבגילה המתקדם ובגלל מצב בריאותי רעוע בקושי יכלה ללכת, נאלצנו לגרור בכל פעם שהתחילו ההפגזות כל הדרך למרתפים בבית הספר. אגב, ילדיה מתגוררים ברוסיה. זה לא נתפס, זה מפלצתי.

"ככה עברנו כמה לילות של הפגזות, כשבכל פעם אנחנו בורחים אל המקלטים, וכשהמצב נרגע מתפללים שהבתים שלנו עדיין עומדים, חוזרים בשביל לאכול משהו וחוזר חלילה".

טרמפ בדרך נס

טטיאנה נזכרת גם בצדדים הפחות טובים של התושבים המקומיים. "בשלב מסוים התחילו לחלק לאנשים נשק כדי שיגנו על עצמם במידת הצורך, ומי שיכול, שייצא לחזית להילחם", היא מנמיכה את קולה לפתע עד כדי לחישה, כאילו חוששת שמישהו ישמע אותה.

"את מבינה, כשפורצת מלחמה, האנושיות נעלמת וצדדים פחות טובים עולים אל פני השטח. היו אצלנו עבריינים שניצלו את המצב כדי לירות על חנויות ולשדוד מכולות שמכרו סיגריות ואלכוהול. זה רע, אבל זה הטבע האנושי. מאוד כואב לי להגיד את זה. יחד עם זה, היו גם הרבה פטריוטים, אוהבי מולדת, שהלכו להילחם ולהגן על ביתם. רבים מהם לא שבו.

"לבית שלי, שהיה השלישי בשכונה, היתה מרפסת יפה שהשקיפה אל הרחוב", היא נזכרת בגעגוע. "היריות לא עצרו לרגע וכל הזמן שמענו על אנשים שנהרגו בדרך כזו או אחרת - פה שלושה שנורו ליד תחנת הרכבת, שם קבוצה שנורתה למוות אחרי שיצאה מהמחבוא למלא מים. חששנו לחיינו, אבל נאלצנו לעשות כל פעם את הדרך הזאת.

"כשהלחימה הפכה לאלימה ולקרובה מאוד, המצב הפך קשה מנשוא והחלטנו לברוח. אניה, דוסיה ואני הלכנו לתחנת המטרו התת־קרקעית בפאתי העיר ושם הבנו שאנשים החלו לצעוד ברגל 12 ק"מ, לעיר לביב, שבה העבירו אותם אל מעבר לגבול.

"את דוסיה נאלצנו להשאיר מאחור, כי היא לא יכלה ללכת. היא בכתה כשהבינה, אבל איזו ברירה היתה לנו? היא פשוט לא היתה מצליחה ללכת את המסע הזה".

"עברנו לילות של הפגזות, כשבכל פעם ברחנו למקלטים". טטיאנה, צילום: יהודה פרץ

טטיאנה משתנקת לרגע כשהיא נזכרת בחברתה המבוגרת. "נתתי לה מצרכים, שמיכה ובגדים חמים, כדי שתוכל לחיות בנוחות עד כמה שניתן היה בהתחשב במצב המזעזע שבו היינו נתונים", היא מוחה דמעה.

מה קרה כשהגעתם ללביב?

"אחרי שהלכנו את כל המרחק, הגענו לפאתי לביב ושם, בדרך נס, עצר לנו רכב שהסכים לקחת אותנו למרכז העיר, שם נמצא בית הכנסת. כשהגענו לבית הכנסת - ופה מסתתר הנס הקטן שלנו - שאלו אותנו אם נרצה לעלות על אוטובוס שיוצא בעוד כחצי שעה ומגיע למעבר הגבול. אלמלא הרכב שנתן לנו טרמפ היינו מפספסות את האוטובוס, ואלוהים יודע כמה זמן היינו נאלצות לחכות, ומה היינו עושות עד שהיינו יכולות להגיע למעבר הגבול, אם בכלל.

"בסופו של דבר, כשאני רק עם תיק מסמכים ביד וללא בגדים או מוצרים כלשהם, אניה ואני חצינו את הגבול למולדובה ומשם החלטתי להגיע לישראל. אני לא מתחרטת לרגע, תראי כמה יפה קיבלו אותנו פה", היא מסכמת את שיחתנו ומצביעה בגאווה על החדרון שבו שוכנה, כששתי שמלות, מברשת שיניים, מחשב נייד וסידור תפילה הם כל מה שנשאר לה.

"כמו סכין בגב"

ביציאה מחדרה של טטיאנה, מעבר למסדרון, חיכו לי בשמץ של ביישנות יעקב, סבטלנה, ארינה ודויד הקטן. משפחה מקסימה של זוג הורים, בתם ונכדם.

"אנחנו מהעיר דניפרו וב־24 בפברואר, כשהרוסים פלשו, לא הבנו שמדובר במלחמה. שבוע לאחר מכן, כשפגז נחת במרחק 700 מטרים מבית הספר שבו למד דויד, כבר הבנו את זה מצוין", מספר יעקב. 

"סבטלנה אמרה ישר שאנחנו חייבים לברוח, לפני שמישהו מאיתנו ייהרג. בהתחלה ניסינו להימלט מהעיר בכוחות עצמנו, לקחנו את המזוודות וברחנו למטרו, אבל היתה צפיפות נוראית והרכבות הפסיקו לפעול, אז חיכינו שעות על גבי שעות ובסופו של דבר נשברנו וחזרנו הביתה.

"לאחר מכן החלטנו להיעזר בארגון 'חסד', אמרנו להם שטילים מתעופפים מעל הראשים שלנו ושאנחנו מתחננים לעזרתם. בארגון אמרו לנו לארוז את חפצינו ותוך שעתיים כבר היינו באוטובוס בדרכנו למולדובה. לקח לנו יממה שלמה להגיע לגבול".

כשאני שואלת אם היה להם היכן להתגונן מהטילים, בקולו של יעקב עולה כעס. "פה בישראל יודעים מה זה מלחמה, אבל ההבדל ביניכם לבין אוקראינה הוא שאתם תמיד במצב של מוכנות. אתם יודעים איפה נמצאים המקלטים, והם מיועדים להגן מפני טילים. באוקראינה המצב אחר לחלוטין. את צריכה להבין שאף אחד מאיתנו לא האמין ולא חשב עד לרגע האחרון שבאמת תהיה מלחמה. לא היתה שום מוכנות, לא מצד הממשל ובטח שלא מצד האזרחים. היינו כמו ברווזים במטווח, לא ידענו ולא הבנו מה עלינו לעשות או לאן לברוח".

רעייתו סבטלנה, אישה חביבה בשנות ה־50 לחייה, מספרת עד כמה קשה היה להם לקבל את העובדה שמכולם, דווקא הרוסים הם אלו שתקפו אותם. "אני לא מבינה למה שתי מדינות, שמאז ומעולם היו ביחסים כל כך קרובים וטובים, פתאום הגיעו למצב כזה", היא אומרת בכאב. "זה מפחיד ולא ייאמן. הרגשתי כאילו תקעו לי סכין בגב. הרי אנחנו דוברי רוסית, מתנהלים בחיי היומיום שלנו ברוסית, צופים בחדשות ברוסית. תמיד הרגשנו קרבה לרוסיה".

"אני יכול לתת את התשובה לזה", מודיע יעקב. "המלחמה התחילה בצורה כזו או אחרת כבר ב־2014. כל הזמן היו דיווחים על ירי ללא הרוגים, והנחנו שזה משחק של פוליטיקאים, ששוב פעם פוטין נעלב כי זלנסקי כינה אותו בשמות גנאי.

"התרגלנו לכך שבמזרח המדינה יש סוג של מתיחות ולחימה, דומה למתיחות שיש לישראל עם עזה. הרי זה לא כל הזמן מוביל למלחמה בקנה מידה נרחב. אבל המצב הזה אבסורדי והמלחמה הזאת כולה מגוחכת. המטרות שלה לא ברורות. הרי לכבוש את כל אוקראינה זה בלתי אפשרי, במיוחד איך שהרוסים נלחמים. יחד עם זאת, כל יום יש ירי והפגזות ואנשים נהרגים כמו זבובים, הרבה יותר ממה שכותבים בתקשורת, ולא ברור מתי כל זה ייפסק. אני, אגב, מאמין שבצד האוקראיני נהרגו לא פחות חיילים מאשר בצד הרוסי".

"שמחים שהגענו לישראל". מימין: סבטלנה, ארינה, דויד ויעקב, צילום: יהודה פרץ

לפתע, יעקב שואל אותי "תגידי, אתם אוהבים פה את הערבים?".

"זאת לא שאלה של אהבה או שנאה", אני עונה, "היחסים מסובכים ממגוון סיבות".

"אז היחסים שלנו עם הרוסים הפכו להיות דומים לאלה של היהודים והערבים", הוא עונה. "מעכשיו, היחסים בינינו לבין הרוסים גם הם 'מסובכים'. אני דובר רוסית ומתנהל כל חיי ברוסית. יותר מזה, רבים מהאוקראינים שנלחמים בחזית נגד הרוסים, כולל הפטריוטים הגדולים ביותר, הם דוברי רוסית בעצמם - עד כמה מגוחך שזה נשמע. פתאום, בגלל פוליטיקאים, הפנו שני עמים אחים זה נגד זה".

הבת ארינה, צעירה בשנות ה־30 לחייה, לא מתאפקת ואומרת: "לא אחים ולא נעליים. אני חייבת להגיד שאולי יותר מכל, מה שהכי הדהים וזעזע אותנו הם אחוזי התמיכה בקרב העם הרוסי בפוטין ובפשעי המלחמה שלו נגד האוקראינים".

איך הבנתם שזה המצב? מהחדשות? מהרשתות החברתיות?

"קודם כל הכרנו כאן בישראל עולים מרוסיה, שסיפרו לנו שהם נאלצו לברוח מהמדינה בגלל שכולם שם תומכים בפוטין ובמשטר האימים שלו. נוסף על כך, יש לנו גם בני משפחה ברוסיה ואנחנו מדברים איתם. הם באמת ובתמים עוברים שטיפת מוח ומאמינים שהם עוזרים לנו, האוקראינים".

"זה הגיע למצב שבו הורים הפסיקו לדבר עם ילדיהם", צוחק יעקב במרירות. "יש לי חבר שאבא שלו מתגורר ברוסיה, הוא סיפר לי ששיחת הטלפון האחרונה ביניהם היתה על המלחמה והאב אמר לו 'אתם ממציאים הכל, זה אתם, האוקראינים, התחלתם והכל באשמתכם. יש אצלכם פשיסטים'.

"את הדברים האלה הוא אמר בזמן שהבן שלו מספר לו איך אזרחים נכתשים ברחובות, אחרי שהוא עצמו נאלץ להתחבא שבוע במרתף. עד כמה שידוע לי, השניים ניתקו את הקשר מאז. ככה זה במשפחות רבות".

יהדות, לאומיות ולאומנות

החלטתי להתעכב לרגע על הנושא הזה. הרוסים האמינו, ועדיין מאמינים, שעל אוקראינה השתלטו פשיסטים וניאו־נאצים. מצד אחד זה נראה כמו תעמולה לשם הצדקת המלחמה, אבל מצד שני, הלאומנות האוקראינית היא אכן ידועה לשמצה, במיוחד בהקשר היהודי. לכן עניין אותי לשמוע מה יש ליהודי אוקראינה לומר ממקור ראשון.

"אדבר בכנות", אומר יעקב. "יש הרבה בעיות באוקראינה והיו הרבה דברים שלא אהבתי. ארינה למשל היא צעירה שלא חיה בתקופת בריה"מ, ולכן אולי פחות שמה לב לשינוי שחל במדינה אחרי 2014, כשהרוסים פלשו לקרים. אז החלו להגיע למזרח המדינה אוקראינים 'מערביים', ככה אנחנו קוראים להם, בעיקר לאומנים קיצוניים ואנשים לא משכילים במיוחד.

"הם התחילו לעורר בעיות, לצאת בריש גלי בעד הלאומנות האוקראינית, להוריד פסלים של גיבורי מלחמה סובייטים ולקרוא לרחובות על שם אנשים בעייתיים מההיסטוריה האוקראינית כמו סטפן בנדרה. זה עורר תחושות מאוד לא נעימות".

"כשפתאום קוראים לך בפנים 'ז'דובקה', שזה יהודייה מסריחה וכינוי אנטישמי עתיק, את מבינה שמשהו לא טוב מתרחש", מוסיפה סבטלנה בכעס.

"אני מבין שפוטין הוא מנוול ודיקטטור ושהעם הרוסי עובר שטיפת מוח וסובל, אבל גם מהצד האוקראיני לא טופלו הרבה מאוד בעיות פנימיות שהיה אפשר לפתור", מסכם יעקב, "אבל בנימה אופטימית יותר, אני חייב להגיד שאנחנו מאוד שמחים שהגענו לישראל".

"חשבנו על זה הרבה זמן, אבל כשחיים את החיים וטרודים בבעיות היומיום קשה לקחת את הרגליים ולעזוב הכל", אומרת סבטלנה, "אבל עכשיו עלינו לארץ ואנחנו מתכוונים להישאר פה גם כשהמלחמה תיגמר".

"אני לצערי עדיין לא יכולה להגיד בוודאות שנישאר בארץ", אומרת ארינה בחשש. "בעלי נשאר שם, כי לא מאפשרים לגברים צעירים וכשירים לצאת מהמדינה, והם חייבים להיות בכוננות גיוס, ומעבר לזה שנינו החזקנו במשרות טובות וגם דויד לומד שם בבית ספר טוב מאוד. קשה מאוד לדעת מה נעשה אחרי שהמלחמה תיגמר, אבל אנחנו קודם כל אוקראינים".

בנקודה זו, לא ניתן שלא לשים לב לפער הבין־דורי שבין ארינה והוריה. יעקב וסבלטנה גדלו והתחנכו על ברכי המעצמה הסובייטית, לטוב ולרע. יתרה מכך, הם כבר חוו אירוע טראומטי בסדר גודל מדיני, כשברית המועצות התפרקה בשנת 1991 וכל מדינה שהיתה חברה בה נאלצה לבנות את עצמה מחדש ולצאת מהעוני שבו היתה שרויה.

בני הדור ההוא, המבוגר, מציג גמישות מחשבתית גבוהה ומעין קבלה של המציאות, שאותה הם מחשיבים כבלתי ניתנת לשליטה. הדור הצעיר, לעומת זאת, שנולד אל תוך הביטחון של המאה ה־21, לא מוכן לקבל את המלחמה כגזירת גורל ומובן שלא להיכנע לרוסים.

"המשפחה נקרעה לשניים"

כשנפרדתי מהמשפחה פניתי למטבח, שם חיכתה לי אולגה. מהרגע שהגעתי ההכנות לליל הסדר היו בעיצומן, והיא הגיעה לשיחה היישר מהבישולים לארוחת החג.

המלחמה קרעה את אולגה, אישה מקסימה בשנות ה־40 לחייה, מבעלה אולג ומבנה ניקיטה בן ה־19, שנאלצו להישאר מאחור, באוקראינה. היא הגיעה לכאן עם בתה מריה בת ה־15.

"נולדתי וחייתי בדניפרו כל חיי" היא מספרת, אך לפתע נעצרת, משתנקת ופורצת בבכי. "כשהכל התחיל בעלי ואני ניסינו לקחת את שני הילדים שלנו ולעבור לבית של המשפחה בכפר. לא חשבנו שתפרוץ מלחמה, הפוליטיקאים שלנו הבטיחו לנו שהכל בסדר.

"בתחנת הרכבת היה כאוס מוחלט. כמות אדירה של אנשים וכולם דוחפים ומנסים להגיע לאנשהו. מראש ביקשו מאיתנו להגיע רק עם תיקי יד קטנים, כי לא היה מקום למזוודות מרוב אנשים על הרציפים. כשכבר הגענו לתחנה, הודיעו לנו שהרכבת בוטלה ונאלצנו לחזור הביתה.

"אחרי שחזרנו התקשרה אלי חברה שלי וסיפרה לי שארגון 'ג'וינט' מחלץ יהודים ובני משפחותיהם ועוזר להם לעלות לישראל. שלחתי את המסמכים שלנו במהירות, וכבר בבוקר שלמחרת, הבת שלי מריה ואני היינו על האוטובוס בדרך למולדובה. ממולדובה העבירו אותנו לרומניה ומשם אורגנה לנו טיסה ללא תשלום לישראל. בעלי ובני ניקיטה בן ה־19 נשארו באוקראינה", הדמעות עולות שוב בגרונה.

"בגלל המלחמה ומצב החירום שהוכרז, כל הגברים הכשירים מעל גיל 16 ולפני גיל הפנסיה חויבו להישאר במדינה. העניין הוא שניקיטה לקה בילדותו באפילפסיה וגם עבר לפני שנתיים ניתוח נוירוכירורגי, לאחר שהתגלה גידול שפיר בראשו. אחרי הניתוח מצבו הבריאותי החל להידרדר, הוא החל לסבול מכאבי ראש ואיבד כמעט לחלוטין את ראייתו.

"ב־2 במארס השנה היינו אמורים לנסוע למרפאה מיוחדת בקייב, כדי שהוא יעבור ניתוח והליכים רפואיים מיוחדים שיחזירו לו את ראייתו. לצערנו, בגלל המלחמה, הכל נסגר ולא היה אפשר להגיע לקייב. נכון לעכשיו, בגלל שהוא לא מטופל, מצבו הרפואי הולך ומידרדר ועלויות הטיפול בו הופכות גבוהות יותר מיום ליום.

"בגלל מצבו הרפואי, בגיל 17 ניקיטה היה אמור ללכת ללשכת הגיוס ולהוציא פטור משירות. אבל הוא החליט לא ללכת לשם, כי רצה להיות כמו כל החברים שלו - 'תקין ובריא', לדבריו. כמו כל נער מתבגר שרוצה להיות כמו כולם, הוא אמר לי 'אמא, אני לא נכה'. הוא גם לא ראה שום סיבה ללכת לשם, כי לא חשב שבאמת יגויס, והנה אנחנו פה והוא ובעלי נאלצו להישאר שם, כי צבא אוקראינה מסרב לתת לו פטור.

"עושים הכל כדי שנרגיש כאן בבית". אולגה בהכנות לליל הסדר בבאר שבע, צילום: יהודה פרץ

"ניסינו לעשות כל מה שאפשר, פנינו ללשכת הגיוס המקומית ואז לאזורית, והתחננו שיתנו לו את הפטור, הצגנו את כל המסמכים הרפואיים שלו ואת כל האבחנות, אבל לצבא אוקראינה זה לא היה מספיק. הם אמרו לו בפנים 'לא נורא, אתה מספיק כשיר בשביל לסחוב את התחמושת של הלוחמים', מה שכמובן לא נכון ולא רלוונטי.

"בסופו של דבר, בעזרת קשרים כאלה ואחרים, ניסינו להוציא אותו דרך הגבול אבל גם את זה לא הצלחנו לעשות. בהתחלה אמרו לנו שזה יעלה לנו 2,500 דולר, וכשכבר גייסנו את הכסף ורצינו לשלם הם פתאום אמרו 25 אלף דולר, סכום אסטרונומי שכמובן שאין לנו. כנראה הבינו שיש לנו מאיפה להשיג כסף והחליטו לנסות לנצל אותנו עד הסוף. כעת אנחנו אובדי עצות, המשפחה נקרעה לשניים ולא ברור מה יהיה מחר, יכול להיות שהוא יגויס וישתמשו בו כבשר תותחים, סתם ככה".

מי שכן עשתה את הדרך לארץ עם אולגה היא הבת מריה. "אני שמחה שלפחות את הבת שלי הצלחתי להוציא משם", מוחה האם את הדמעות. "העובדה שהגענו לכאן היא פשוט מדהימה. קיבלו אותנו כל כך טוב ואנחנו מרגישות מוקפות בהמון אהבה.

"ניסו לעזור לי לפתור את המצב של ניקיטה, ועושים הכל בשביל שנרגיש כאן בבית. יחד עם זאת, מאוד קשה להפוך פתאום, בן־לילה, מאדם עצמאי שהחזיק בעסק ובנכסים - לפליט. זה בלתי נתפס ומעולם לא חשבנו שנגיע למצב הזה.

"כרגע כבר באמת שלא מעניינים אותי הדירה שאיבדנו והבית בכפר, שלא ברור אם בכלל עוד קיים, הדבר היחיד החשוב הוא שבעלי ובני יהיו כאן איתנו", היא מסיימת בחיוך עצוב.

"הפוליטיקאים שלנו הבטיחו לנו שהכל בסדר". אולגה עם בעלה אולג, שנשאר באוקראינה, צילום: מהאלבום הפרטי

"כיוונו לאזרחים, בכוונה"

לפני שהספקתי לעכל את סיפורה של אולגה, התבשרתי שמחכה לי יוסף, ניצול שואה בן 85 שבערוב ימיו נאלץ לברוח שוב מרעם הפגזים ומאיומי המוות והגיע לארץ עם רעייתו לידיה.

"נולדתי בחרקיב בשנת 1937 ובלידתי קראו לי יוסקל'ה, אבל כשהתחילה מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים, אמי שינתה את שמי ליורי", הוא מספר בקול רועד.

"אחי הבכור לחם בחזית ומת בימי הפלישה הראשונים של הנאצים, ויש לי עוד אח, צעיר ממני, שאמור להיות בישראל. כשהתקשרו אלי מבית הכנסת בחרקיב והציעו לעזור לי לברוח מאוקראינה ולהגיע ארצה, אמרו לי שאחי מחפש אותי. הקשר בינינו נותק לפני שנים רבות ואני מחפש אותו מאז שהגענו הנה, אולי עכשיו בעקבות הכתבה אצליח למצוא קצה חוט.

"אחרי השואה, משפחתי ואני חזרנו לחרקיב וגרנו שם עד התקופה האחרונה. כשהרוסים החלו להפגיז את העיר הם כיוונו קודם כל לבנייני מגורים, לקומות הגבוהות. אחרי שהם נכנסו לעיר, החיילים החלו לבזוז מכל הבא ליד ולנפץ זגוגיות של חנויות, ונדליזם נורא. המטרה הראשונה שלהם היתה לשדוד מכולות שכונתיות, בשביל אוכל ואלכוהול. לא יכולנו לצאת אפילו לקנות לחם. השכנים שלנו, לפני שעזבו, נתנו לנו קצת מהמצרכים שנשארו להם.

"לאחר כמה זמן המצב הפך להיות נורא אף יותר. הרוסים החליטו להטמין מוקשים ברחבי העיר, למשל ליד טלפונים ציבוריים ובגני משחקים. ילדים שנגעו בדברים ממולכדים פשוט התפוצצו לחתיכות. בטלוויזיה ביקשו לא לגעת בשום דבר ברחוב, כי הכל ממולכד. הרוסים כיוונו את נשקם נגד האוכלוסייה האזרחית, בכוונה".

כשהרעב והפחד השתלטו והיה ברור שהלחימה לא עומדת להיגמר, יוסף החליט לפנות לעזרה. "התקשרתי לבית הכנסת המרכזי בחרקיב, שאליו הייתי הולך כל השנים וביקשתי את עזרתם. הכל בעיר היה סגור, אשתי ואני ללא ילדים, לא יכולנו לצאת ולא היה לנו מאיפה להשיג אוכל.

"מבית הכנסת נאמר לנו שעלינו להתארגן מהר ושהם ישלחו מונית שתיקח אותנו. לקחנו מסמכים ומעט בגדים ונסענו לבית הכנסת, שם האכילו אותנו והושיבו אותנו על אוטובוס שלקח אותנו לגבול מולדובה. העבירו אותנו כמה פעמים ממקום למקום, כל פעם בהתרעה קצרה. אני זוכר שהיה קר מאוד. בסופו של דבר חצינו את הגבול ומשם המשכנו את המסע עד לכאן, לישראל".

"דואגים לי פה, אפילו נעלי בית קיבלתי". יוסף, צילום: יהודה פרץ

"הרבה יותר רגוע"

אחת השאלות שעניינו אותי יותר מכל, במיוחד לגבי הדור המבוגר שחי בתקופת בריה"מ, היא שאלת היחס כלפי הרוסים שהשתנה לאחר שפרצה המלחמה. יוסף לא חוסך במילים: "היחסים בין האוקראינים במזרח המדינה לרוסים היו יחסי אחים. אחרי שבריה"מ נפלה היו אפילו דיבורים על איחוד, אבל האוקראינים במערב המדינה לא רצו. הם רצו להיות אירופאים. לרוסים שיקרו שיש פשיזם באוקראינה, זאת לא האמת. הייתי מהנדס ועבדתי במפעל ומעולם לא הרגשתי שום בעיה עם היותי יהודי או דובר רוסית באוקראינה".

כעת, יוסף מודה בכנות מרגשת שהוא מאוד מרוצה מכך שהגיע ארצה. "כל הזמן הזה אשתי ואני רצינו לעלות לישראל, לא היה לנו אפילו ספק. זאת הפעם הראשונה שלי בארץ ואני מאוד מתרגש, בעיקר לקראת ליל הסדר. קיבלו אותנו בצורה נעימה וטובה מאוד ואני מרגיש הרבה יותר רגוע, אפילו נעלי בית קיבלתי".

מלווים את העולים

העולים שפגשתי בבאר שבע הגיעו לישראל דרך קרן רש"י, הפועלת לצמצום פערים ולקידום נושאים חברתיים. הקרן סייעה בין היתר לעוד מאות עולים שהגיעו לאחרונה מאוקראינה, באמצעות שתיים מהעמותות שלה: בית יציב, הדואגת לעולים מייד עם קליטתם ומעניקה להם לינה, מזון, סיוע פרטני כמו מציאת מגורי קבע ופתיחת מתחם חינוך לילדים בשיתוף משרד הקליטה ומחלקת הקליטה העירונית; ועמותת גבהים, הפועלת יותר מעשור למען עולים ומקדמת עבורם תעסוקה מיטבית. גבהים מעניקה לעולים ליווי אישי ומספקת להם הכשרות וסדנאות במגוון נושאים וסיוע בשילוב בשוק התעסוקה.

לאור העובדה שהמדינה מעניקה לעולים סל קליטה וקצבת עולה במשך חצי שנה בלבד, מטרת פעילות העמותות של קרן רש"י היא לא רק דאגה לקיום הפיזי של העולים בעת הקליטה, אלא גם סיוע והענקת כלים להשתלבות בשוק העבודה לאחר שתמיכת המדינה תסתיים. כך יוכלו העולים להשתלב בחברות מגוונות, בהן חברות טכנולוגיה והייטק. ביולי הקרוב תקיים העמותה בהרצליה יריד תעסוקה מגוון ורחב לעולים.

danielat@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר