"תלבשי לבן" הפך לאחד השירים האהובים בזמר העברי. זה קרה כמעט בטעות

חודשי הקיץ המוקדמים, התקופה בשנה שמוגדרת "עונת החתונות", כבר החלו, ואם צריך לנחש - גם השנה ילוו את טקס ההבאה בברית הנישואים שירים שכבר הפכו מזמן לקלישאות חופה. מ"הזמנה לחתונה" דרך "לכל אחד יש" ועד "לא יכול להוריד ממך את העיניים" ו"כלים שלובים", אפשר להגיד שהטעם הישראלי הקולקטיבי לא השתנה יותר מדי עם השנים, לפחות בכל הנוגע לכניסה לטקס המרכזי באירוע מאחד הזוגות. אבל שיר אחד עומד בראש הרשימה הזו, רלוונטי לנצח ומקושר לנישואים כנראה יותר מכל שיר בתרבות הישראלית. כן - אפילו יותר מ"חגיגה" של שרית חדד.

ראשיתו של "תלבשי לבן" לא באמת קשורה לחתונה. גם לא לאופנת כלות, כפי שכתבות סטייל רבות הסיקו, ועל כן בחרו להשתמש בשמו עבור כותרת מזמינה. אך בעצם לא מדובר בחטא מוחלט לאמת או בהוצאה מוחלטת מהקשר. גם אם ההשראה לשיר לא היתה מלבושן הבהיר והצח של כלות ביום כלולותיהן, היא בהחלט נשאבה מעולמות הסטייל והחיבור שלהם לעיתונות.

"אמי כתבה את השיר בהשראת כתבת אופנה בעיתון, שחזתה מה יקרה בקיץ הקרוב", מספרת הללי (ללי) שמר, בתה של המשוררת. "אני אפילו לא יודעת אם זו היתה הכותרת של הכתבה, אבל זו היתה התחזית שנכתבה בה, שיהיה לבן. מזה התפתח שיר רומנטי כזה. אמא אהבה בגדים לבנים וחולצות ושמלות לבנות. בכלל דברים לבנים היו אהובים עליה מאוד, זה לא מקרי שהיא כל כך שמחה שהאופנה הולכת לשם.

"בזיכרונות הילדות שלה מקיבוץ כנרת, שבטח לא היו בו הרבה בגדים, שיא החגיגיות היה חולצה לבנה. מי שלובש חולצה לבנה כבר חגיגי בעצמו. בשנותיי כילדה היא אהבה מאוד להלביש אותי בלבן והאמינה שלבן מעניק לך מצב רוח טוב. כמו שהיא כתבה בשיר 'תחשבי מחשבות בהירות'. גם זה לא מקרי, כי ככה היא חיה. היא האמינה שאם אתה משנה משהו חיצוני, בכך בעצם משתנה לך מצב הרוח. כלומר, אתה בעצם יכול לשלוט במצב הרוח שלך. ללבוש לבן היה מבחינתה אמצעי לעשות שמח, שיהיה רומנטי, שתהיה אהבה. לשנות את המציאות על ידי דבר כל כך קטן".

קובי אשרת: "בני הביא את השיר, הוא פשוט מושלם מבחינת מילים ומנגינה. כמעבד שלו, היית צריך רק לא לקלקל. זה תמיד תענוג לעבוד עם חומרים שנעמי שמר כתבה. היא היתה קוסמת של השפה, ולדעתי לא קיבלה מספיק הערכה כמלחינה"

כלומר, זה בעצם שיר על מחשבה בוראת מציאות. היום קוראים לזה "מניפסטינג".
"היא בהחלט ידעה להיות שמחה ועצובה והיתה אישה עם קצוות, אבל גדלנו עם איזו מחשבה, גם אם היא לא נאמרה עד הסוף, שאתה יכול לשנות את מצב הרוח שלך בידיך. קום ותעשה משהו. זה קיים בעוד המון שירים שלה, חלקם ידועים יותר, חלקם פחות. נניח, באותה שנה שבה נכתב השיר, 1984, היה חשש גדול בציבור הישראלי, כי השנה העברית היתה תשמ"ד.

"כולם פחדו שיקרה משהו, אי־אילו נבואות תתגשמנה ואסון גדול יקרה. אז היא החליטה לכתוב את השיר '84' שנה נהדרת', שלא ממש ידוע אבל הוא פשוט נפלא. היא כתבה ל'הכל עובר חביבי', שגם איתם היא היתה בקשר משמעותי, שיר מאוד דווקאי כזה, שיר מתריס. מין מחשבה בוראת מציאות, כן. בדיוק כמו 'אם תלבשי לבן תראי שהמציאות תשתנה'".

בין רומנטיקה לפוליטיקה

כמו כל דבר, גם כאן הקונטקסט והרקע לכתיבת השיר משמעותיים לסיפור. אותה 1984 היתה שנת בחירות קריטיות (לא שישראל ידעה כאלה שלא היו קריטיות), שהתקיימו לאחר שמנחם בגין הגיש את התפטרותו מראשות הממשלה. בסופה של מערכת בחירות סוערת ניצחה מפלגת העבודה, בראשותו של שמעון פרס, בהישג של 44 מנדטים, אל מול 41 המנדטים שבהם זכה הליכוד בראשותו של יצחק שמיר.

אז כמו היום, המערכת הפוליטית בישראל והמבנה החברתי של המדינה הכאוטית תמידית הובילו לכך ששום מפלגה לא הצליחה להרכיב ממשלה, וכך נולדה ממשלת הרוטציה המפורסמת בין פרס לשמיר. שמר כתבה באותה שנת בחירות את השיר, שהוקלט ויצא ב־1985, בתקופת כהונתו של פרס. הבת ללי מספרת: "השורות 'אולי תקבלי מכתב אהבה, אולי נעשה בחירות' ו'אני אבחר בך ואת תבחרי בי, וביחד נהיה לרוב, אם בקיץ הזה תלבשי לבן, ותתפללי לטוב' עוסקות בשנת הבחירות. יש כאן משחק בין מושגים של בחירות לבין מושגים רומנטיים, שזה חמוד".

השיר, כאמור, יצא ב־1985, במסגרת חיבור נוסף ובלתי שגרתי, יש שיטענו גם בלתי סביר בעליל, בין ארבעה אנשים שעל הנייר לא היו אמורים לחלוק במה יחד, בוודאי לא להקליט את אחד השירים המוכרים בתרבות הישראלית. הוא הגיע לידיהם של שני צמדי הזמרים המצליחים ביותר בישראל באותן שנים - דואו הפרברים, שבשלב זה מנה את יוסי חורי ואורי הרפז, וצמד הדודאים של בני אמדורסקי וישראל גוריון.

כמו לא מעט הרכבים מצליחים סימולטנית בשלל תקופות, גם סביב שני הזוגות המוזיקליים נבנתה מיתולוגיה של יריבות. כזו שלא לגמרי בטוח התקיימה בפועל, מחוץ לדמיונם הפרוע של חובבי המוזיקה. "לא, לא היתה שום יריבות", אומר איש הפרברים אורי הרפז וצוחק. "להפך, הם תמיד היו בקשר טוב איתנו. היריבות היתה בעיקר בין המעריצים. פעם יצא שהאמרגן עמירם טננבוים, שהיה בעלה של חוה אלברשטיין, העלה רעיון שנעשה מופע של שני הצמדים יחד.

"זה היה בסביבות 82' או 83'. נפגשנו, עשינו מופע אחד בתיאטרון החמאם ביפו, שהיה מוצלח כל כך עד שהחלטנו לקחת את זה ברצינות ולהמשיך להופיע איתו. זה מופע שרץ בערך אלף פעמים בשנתיים וחצי. שלאגר מטורף".

הביצוע שלא הכרנו

"הביצוע הראשון לא היה של הפרברים והדודאים, אלא של יוסי בנאי", מספרת שמר, "אמי כתבה ליוסי הרבה מאוד שירים והקשר ביניהם היה מאוד משמעותי, אבל השיר לא התפרסם. הביצוע שלו מאוד יפה, אגב, אבל הוא לא הצליח, ואז היא הציעה את זה לדודאים. זה מעשה שהיה מאוד אופייני לאמא. כלומר אם הביצוע הראשון שהציעה ליוסי לא הלך, עם כל הכבוד וההערכה, היא לא היתה מוותרת בדרך כלל. היא חשבה שזה מאוד התאים לקולות ולהרמוניה של הדודאים. אז היא הציעה את השיר לישראל גוריון, והוא השאיר את הדף שהוא היה כתוב עליו בנרתיק של הגיטרה שלו.

כשהדודאים והפרברים התאחדו אמא מאוד שמחה על כך, כי היא היתה מאוד מחוברת לבני אמדורסקי ולדודאים בכלל, וגם כתבה שיר אחד לפרברים. אז באחת ההופעות המשותפות שלהם פתאום צץ הנייר ההוא עם השיר עליו, והתברר שישראל שכח להוציא אותו מהקייס של הגיטרה".

אף שגם חבר הפרברים יוסי חורי סיפר בראיון עבר גם הוא על האופן שבו כמעט נשכח השיר בנרתיק הגיטרה, אורי הרפז מספר אחרת. "הסיפור של קייס הגיטרה הוא בכלל זה שמאחורי השיר 'שי', שלא שייך לשמר אלא לרחל המשוררת וללוי שער. לוי, שהיה מורה למוזיקה מעפולה שהלחין את המילים של רחל ולא ידע מה לעשות עם השיר, שלח אותו לנעמי שמר.

"נעמי שלחה אותו לדודאים ואמרה 'הנה שיר יפה, אולי תבצעו אותו'. היא נתנה את הדף שעליו השיר היה כתוב לישראל גוריון. השיר הזה באמת הסתובב במשך המון זמן בתיק הנשיאה של הגיטרה של ישראל. עם כל הצניעות, יום אחד אני מצאתי את השיר בגיטרה של ישראל, התחלתי לזמזם אותו וכולנו התאהבנו. אבל זה בעצם הסיפור של השיר 'שי'".

"היתה איזו יריבות ביניהם, כי שני הצמדים בעצם התחרו על אותה נישה", מספר דווקא קובי אשרת, מעבד ומפיק השיר ואחד האחראים הישירים להצלחתו. "בזמנו היו גם צמדים כמו נחמה הנדל ורן אלירן (רן ונמה), אבל הם לא החזיקו מעמד, והיו גם צמד העמרנים (האחים שלום וברק עמרני). היו אז כל מני צמדים, אבל שני אלה החזיקו לאורך השנים בכתר.

"לאלה ולאלה היו המעריצים שלהם, כך שהיתה סוג של יריבות שלא הגיעה לפני השטח. היו כל הזמן רינונים שיש מתחים בין שני הצמדים שהובילו את הזמר העברי בז'אנר שלהם, ופתרתי את העניין הזה סופית כשהעלינו את רעיון האלבום המשותף, שהיה רעיון שלי, אני מודה. מכיוון שהכרתי את כולם, כינסתי את כולם במשרד שלי, אמרתי 'ארבעה זה יותר משניים, בואו נעשה אלבום משותף של שירים מדהימים'.

"לא כתבתי באלבום הזה, אבל יש בו שירים באמת נפלאים של חיים ברקני, של נעמי שמר, של בני אמדורסקי, שהיה אחראי על הרפרטואר. זה היה תענוג צרוף לעבוד על האלבום הזה, למרות שלא הושקע בו תקציב בכלל. לא קיבלנו תקציב מחברת התקליטים, כי זה היה רעיון שלא האמינו בו, אני לא יודע למה. זה אלבום מופת, לדעתי, בזמר העברי. יש לי חלק בנפרד בו, אבל השירים והקולות שלהם הם פשוט ממתק, תענוג גדול, והשיר 'תלבשי לבן' באופן מיוחד. המילים והמנגינה שלו מלטפות".

ריב אחד גדול

שני הצמדים אמנם הסתדרו לא רע ביניהם, פרט לרגע אחד בזמן שכמעט מנע את קיומו של החיבור ביניהם, וכנראה גם את הגרסה המשותפת של השיר שהפך איקוני ומזוהה עימם. "החיבור בין שני ההרכבים כמעט התפרק פעם אחת בגלל שהיה ריב מאוד גדול", מגלה הרפז. "כשאברהם דשא (פשנל) שמע על המופע המשותף הוא אמר 'יש לי בשבילכם שם נהדר: הדודאים נגד הפרברים'. אנשים רוצים לשמוע שהיתה תחרות, זה יוצר עניין, אבל בטמטומנו לא קראנו למופע ככה. הוחלט שהשם יהיה 'הפרברים והדודאים', ונוצר ריב מאוד גדול סביב השם, על מה יבוא קודם, כלומר איזה צמד יוזכר ראשון.

"היתה שם מלחמת עולם בין בני לבין יוסי. איך נפתר הפלונטר? ישראל גוריון ואני אמרנו - בואו נציע פשרה: בעברית שם המופע יהיה 'הדודאים והפרברים' ובאנגלית זה יהיה הפוך, 'הפרברים והדודאים'. ממש טמטום של ויכוח, כמו ילדים בגן. בסוף היה מופע מאוד מוצלח. מובן שהיינו חברים, במשך שנים היינו ביחסי ידידות מאוד טובים".

מה שהחל כמופע משותף שהוא למעשה הלחם בין שניים קיימים, כלומר הרכב אחד מופיע ויורד, אחריו עולה לבמה הצמד השני ולקראת סופו שני הצמדים חוברים לקטע קצר של כמה שירים משותפים, הפך עם הזמן וההצלחה לציוות לכל דבר. כולל חלוקת תפקידים, כתיבה ובחירת שירים משותפים.

הללי (ללי) שמר: "אמי היתה אישה עם קצוות, אבל גדלנו עם איזו מחשבה, גם אם היא לא נאמרה עד הסוף, שאתה יכול לשנות את מצב הרוח שלך בידיך. קום ותעשה משהו. היא האמינה שללבוש לבן מעניק לך מצב רוח טוב, שזו דרך לעשות שמח, שיהיה רומנטי, שתהיה אהבה. דבר כל כך קטן יכול לשנות את המציאות"

"זה מופע שבעצם התחיל עוד לפני שהיו שירים", ממשיך הרפז. "מכיוון שהוא היה הצלחה גדולה אמרנו 'נעשה תקליט', והתחלנו לחפש שירים. יום אחד, באחת החזרות בחמאם, בני הופיע בבוקר כולו זורח עם קסטה ביד. הוא אמר שהוא חוזר מנעמי שמר ושהיא נתנה לנו שיר שהיא הציעה קודם ליוסי בנאי, אבל הוא לא הסתדר איתו. הוא השמיע לנו את אותו שיר שם בחמאם, באיזה טייפ קסטות עלוב, וכולנו נדלקנו לגמרי. הבנו שקיבלנו מתנה גדולה, והחלטנו ברוב קולות להכין אותו.

"ישבנו ועשינו חזרות עם קובי. מובן שאת התפקידים של הגיטרות יוסי ואני כתבנו, ממש כמו שעשינו בפרברים, מבחינת חלוקה של תפקידי גיטרות. כשקראנו לנעמי שמר שתשמע את השיר לראשונה, היא באה יום אחד אחרי החזרות והיתה המומה לגמרי. היא אמרה 'מה פתאום? אתם מנגנים את השיר הזה מהר מדי! לא לזה התכוונתי בכלל!'. התחשבנו והורדנו את הקצב, וכך נהיה השיר ששומעים עד היום. אז בעצם מהמופע הזה נולד גם אלבום, שבתוכו ארבעה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל בארץ - 'שי', 'תלבשי לבן', 'אל תוותרי' ו'צל ומי באר'".

"הבנו שיש פה יהלום"

"בני הביא את השיר הזה, שיר פשוט מושלם מבחינת מילים ומנגינה. כמעבד, הייתי צריך רק לא לקלקל אותו", נזכר אשרת. "זה שיר בשלושה רבעים, מה שנקרא 'ואלס' במחוזותינו. ראיתי שנעמי כנראה שרה את זה מאוד לאט, ואני דווקא ראיתי צורך למהר אותו. זה תמיד תענוג צרוף לעבוד עם חומרים שנעמי כתבה. היא היתה קוסמת של השפה העברית, ולדעתי לא קיבלה מספיק הערכה כמלחינה. היא כתבה מנגינות נפלאות, והצירוף בין המילים והמנגינות יצר קלאסה שבקלאסות.

'תלבשי לבן' הוא שיר פשוט מושלם מכל הבחינות, ואני שמח מאוד שעוד בחייה נעמי שיבחה את העיבוד שעשיתי לו. עשיתי בו כמה שינויים ואני זוכר כמה נפלא היה לעבוד עם שני הצמדים גם יחד, ארבעה קולות מופלאים. ישראל עם קול הטנור שלו, בני עם קול הבס בריטון, יוסי חורי עם הקול המלטף ואורי עם הקול והגיטרה הנפלאה שלו. זה היה פשוט תענוג צרוף לעבוד איתם".

"זה היה ברור מההתחלה, לפחות לי בתור אמן מתחיל שאלה שנותיו הראשונות בתחום, שיש פה אחד השירים הטובים שיצאו מכאן. מאלה שיישארו לתמיד", טוען הרפז, "הוא ממש נעמי שמר במיטבה. היא לא כתבה הרבה בשנים האחרונות ההן, ואז יצא לה שיר יוצא מן הכלל והבנו שיש לנו באמת יהלום ביד".

יהלום שמקושר לטבעת יהלום. הוא קיבל חיים משל עצמו ומקושר מאז לחתונות.
"לא הבנו שיש לנו שיר שעומד לחתן כל כך הרבה זוגות בארץ, חשבנו שזה יהיה משהו אחר לגמרי. זה באמת נהיה שיר שמזוהה עם חתונות, המנון של חתונות אפילו, אבל אף אחד מאיתנו לא דיבר על זה. חשבו דווקא שהוא יותר מתאים לתקופת החגים, חג השבועות, והאמת היא שבמשך שנים הופענו כולנו בלבן. אני לא יודע אם זה בזכות השיר הזה או לא. זה כמובן היה שיר אהוב במיוחד, ממש להיט רציני מאוד בכל הופעה".

קובי אשרת לא בטוח לחלוטין שהכוונה של השיר מלכתחילה לא רמזה ליום שבו באים בברית הנישואים. "'את תלבשי לבן' זה אומר דרשני", הוא אומר, "מתי את לובשת לבן? בחתונה, בחופה שלך. ובאמת, אם יש שיר שיכול ללוות אנשים באירוע המשמח של החיים שלהם - זה השיר הזה, כי הוא פשוט מופלא".

"כותבים שיר ולא יודעים לאן הוא ילך", אומרת ללי שמר. "אני לא חושבת שהיא ציפתה שזה מה שיקרה איתו, אבל אני חושבת שזה הפך לשיר של חתונות ושבועות עוד בחייה. אז גם אם היא התכוונה, זו בהחלט עונת השנה המתאימה. קיץ זה לבן בשבילה".

אורי הרפז: "מההתחלה היה ברור שיש פה אחד השירים הטובים שיצאו מכאן, מאלה שיישארו לתמיד. כשקראנו לנעמי שמר שתשמע אותו לראשונה, היא היתה המומה. היא אמרה 'מה פתאום? אתם מנגנים מהר מדי! לא לזה התכוונתי בכלל!'"

אז אמנם שמר האם לא התכוונה כנראה ליצור שיר חופות, אבל לטענת הבת יש בו גם אלמנטים זוגיים מחייה שלה. "אני חושבת על השורות 'נצא מן הדעת בקיץ הזה ואחר כך נדע שלווה'. אלה שתי שורות שמייצגות את הקשר שלה עם מרדכי הורוביץ, אבא של אריאל. כי היא באמת מאוד העריכה את השקט ואת הביטחון שהוא העניק לה.

"בשבילי זו תובנה מאוד מאוחרת, שנובעת ממשהו שהוא סיפר: כשהיא היתה קצת נתקעת בכל מיני שורות שלא ידעה איך להמשיך, הוא איכשהו היה מוציא אותה מהלופ ואחר כך היא היתה מצליחה להמשיך לכתוב. הוא פעם אמר שאם היה רואה אותה מזמזמת שורה ולא מצליחה לצאת ממנה, הוא היה אומר לה 'בואי נלך לאכול, נשתה קפה'. היה מוציא אותה מהבית, וכשהיו חוזרים היא היתה ממשיכה את השיר. אז בשתי השורות האלה אני רואה את מרדכי, בעלה השני, שבאמת הכניס איזה סדר לחייה. אהבה גדולה אבל גם סדר וביטחון".

עם השנים, זמרים נוספים ביצעו את השיר, שנכנס בקלות לפנתיאון היצירה הישראלית. הבולט שבקאברים שייך לזמר המנוח יגאל בשן, ששר והקליט אותו במסגרת אלבום גרסאות הכיסוי שלו "פגישה לאין קץ" שיצא ב־2009. בערך באותה תקופה גם חברי הקאסט של הדרמה הקומית המוזיקלית הזכורה לטובה "דני הוליווד" שהוביל רן דנקר, שרו אותו באחד הפרקים. לרוב היה מדובר בצעדים באישור משפחתה של הזמרת, אבל לא תמיד.

"כבר הפרו זכויות יוצרים עם השיר הזה, יש לו קריירה יפה", אומרת ללי, ורומזת לשימוש לא מאושר בשיר לצורכי פרסומת מעולמות ההלבשה התחתונה. "אבל זה מעיד על כך שהשיר מאוד אהוב, כפי שאומר עורך הדין שלנו. אולי זו הזדמנות להגיד שאנחנו מסרבים כמעט לכל הפניות להשתמש בשיר לפרסומות, ומאשרים שימוש בו לעיתים רחוקות. זה שיר מרגש, גם אנחנו אוהבים אותו, אבל בואו נירגע".

"מבחינה אישית שלי, אני נזכר בו בכל פעם שאני מוצא את עצמי בכל מיני מצבים מאתגרים", מספר הרפז. "אם זה משברים ואם חבר שחלה מאוד, או מישהו שצריך עזרה ומבקש 'תתפללו בשבילי', בכל פעם השורה 'אם בקיץ הזה תלבשי לבן ותתפללי לטוב' עוברת לי בראש. יש בשיר הזה משהו מאוד אופטימי. אני חושב גם על שורות כמו 'יקרה לנו נס בקיץ הזה'. בתקווה שזה יעזור למשהו".