בלי להלבין

מכבסת המילים העיתונאית ביחס למה שקרה בערים המעורבות היא דבר מסוכן. וצריך להגיד את זה באומץ

קטטות בין עיתונאים הן לא דבר חדש, או חינני במיוחד. עם השנים למדתי דבר אחד או שניים.

למשל, שהעיתונות היא עבודת קודש, ולכן חירותו של העיתונאי מקודשת. מי שמאיים לפגוע בה הוא לא רק נבל, אלא גם סכנה לדמוקרטיה. אם אזרח מן השורה קורא לעיתונאי לשתוק קצת, או לעשות חשבון נפש, הוא הופך להיות אויב העם. כל אדם שמזמזם "איך אתה ישן בלילה" וכו' הוא מסוכן יותר מחמאס, מהקורונה ומההתחממות הגלובלית.

מי שדורש מפרשן בכיר להתייצב ולספר לכולם מתי לאחרונה הוא הצליח לדייק בפרשנות שכתב, או מתי העתיד אכן התנהג בהתאם לתחזית שלו - ובכן, כאן מדובר בחוצפה של ממש, ועילה לתלונה במשטרה. בהיותה משמשת בקודש, העיתונות זכאית לחסינות, אלא אם כן...

אלא אם כן התוקף עצמו הוא עיתונאי.

לעיתונאי מותר לקרוא לעמיתו לסתום את הפה, להתפטר ולישון על האף. ביום אכזרי במיוחד הוא יגיד "אתה בכלל לא עיתונאי". זה גם בסדר גמור לדרוש את פיטוריו, וגם את סגירת העיתון כולו (מזכיר משהו?), ולא בגלל שגם הזכות הזאת חשובה לביצור העיתונות. סתם כי יש עיתונאים שמאמינים שמותר להם הכל.

בגדול, למדתי עם השנים שכל הדתות קצת דומות זו לזו. ומכיוון שהעיתונות מאמינה שהיא משמשת בקודש, זה אך טבעי שעיתונאים מסוימים ינהגו כמו דתיים מסוימים. למה כוונתי? לכם ולי, למשל, אסור לומר מילה רעה על רבנים; כולנו מצווים להיזהר בכבודם. אם לא, אנחנו פוגעים ביהדות עצמה, בנצח ישראל ובשרשרת הדורות.

אבל, וסליחה שאני לא מחדש כאן שום דבר, יש גם דתיים מקצועיים. עסקנים וחסידים ומשמשים, ולהם, כידוע, מותר. שם אין כבוד הרב, ולא פעם גם אין אלוהים. או אלוקים. רוצים דוגמה? לא רוצים? יופי. יש מספיק, ומוטב שנחסוך אותן מעצמנו. רק נגיד שביום אכזרי במיוחד יהיה מי שיטיח ברב שהוא בכלל לא דתי. או לא יהודי.

עם זאת, המתקפות האחרונות על עמית סגל - באולפן וברשתות - הן משהו קצת שונה מסתם קטטת עיתונאים. אם מישהו חושב שסגל משקר או מגזים, הוא מוזמן לנסות להסביר את עמדתו. מי שסבור שסגל פחות מקצועי מאילנה דיין, או פחות אתי מהדס שטייף (סליחה, כן?) - אדרבה, שיציג ראיות וינמק. אבל שרשרת ההתנפלויות האחרונה עליו באה לדעתי ממקום אחר. מקום מסוכן.

צה"ל קרא למבצע שלו "שומר החומות", והשם הזה, שנוי במחלוקת ככל שיהיה, תפס לא רע. מה שעדיין לא ברור זה איך נקרא לפעילות הצד הערבי שהביאה לתגובה הצה"לית. עמית סגל החליט לקרוא לה באופן שתואם את האינטואיציה של ישראלים רבים. בעיקר יהודים שחיים בערים המעורבות ובקו העימות ועברו את הימים הללו קשה יותר מרובנו.

הוא השתמש באוצר מלים שרוב הברנז'ה התקשורתית החליטה לגנוז. ניסוחים כמו התקוממות. פרעות. המון צמא דם. לאומנות (חלק מאיתנו מתקשים להצמיד את "לאומנות", "פשיזם", או "גזענות" ל"ערבים"). ברור שמדובר במילים בכלל לא טרנדיות. ביטויים מתקופות חשוכות שכולנו היינו רוצים להתרחק מהן. אבל מה נעשה, וגם לצאת למסגד כדי להצטייד בכלי רצח, ולחפש יהודים מזדמנים ברחובות לוד, זה לא בדיוק ההשתקפות הצלולה של העשור השלישי למאה ה־21.

אצלנו יותר ויותר הופכים לצמחונים, או לפחות מחפשים את הציור של הדולפין על קופסת הטונה, וזה באמת בלתי נתפס לחשוב שבימים האלה עצמם יש מקומות שבהם נוסעים מבועתים פנו בעברית לחבורת הפורעים שעטו על המכונית המשפחתית בשאגות רצח, אמרו בקול תחנונים שיש ילדים ברכב, וגילו לתדהמתם שהמידע הזה רק שלהב אותם יותר.

איור: נדב מצ'טה

 

לדבר הזה חייבים לקרוא בשמו. כך לפחות מאמין סגל. ומתנגדיו לא רק חולקים עליו. לפי עוצמת התגובות, הם חשים מאוימים. כי הגישה הבהירה הזאת היא, במידה רבה, תעודת הפג תוקף המקצועית שלהם. הרי הם עצמם ביצרו ופיטמו את מכבסת המילים, שכרגע, בימים אלה ממש, שוכבת גרוטה כלי־אין־חפץ בשולי הכביש, לצד הרמזורים שנעקרו ושלטי "חומוס השלום" ו"מוסך השלום", שכרגע לא כל כך שווים את הפח שעליו הם מודפסים.

ולמה היא מסוכנת כל כך, סתימת הפה הזאת? מכיוון שהיא מבוססת על הטענה שכדי להיות אופטימי כולנו חייבים לשקר לעצמנו. שהתנאי לאיזשהו עתיד הוא חיים של כחש מוחלט. שאם המציאות קשה, אז חייבים להפנות ממנה את המבט, שמא נשקע בייאוש מצמית. ואני רוצה לומר לאנשים האלה, שאת חלקם אני מעריך ומחבב: הפוך, גוטה. זה לא עמית סגל שגורר אותנו לייאוש. אלה אתם.

לכו ללוד, עיתונאים אמיצים. לכו לאשקלון. הקשיבו למילים הקשות. כבדו את הכאב, את החרדה ואת הטראומה. אל תגידו לעצמכם "הם דרמה קווינס". כי הם לא. אתם ואני לא היינו מגיבים טוב יותר. שימו לב לכך שהמילים קשות, אבל הלב אופטימי, ואשקלון בתנופת בנייה. ואם אתם לא מבינים את זה, ייתכן שיש עוד כמה דברים שאתם מתקשים להבין.

שר הביטחון אמר השבוע שחמאס לא יחדש בקרוב את התקפותיו על ישראל, או שכן. וזאת ללא ספק אמירה מנהיגותית מרשימה, או שלא. וגם הסיפור הבא די קשור לעניין הקודם. או שפחות.
לפני כמה ימים הגענו לנחם אבלים. עד מהרה התברר שאני אחד משני היחידים שהכיפה שלראשם לא נשלפה מתא הכפפות שברכב. ולכן, כדרכו של עולם, החלו לשאול אותנו שאלות בנוגע לכללי האבל המקובלים. המשפחה האבלה היתה חילונית מאוד, וגם המנוח, שיש לי כלפיו רק רגשות וזיכרונות חיוביים, היה אדם שנפרד באופן די מוחלט מהחינוך הדתי שספג בילדותו. אבל "שבעה" היא מנהג יהודי. בכלל, כללי האבל המסורתיים שלנו הם פרק מושקע, רגיש וחכם במיוחד בספר ההלכות היהודי.

מותר להתרחץ? חייבים מניין כדי לומר קדיש? גם הבנות יכולות, או חייבות לומר קדיש? יש גרסה עברית? חברים מגיעים ומתיישבים לידנו על הרצפה, זה בסדר? אפשר להחליף את החולצה הקרועה? ואותי זה די מדהים שבכלל שואלים. הרי ביום־יום, בשבתות וחגים, הם לא כל כך בעניין.
ואחרי שעניתי כמיטב יכולתי, סיפרתי להם שבילדות היינו משחקים כדורגל בשכונה, ואני מודה בבושת פנים שלא תמיד הקפדנו על כל חוקי הכדורגל. השערים שלנו היו שני ילקוטים. או אבנים. ואף פעם לא היה שופט, או משקוף לשער. בטח שלא מדים רשמיים. היינו מוציאים כדורי חוץ בלי להצמיד רגליים. לחוק הנבדל לא היה זכר. ומדי פעם מישהו היה נופל וצועק "פאול", וכולם אמרו לו "סתוֹםםם!"

והיה ברור שזה בסדר. אף אחד לא גער בנו: "היום אתם לא מקפידים על אופסייד, ומחר תתחילו לשחק עם הידיים!" ידענו שיש כדורגל מקצועני, ויש שכונה ושחקנים חובבים. ותכלס, אם אתם שואלים אותי בזכות מי הכדורגל (או הדמוקרטיה, ובכלל) חי וקיים ואהוב, וממשיך מדור לדור, נדמה לי שפחות בזכות המקצוענים, עם החוקים והשופטים והבגדים המיוחדים, ויותר בזכות החיבה האנושית הפשוטה. 

shishabat@israelhayom.co.il

כדאי להכירi