רוקדים עם דמעות בעיניים: שורדי הנובה על רגעי האימה - והתקוות לעתיד

"מצידי שישחררו את המחבל שרצח את האחיין שלי כדי שאליה ישוב"

זיו עבוד, 26, תל אביב

הם נסעו ארבעה למסיבה. זיו, בן זוגה אליה כהן, אחיינה עמית בן אבידה וחברתו קארין שוורצמן. היא היחידה שחזרה הביתה, פגועה בגוף ובנפש. אליה נחטף לעזה, אחיינה וחברתו נרצחו. זיו עזבה את עבודתה והיא מגיעה לעצרות ולהפגנות, יוצאת למשלחות בחו"ל ומקדישה את זמנה לשחרורו של אליה מהשבי. כשהגיעה לבית הדין הבינלאומי בהאג, היא סיפרה שניצלה משום שנקברה מתחת לגופות, ושהמחזה הזכיר לה את בורות ההריגה שבהם ביצעו הנאצים רציחות המונים.

"אני מספרת את הסיפור שלי בעולם, ומרגישה שלמי שמאזין זה נשמע מופרך שמחבלים נכנסו לבתים כדי לרצוח, לחטוף ולאנוס. זה כאילו לא נוגע בהם. רוב הזמן אני מרגישה שאני עומדת מול קיר אטום. מבחינתי, אליה נחטף בחיים ויחזור בחיים. ראיתי תמונה שלו בבית חולים בעזה. אני רוצה שהמדינה תחזיר אותו הביתה, כי היא היתה אמורה לשמור עלינו, האזרחים. לקראת מועד המסיבה אליה אובחן עם אפילפסיה, ואין לי ספק שהוא לא מקבל תרופות.

"מצידי תשחררו את כל המחבלים, כולל את זה שרצח את האחיין שלי. אם זה לא יקרה - כל אם צריכה לדעת שגורלם של ילדיה מופקר. בלי להחזיר את כל החטופים, לא יהיו כאן ביטחון או ניצחון".
את פניה של זיו אולי קל יותר לזכור: בפורים האחרון היא לבשה שמלה צהובה, שעליה היו לב מדמם ותמונותיהם של החטופים, ובידה שלט "הארוס שלי חטוף בעזה".

זו היתה המחאה הקטנה שלה, והתחינה השקטה לאזרחים להימנע מחגיגות ומהילולות.

לנוכח האבחנה הרפואית של אליה, תכננתם לוותר על המסיבה?

"לא, אנחנו חיים את עולם הטראנס ולאליה יש חברה שמפיקה אירועים כאלה, 'ספירלומים'. שמעתי אותו מדבר עם השותף שלו ואומר לו שהמיקום בעייתי, ושהוא מקווה שלא יהיו אזעקות. זה לא עניין אותי, כי אני לא אמורה לפחד להסתובב במדינה שלי. ברעים שוחחנו עם החוגגים במקום לרקוד, והיום זה מרגיש כאילו נפרדנו מהם. כשהתחילו האזעקות יצאנו מהמתחם, נסענו קצת ונכנסנו למיגונית מול בסיס רעים. היינו שם 29 איש, כולל ענר שפירא ז"ל, לוחם בסיירת הנח"ל שהשליך שבעה רימונים מחוץ למיגונית, עד שנהרג מהשמיני.

"המחבלים המשיכו לזרוק רימונים. לא ראיתי כלום כי הייתי מתחת לאנשים. שמעתי את אליה צועק שהוא נפצע, והחזקנו ידיים. אחרי כמה דקות הרגשתי שהידיים שלו משתחררות. חשבתי שהוא זז קצת, ולא ידעתי שבאותו הרגע חטפו אותו. לאחר מכן המחבלים ירו עשרות כדורים והיו צעקות, והרגשתי שדם זולג עלי.

"פתאום היה שקט. לא העזתי לזוז. המחבלים לא חזרו למיגונית, כי כנראה היו בטוחים שרצחו את כולנו. אחרי ארבע שעות העזתי להרים את הראש, כי לא יכולתי לנשום. ראיתי את עמית וקארין מתים לידי. מה אני אעשה? איך אספר לאחותי מה קרה לבן שלה? בסופו של דבר, רק שישה אנשים ניצלו מההתקפה על המיגונית".

"אני במלחמה יומיומית. גם סרטן, גם פציעה וגם שיקום נפשי"

רז פרי, 24, חולון

כחודש לאחר הטבח, רז החליט לאמץ כלב מסוג האסקי סיבירי. הוא ענה למודעה על מכירת גורים, והופתע לגלות שהבעלים הוא חבר כיתת הכוננות מקיבוץ מפלסים, שנלחם ב־7 באוקטובר במחבלים שניסו לרצוח את רז.

"מבחינתי זה היה סוג של סגירת מעגל. שנינו היינו במקרה באותו המקום, מבלי להכיר זה את זה. בכלל לא הייתי אמור להיות שם. באותה התקופה הייתי בטיפולים. אני חולה בסרטן לימפומה מסוג הודג'קין, והייתי חלש. חברים שכנעו אותי, ונסעתי לבד לפנות בוקר. לא הגעתי למסיבה, כי ליד קיבוץ מפלסים תפסו אותי הטילים. נכנסתי למיגונית עם בעל ואישה, צעירה שהיתה בדרך למסיבה ורוכב אופניים. כלוחם לשעבר בסיירת חרוב, שמרתי על קור רוח והרגעתי את האנשים. אחרי דקה היו יריות, ושמעתי צעקות 'אללה אכבר' ו'אטבח אל־יאהוד'. חשבתי שזה פיגוע.

"התיישבתי קרוב לפתח של המיגונית, כדי שאם מחבל ייכנס - אחטוף לו את הנשק. פתאום ראיתי קנה של קלצ'ניקוב, ואחת מהבחורות צרחה. המחבל נכנס והצלחתי לתת לו אגרוף מתחת לבטן. תפסתי את הנשק ונאבקנו זה בזה. המחבל היה ענק ושלף אותי החוצה, וצעק לחברים שלו שאני יהודי. תוך כדי מאבק איתו ראיתי טנדר מתקרב, ו־15 מחבלים מסביבו. הם התקרבו ברובים שלופים, והבנתי שבעוד רגע אני מת.

"המחבלים ירו לכיוון שלנו, והתכופפתי במהירות. המחבל שנאבק בי נפגע, ובזמן שהם רצו אליו חזרתי למיגונית. הם נכנסו אחריי וזרקו ארבעה רימונים. כולנו נפצענו. הבעל יצא החוצה ונרצח בעוד אשתו צורחת, והם זרקו עוד ארבעה רימונים. אחד מהם נפל על החזה שלי וזרקתי אותו החוצה, אבל השלושה האחרים התפוצצו ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי ראיתי שגם האישה נרצחה, והגוף שלה הגן עלי".

אף שנפגע מרסיסים בגבו, ברגליו ובידו, רז הסיר את חולצתו והכין מעין חוסם עורקים לרוכב האופניים, שאיבד רגל. בחוץ התנהל קרב יריות. "נכנסתי מתחת לגופה כשהמחבל ריסס אותנו. כדור אחד נכנס לי לבטן. שמעתי שהמחבלים מניעים את הרכב שלי ונוסעים, ואז זחלתי החוצה והכל בער.

"החלטתי להזעיק עזרה ונתתי ספרינט לתוך האש כשאני יחף. נשרפתי בכל הגוף. דפקתי בדלתות של שני בתים בקיבוץ מפלסים, ולא פתחו את הדלת. בעטתי בדלת של בית שלישי ונשכבתי על הספה. התקשרתי לחבר, אבל השיחה נותקה. נשברתי ובכיתי. בעל הבית יצא מהממ"ד ושאל בערבית איך קוראים לי. אמרתי לו שאני יהודי".

כעבור כמה שעות הגיעו לוחמים לקיבוץ. רז פונה לבית חולים, ושם התברר כי הוא סובל גם מחור בריאה. "אני במלחמה יומיומית. גם סרטן, גם פציעה וגם שיקום נפשי. בגלל זה אני לא עובד כרגע. אני מקווה להגשים את החלום שלי וליצור מוזיקת טראנס. כבר בניתי סטודיו בבית".

מישהו מהמיגונית שרד חוץ ממך?

"לצערי לא. כשיצאתי להזעיק עזרה, ראיתי שהמחבלים רצחו גם את הצעירה ואת רוכב האופניים".

"ברור לי ששרדתי בנס, ומאז אני שומרת שבת. מישהו מלמעלה שמר עלי"

שיר פרץ, 26, הרצליה

קשה לקלוט את מה שעברה שיר ב־7 באוקטובר. "נובה" היתה עבורה הזדמנות לנקות את הראש לאחר תקופת מבחנים, אך מספר הפעמים שבהן נתקלה בחוליות מחבלים הוא בלתי נתפס. לאירוע היא הגיעה עם שני חבריה הטובים, יובל שרביט ומור טרבלסי, שהיו נשואים חודש בלבד.

"כשהתחילו האזעקות רצנו לרכב. מור נהג, לידו ישב חבר שלו, ויובל ואני היינו מאחור. טילים התפוצצו ממש מעלינו. אחרי עשר דקות נסיעה, ליד קיבוץ מפלסים, נתקלנו לראשונה במחבלים. הם ירו עלינו, אבל מור נסע מהר והם פספסו אותנו.

"לפני שהבנתי מה קורה הופיע מולנו טנדר לבן, וראינו את מחבלי הנוחבה עם הסרטים הירוקים על המצח. מור אמר לנו להתכופף - ונורה מייד בראשו. הכל התמלא בדם. צרחנו. הרכב סטה לתעלה, התגלגל שלוש פעמים ונחת על הגג. נמעכנו בפנים. אין לי מושג כמה זמן הייתי חסרת הכרה. גם יובל והחבר של מור נותרו בחיים, אבל כולנו היינו פצועים. הירי והטילים לא הפסיקו לרגע, ולא העזנו לזוז או לדבר. לפי מצב הרכב, כנראה המחבלים היו בטוחים שאף אחד לא שרד".

במשך שש שעות שיר נותרה כך. היא לא העזה לזוז גם כששמעה זעקות אימה. "שמענו רכב שמנסה להניע, ואז קולות בערבית וצעירה שצורחת. היא לא הפסיקה לבכות ולצעוק המון זמן, ונראה לי שכמה מחבלים אנסו אותה. פתאום, בשנייה אחת, נהייתה דממה. אולי חטפו או רצחו אותה.

"שעה אחר כך שמענו גיצים ורחש, והשדות בערו סביבנו. האש הלכה והתקרבה והקיפה את הרכב. היינו צריכים לבחור ממה למות - מהשריפה או מהמחבלים. כשהבגדים שלי התחילו לבעור, יצאנו החוצה. מסביב גיהינום. שואה. עשרות גופות בתעלה, בשדות, על הכביש, בתוך מכוניות. המחבלים ירו בכולם. היינו היחידים בחיים. מרחוק ראיתי שני חיילי צה"ל ונופפתי להם".

החיילים רצו לפנות מהמקום את שיר וחבריה, ונאלצו לתלוש את יובל הבוכייה מעל לגופתו של מור. "הם הסיעו אותנו לצומת שער הנגב, ובמהומה שם התפצלנו. הכניסו אותי לרכב סוואנה עם לוחמים מיחידה מיוחדת. ליד שדרות הקיפה אותנו חוליה של עשרה מחבלים. הלוחמים דיברו איתם בערבית, ואחר כך חיסלו אותם. אחרי 400 מטר הגיעו עשרה עזתים על אופנועים. נשכבתי מתחת לכיסא בזמן שהלוחמים הרגו אותם. הדלת של הסוואנה היתה פתוחה, ואחד מהמחבלים כמעט נפל עלי. בכיתי, ביקשתי הביתה".

הלוחמים הורידו את שיר באחד מהבתים בקיבוץ ניר עם. לקראת חצות אסף אותה ידיד ששרד את "נובה", והסיע אותה הביתה. רק למחרת הגיעה לבית החולים, שם אבחנו אצלה שבר בארובת העין וחבלות בכל הגוף.

"מאז אני בהתמודדות יומיומית. בחלומות בלילה אני שוב באירוע, ומסביב יריות. ברור לי ששרדתי בנס, ומאז אני שומרת שבת. מישהו מלמעלה שמר עלי".

פגשת את מי שהצילו אותך?

"לצערי לא. הייתי שמחה למצוא את שני החיילים ואת הלוחמים בסוואנה כדי להודות להם".

"אני לא עסוק בפגיעה הפיזית, כי הנפש במצב קשה יותר"

נדיר עיסאווי, 39, חריש

קשה לפספס את הטראומה שחווה נדיר. "יש לי בלקאאוטים ופלאשבקים כל הזמן. אני חושב על האנשים שמתו לי מול העיניים, ועל אלה שלא הצלחתי להציל. הפסקתי לעבוד ואני חי־מת, בקושי ישן בלילות, סובל מכאבים ובולע כדורים כמו מים. אני שבר כלי. יש לי התפרצויות זעם, וגם המון שאלות. למה אנשים שיצאו לחגוג היו צריכים לחוות את זה?"

לפני חודשיים החליט נדיר לנסוע על האופנוע למתחם "נובה". הוא פתח קבוצת ווטסאפ בשם "אופנובה", שבה שאל כמה מחבריו מי רוצה להצטרף. בתוך שבועיים מנתה הקבוצה כ־1,800 רוכבים, והמסע התקיים ב־8 במארס. "זו היתה הצלחה, ושחזרתי מסלול דומה כזה ב־12 באפריל, באירוע שהוקדש לשחרור החטופים ולהנצחתם של נרצחי 'נובה'. ההתעסקות בזה נותנת לי תחושה שאני עושה משהו טוב ומרגיעה לי קצת את הנפש".

כשנדיר הבין שהמסיבה תתקיים ליד עזה, הוא שקל לוותר. "חשבתי שזה יכול להיות מפחיד. כשהתחיל 'צבע אדום' הסתכלתי לשמיים, והכל היה מלא עשן ויירוטים. ראיתי מרחוק מצנחים וחשבתי שאני בתוך הזיה. נכנסתי עם ידידה לאוטו, וליד קיבוץ מפלסים ראיתי מכוניות מתנגשות. חשבתי שאנשים עשו תאונות מתוך לחץ, בגלל הטילים, וזה מה שדיווחתי למוקד של איחוד הצלה. המוקד שלח כוחות לעוטף, בליווי מסוקים, והקים בית חולים שדה.

"רצתי עם תיק עזרה ראשונה, וקלטתי עשרות פצועים וגופות. פתאום התחיל ירי. המחבלים זרקו רימון, הוא התפוצץ לידי, והגוף שלי התמלא ברסיסים. הם פגעו לי באצבע, בפנים, בראש. שכבתי על הקרקע, לא רחוק ממחבל, והוא חשב שאני מת. הוא הלך, ופתאום ראיתי רכב דוהר לכיוון שלי ללא שליטה, ובתוכו צעירה מדממת עם פגיעת ראש קשה. גם כחובש בעל ניסיון זה עדיין הכניס אותי להלם.

"התעשתי וחבשתי את מי שיכולתי, ואחר כך התקדמתי לשער של הקיבוץ, כי חשבתי ששם יהיה מחסה לפצועים. השער היה סגור, ובחוץ המון גופות. פתאום נשמעה שריקה של RPG והרכב שמולי התרומם באוויר. הייתי בטוח שאני עומד למות, והתקשרתי לאמא שלי כדי להיפרד ממנה".

נדיר החליט להמשיך צפונה. "ליד צומת ניר עם, מחבלים קפצו לרכב שנסע לפניי וחיסלו את הנוסעים. החלטתי לא להיכנע, לחצתי על הגז ודרסתי אחד מהם. חטפתי צרור יריות ונפגעתי מרסיס בגב. הרכב עלה על אי תנועה ונתקע ברמזור. שברתי את האף והרגשתי כאבים בצוואר. ראיתי שהמחבלים מתקרבים, אבל הרכב לא הגיב. פתאום שמתי לב שידית ההילוכים על ניוטרל, אז הכנסתי להילוך וברחתי משם. כשהגעתי ליד מרדכי, הרכב העלה עשן. יצאתי החוצה והנחתי חוסם עורקים לאזרח פצוע".

איך תפקדת כשאתה פצוע בכל הגוף?

"אולי בזכות האדרנלין. אין לי מושג איך הגעתי משם לבית החולים. כרתו לי את האצבע, אבל אני לא עסוק בפגיעה הפיזית, כי הנפש שלי במצב קשה יותר".

"השארתי את נעמה של לפני 7 באוקטובר בשטח ברעים"

נעמה גל, 26, חיפה

לנעמה היתה מועקה מהרגע שבו הגיעה לאתר הפסטיבל, כמנהלת צוות של "הלפרים", המסייעים למארגנים בשמירה על סביבה נעימה ובטוחה. יחד איתה היו ארבעה חברים, וביניהם ענבר היימן ז"ל שנרצחה, ושגופתה עדיין מוחזקת בעזה.

"היתה לי תחושה שמשהו רע עומד לקרות, וחשבתי שזה כי המקום גדול מאוד. הרגשתי לא בשליטה. עזבנו כשהתחילו הטילים, ובזמן שעמדנו בפקק מישהו צעק שנברח כי יש מחבלים. פתאום התחילו יריות, וכל אחד מאיתנו רץ לכיוון אחר. מישהו דחף אותי לתוך מכולת זבל, והיו שם לפחות 15 איש. היריות התקרבו. בקושי נשמנו, השמיים היו שחורים מהעשן והיה ריח שרוף באוויר.

"ב־11:45 מישהי לחשה שהרגל שלה רדומה. ביקשתי שלא תזוז, כי המחבלים הקיפו אותנו. היא זזה והיתה חריקה של פלסטיק, והבנתי שזה הסוף. המחבל פתח את דלת המכולה וריסס את כולנו. חצי מהאנשים נרצחו. ראיתי אזרח, נער בן 18 בג'ינס ובכפכפי פלסטיק, עם קלצ'ניקוב. הוא ירה בי מטווח אפס והרגשתי ארבעה כדורים פוגעים בי, בירכיים ובכתף ימין. זה שרף ברמות שקשה לתאר. הרגשתי את הדם נשפך ממני לכל עבר. המחבל המשיך הלאה, ועם היד שלא נפגעה כיסיתי את עצמי בשקיות זבל, ואז התקשרתי לאמא שלי כדי להיפרד ממנה. השלמתי עם המוות. העמדתי פני מתה 45 דקות".

על מה חשבת ברגעים האלו?

"היו לי מחשבות על החיים. האם אמרתי לכל היקרים לליבי שאני אוהבת אותם? ומה ההורים שלי יעשו בלעדיי? חשבתי שאני לא יוצאת מהסיפור הזה. הדלת של המכולה נפתחה שוב. היו שם יגיל, המפיק של 'נובה', והמאבטח רום ברסלבסקי, שנחטף לעזה. יגיל חיפה על המכולה, ורום עזר לי לצאת ממנה, אף שהיה פצוע בשתי ידיו. זחלתי על הגופות של חבריי, פצועה ומדממת. יגיל הציל מאות אנשים ביום השחור הזה, ורום נחטף לאחר שחילץ פצועים רבים".

נעמה פונתה מהשטח בידי איחוד הצלה ומד"א, והועברה לביה"ח אסותא באשדוד. אף שהוגדרה במצב קשה ולא יציב, היא התעניינה בעיקר בענבר. כשהתעוררה מהניתוחים, היא ראתה סרטון של חברתה נגררת על הקרקע בידי חמישה מחבלים.

בימים אלו שקועה נעמה בשיקום מפרך ומתרוצצת בין רופאים, פסיכולוגים ופיזיותרפיסטים. היא סובלת מכאבים עזים ברגליים וממגבלת תנועה ביד ימין. בעקבות מצבה הרפואי והנפשי, היא נאלצה להפסיק את לימודי התואר הראשון בקרימינולוגיה.

"אני כעוסה ולא בטוחה בהמשך הדרך. לפעמים בא לי לעבור למדינה שבה לא אחיה בפחד 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. אני כמעט לא ישנה, ויש לי סיוטים ופלאשבקים. הזחילה על גופות של חברים והריח של הדם הותירו בי צלקות בנפש ובגוף, והן יישארו איתי כל החיים.

"איך קמים מטרגדיה כזו? איבדתי עשרה חברים, ואיבדתי גם את עצמי. השארתי את נעמה של לפני 7 באוקטובר בשטח ברעים".

"קיבלתי את החיים במתנה, אז החלטתי להתנקות"

דורון מזרחי, 25, כפר ורדים

שעות ספורות לאחר שניצל מהטבח, דורון החליט להתגייס למילואים בסיירת גבעתי. הוא נלחם בשכונות סג'עייה ואל־בורייג', והשתתף בהריסת תשתיות של חמאס. "לי זה הרגיש טבעי לעבור מ'נובה' לעזה. במקום לשקוע בפוסט־טראומה, הייתי אקטיבי. עברתי מחוסר אונים לתחושת עוצמה. ראיתי את המדינה מדממת, ועכשיו אני שומר על הבית".

תוך כדי לחימה יזם דורון פרויקט מיוחד, שנקרא "פק"ל לחייל/ת". "כשהייתי טירון הדרישות הלחיצו אותי, אז אמא שלי, דורית, שהיא מנטורית עבורי, כתבה לי מסרים מחזקים. סיימתי כמצטיין פלוגתי. בזמן המלחמה בעזה הרחבתי את הרעיון, והדפסתי 2,000 פנקסים עם עצות עבור חיילים וכל מי שזקוק לחיזוק מנטלי".

לפני כחודשיים סיים דורון סבב ראשון של מילואים, ומצא עצמו מהרהר בשאלות קיומיות. הוא שתה אלכוהול כאמצעי בריחה, אך תפס את עצמו בזמן. "הבנתי שקיבלתי את החיים במתנה, אז התנקיתי. הצטרפתי לתוכנית החונכים של 'שבט הנובה', ועכשיו, אחרי שעברתי הרצאות והדרכות, אני יכול לספק מעגל תמיכה פנימי לשורדים. זה לא מחליף פסיכולוג, אבל לפעמים רוצים לדבר עם מישהו שחווה את אותו הדבר".

אתה חושב שהתגברת קצת על הטראומה?

"אני שלו יותר, אבל עדיין מתמודד. ריח של מתכת מחזיר אותי לריח הדם של הפצועים, יש לי סיוטים בלילה ואני חולם על מלחמות ועל שדה קרב. לפעמים אני נפצע, לפעמים אני בורח. מאז תוכנית החונכים אני שוקל ללמוד הנחיית קבוצות, עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה".

דורון, שחזר שוב למילואים, לא היה אמור להגיע לפסטיבל. "זו היתה החלטה ספונטנית, קניתי כרטיס ברגע האחרון. לקראת הזריחה נפתחו שערי גיהינום. לא איבדתי עשתונות, התבאסתי והבנתי שאין לי מה לחפש שם. כשהתקרבתי לקיבוץ עלומים ראיתי אדם שוכב על הכביש. היה לו חור בבטן והוא היה פצוע בראש, וחשבתי שהוא נפגע מרקטה. ניגשתי לעזור לו, ואז סובבתי לרגע את הראש וראיתי שהמכוניות לידי התנגשו זו בזו ושיש עוד אנשים על הכביש. הלכתי גם אליהם וראיתי גופה ועוד גופה.

"שמעתי צרחות מהמיגונית, וכשנכנסתי פנימה חשכו עיניי. היו שם ערימות של פצועים וגופות. סרט אימה. פתאום שמעתי לראשונה צרור יריות. הייתי בטוח שמדובר בפיגוע. האוטומט היה לברוח, אבל איך אשאיר פצועים מאחור? הצרחות שלהם חדרו לי מתחת לעור. תפעלתי את מי שיכולתי".

כשמסביבו מתנהל דו־קרב בין מחבלים לשוטרים, דורון פינה פצועים וביקש ממי שיכול שיסיע אותם לנתיבות או לשדרות. "נכנסתי לאחת מהמכוניות עם פצוע וצעקתי לו 'אל תוותר, תישאר איתי!' ליד נתיבות העברתי אותו לאמבולנס, וממש לידי התנהל קרב בין לוחמי ימ"מ למחבלים.

"מאז הגוף נשאר שלם, אבל הנפש לא. המראות היו קשים מנשוא. אני זוכר פצוע שהתחנן שאעזוב אותו ואציל את החברה שלו, אבל היא כבר היתה מתה, לידו".

"אני כבר לא רצה אחרי הכסף, חשוב לי לקום בכל בוקר ולומר - איזה כיף, אני חיה"

בר דקר, 28, תל אביב

"מוזיקה היא החיים שלי. אני עדיין הולכת למסיבות טראנס אחרי מה שחוויתי ב'נובה', כי זה כמו טיפול בטראומה. אם אשב בבית, אני אשתגע".

חמישה חודשים לקח לבר להחליט שהיא מנסה להגיע שוב למסיבת טראנס, בניסיון לשאוב ממנה כוח. "כבר חשבתי שלא אוכל עוד ליהנות מהתחביב שלי. אחרי 7 באוקטובר לא הייתי מסוגלת לשמוע מוזיקה מכל סוג. כשאזרתי אומץ ללכת, הייתי שם עם דמעות בעיניים. אני מאמינה שאם שורדי 'נובה' היו יכולים לדבר עם החברים שנרצחו - הם לא היו רוצים שנשב בבית ונבכה. אני בטוחה שהם היו רוצים שנמשיך לחגוג".

משהו בהשקפת עולמך השתנה מאז הטבח?

"בעבר היו חשובים לי התפקיד, המעמד, הקידום בעבודה. היום אני רוצה לחיות בשלווה ולהיות רגועה. אני כבר לא רצה אחרי הכסף, רק חשוב לי לקום בכל בוקר ולומר - איזה כיף, אני חיה. קיבלתי פרופורציות אחרות על החיים, ואני רוצה לעשות דברים שיעשו אותי מאושרת".

בר הגיעה למסיבה בחצות, מאחר שהיתה "הלפרית" באירוע והיתה אחראית לשמירה על סביבה נקייה באזור המסיבה. "עמדתי בכניסה למתחם וביקשתי מחוגגים לא לזרוק כוסות פלסטיק על הקרקע, כי מי שמחזיר את הכוס מקבל במתנה בקבוק מים או צ'ייסר. אחרי ארבע שעות הלכתי לרקוד, והיה כיף. חיכיתי לזריחה, שזה שיא המסיבה.

"איך שחשבנו להצטלם על רקע השמש העולה - התחילו הטילים. רצתי עם חברים לכיוון האוהל שלנו ונשכבנו על הרצפה. כל הזמן היו פיצוצים. כשהם לא הפסיקו במשך 40 דקות, קיפלנו את האוהל והלכנו לרכב. לא חשבנו שמדובר בפשיטה של מחבלים, ואז חברה אמרה 'ערבים יורים כאן'. חשבתי שמדובר בשלושה שקצת השתבשה עליהם דעתם. מראש לא ידעתי שעזה כל כך קרובה, כי שלחו לוקיישן לווייז. אם הייתי יודעת - אולי לא הייתי מגיעה".

בתוך המהומה בר מצאה את עצמה רצה ממקום למקום, ובכל כיוון היו מחבלים שירו עליה ועל חבריה. "הייתי בהיסטריה. כל האזור היה מלכוד, ומישהו אמר שנרוץ מזרחה. כל הזמן היו יריות מאחורינו. בסוף הגענו לדרך עפר וראינו ג'יפ של חוגגים, והנהג לקח אותנו לנתיבות דרך השטח. הגענו לשם רבע שעה לפני שהמחבלים נכנסו לעיר".

מתי הבנת שניצלת בנס?

"רק כשחזרתי הביתה, וראיתי סרטונים של אנשים שרצים ונופלים כי מחבלים ירו בהם. ידעתי שיכולתי להיות כמוהם. איבדתי שם 12 חברים. מאז אותו היום אני בקושי ישנה בלילות. אם אני נרדמת - אני מתעוררת מזיעה. כל הזמן נדמה לי שמישהו מגיע לירות בי, גם אם אני בחוף הים. כל אופנוע שעובר גורם לי להתכווץ במקום. כבר חצי שנה אני מדמיינת שבכל מקום שבו אני נמצאת - תכף קורה פיגוע המוני".

עמותת "שבט הנובה": "להסביר לעולם את ממדי האסון"

עמותת "שבט הנובה" הוקמה ביוזמת מפיקי הפסטיבל, במטרה לסייע בתהליכי שיקום, לעודד חזרה לשגרה של שורדים, שורדות ובני משפחות, ולהנציח יותר מ־400 נרצחים. פעם בשבוע מקיימת העמותה יום קהילה עבור הניצולים, שבו הם מקבלים בחינם טיפולים רגשיים, סדנאות גוף ונפש וסיוע במיצוי זכויותיהם הסוציאליות.

"אנחנו בונים תוכניות פנים־קהילתיות מתוך הבנה שהריפוי הטוב ביותר מגיע מסיוע הדדי", אומרת מנכ"לית העמותה, נעמה שמואלביץ'. "הקמנו לאחרונה תוכנית חונכים, וכעת מתגבש מיזם לקידום יזמות עסקית ולתמיכה בבעלי מקצוע בקרב הקהילה, שייקרא 'נובה ביזנס'. כמו כן תקיים העמותה יום ניקיון והסדרת חניון רעים, שבו היו הרגעים האחרונים של הנרצחים. כל הפעילויות והטיפולים יופיעו באתר באינטרנט, ובו תהיה פלטפורמת עמודי זיכרון וירטואליים בשיתוף חברת LifeCloud".

מספר השורדים והשורדות מהטבח ב"נובה" עומד על יותר מ־3,600, ובימים אלו העמותה מאתרת את כולם. "אם חברים או חברות שלכם נכחו במסיבות ועדיין לא יצרו קשר, לא יוצאים מהבית או מתקשים לחזור לשגרה - אנו כאן בשבילם", ממשיכה שמואלביץ'.

כדי לממש את כל התוכניות, העמותה תפתח קמפיין לגיוס כספים שנועד לסייע לשורדים ולמשפחות, וכדי להקים את "בית נובה" להנצחה ולפעילויות. "במהלך החודש נחשוף בניו יורק את '06:29', מיצג זיכרון והנצחה שכולל פריטים מהפסטיבל", מספרת שמואלביץ'. "מדובר בפרויקט הסברתי ישראלי ראשון שמופץ באופן פיזי וויזואלי, ושמסביר לעולם על ממדי האסון".

ליצירת קשר עם העמותה: tribeofnova.co.il

tala@israelhayom.co.il

סטיילינג: מזל חסון, איפור ועיצוב שיער: ורד בדוסה רוטרו, ע. סטיילינג: מיקה קבלו ורז טאובר, צולם במלון קרלטון תל אביב, הלבשה: בר ונעמה – PULL&BEAR; שיר וזיו – Stradivarius; רז ודורון– H&M