השקט המצמרר ששרר מבעד לזגוגית קפסולת החלל בלו אוריג'ין NS-18, הלם בעוצמה בתייר החלל היהודי וויליאם שאטנר. הוא התקרב לחלון, ולראשונה בחייו הביט מהחלל בזוהרו של כדור הארץ - בלובן העננים, במדבריות הנטושות, באטמוספרה הדקיקה. אבל במקום תחושות האופוריה וההארה שלהן ציפה, שאטנר ראה רק "ריקנות קרה, אפלה ושחורה. זה היה עמוק, עוטף, מקיף".
"בכיתי", אמר שאטנר לרדיו הציבורי האמריקני. "לא ידעתי על מה אני בוכה. הייתי צריך לשבת ולחשוב לרגע - מה קורה איתי? והבנתי שאני באבל", הוסיף הכוכב, המוכר גם כקפטן קירק מ"מסע בין כוכבים". "ראיתי מוות בחלל וגם כוח של חיים שמגיע מכדור הארץ. הבנתי שאחד הוא מוות והשני הוא חיים".
התחושות של שאטנר - אז בן 90, שבאוקטובר 2021 שב מטיסת החלל השנייה של בלו אוריג'ין והפך לתייר החלל המבוגר בהיסטוריה - זכו לשם "אפקט המבט הכולל". מדובר בשינוי קוגניטיבי שדווח על ידי אסטרונאוטים שהתבוננו בכדור הארץ מהחלל, ולפתע תפסו אותו כקטן ושברירי. את המונח טבע בשנת 1987 הסופר פרנק ווייט, שראיין יותר מ־40 אסטרונאוטים ותיאר את תחושותיהם המעורבות. חלקם דיווחו, למשל, כי חזרו לכדור הארץ עם סלידה גדולה יותר ממלחמות, והבנה טובה יותר של שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית.
בראיון לרדיו הציבורי האמריקני, ווייט אמר כי אחד מהאסטרונאוטים שפגש סיפר לו כי הטיסה לחלל הסבירה עבורו את ההבדל התהומי "בין ידע אינטלקטואלי לידע חווייתי", בדיוק כפי שהגיב שאטנר, כשאמר: "ראיתי באופן ברור יותר את המוות המתפתל של כדור הארץ, יותר מכל לימוד וקריאה שעשיתי".
מי שהגיב אחרת הוא המיליארדר ג'ף בזוס, הבעלים של בלו אוריג'ין, שהשיק את תיירות החלל כבר ביולי 2021. "חלמתי על זה כל חיי, אבל אני לא יודע איך זה יהיה עבורי. כל מי שהיו בחלל העידו שזה שינה אותם בצורה מסוימת, ואני מתרגש להבין איך זה ישנה אותי", אמר בזוס לרשת ABC לפני שהמריא.
"אנשים אומרים שההתבוננות במעטפת האטמוספרה הדקה של כדור הארץ מלמדת אותם כמה כוכב הלכת שלנו שביר ויקר, וכמה אין גבולות. אני לא יודע מה זה יעשה לי, אבל אני נרגש לגלות". לאחר הטיסה הוא אמר ל־NBC: "זה מדהים, אין מילים. אנחנו חולקים את הכוכב הזה, והוא שביר. עלינו לבנות את הדרך לחלל, כדי שהילדים שלנו וילדיהם יבנו את עתידם".
את הידע החווייתי הזה, משאת נפשם של לא מעט אנשים, מנסים להשיג מדי שנה אינספור מיליונרים ומיליארדים - באוויר, בחלל, בים וביבשה. על חלקם שמעתם בחדשות - כמו במקרה של טביעת הצוללת "טיטאן", שנעלמה לפני כחודשיים בצפון האוקיינוס האטלנטי - ועל חלקם לא תשמעו לעולם. אבל מה גורם לאותם בעלי ההון להשתתף בתיירות קצה ולצאת למסעות מסכני חיים, שבמקרה הטוב יזכו אותם בתהילה מפוקפקת, ובמקרה הרע יכניסו אותם לדיכאון או יגרמו למותם?
אתגר, סטטוס ויוקרה
ד"ר ג'ניפר פרוסט, מהמחלקה לניהול, תיירות וספורט באונ' לה טרוב שבאוסטרליה ומאונ' שפילד האלאם שבבריטניה, מקדישה את המחקר שלה לחקר תיירות הקצה והנרטיבים שמאחוריה. היא קיבלה השראה מספריו של ז'ול ורן, שאופיינו, כידוע, במסעות יוצאי דופן, וכיום היא בודקת מה גורם לאנשים לאתגר את עצמם בצורה יוצאת דופן. המילה "תיירים", לדבריה, לא מקובלת על מושאי מחקרה, שכן הם רואים בעצמם "נוסעים" ו"חוקרים", בניגוד לתיירות השגרתית והמסחרית יותר.
התיירים שחקרה פרוסט היו לרוב בעלי פרופיל ציבורי גבוה, וההרפתקאות שלהם זכו לחשיפה תקשורתית נרחבת. חלקם ראו את עצמם כממשיכי מסורת של מגלי עבר, ואילו "רבים היו צנועים במה שהשיגו, מכיוון שידעו כמה היה דק הגבול בין הצלחה לכישלון".
במחקר שערכה פרוסט ב־2011 עם שותפה ד"ר ג'פרי קראוץ', שבו נבדקו 37 תיירי קצה, נמצא כי הסיבות העיקריות ליציאה לחופשת אקסטרים או למסעות קצה הן השפעות מהילדות, ניסיון לשחזר מסעות עבר של גיבוריהם, ניסיון לשכתב את ההיסטוריה, אתגר, יצירת סטטוס או שיוך למועדון יוקרתי, אותנטיות וגם משחק תפקידים - קרי התחושה שהם חוקרים או הרפתקנים. "חלקם גם רצו להשתמש בחוויותיהם כדי לעשות משהו טוב עבור אחרים, מה שאנו מכנים 'מניעים פרו־חברתיים'", מוסיפה פרוסט.
כך, למשל, אמר לה תייר אוסטרלי בן 52: "במשלחות שלי במרכז אוסטרליה, הוספתי לגוף הידע קצת על ההיסטוריה האוסטרלית ועל הישרדות השיחים. התקשרו אלי אנשים שמתמחים בהדרכה ובהישרדות בשטח, וביקשו ממני עצות. אז השארתי משהו מאחוריי...".
זה נשמע שיש פה גם אלמנט של אגו.
"ציפיתי שהאגו יהיה מניע חזק יותר עבורם. חלק מהמטיילים ביקשו לעשות טוב באמצעות הארה של נושא חברתי, תוך שימוש מודל לחיקוי או גיוס כספים למטרות שונות".
אבל חלק מהאנשים ניסו לשחזר מסעות של גיבורים. יש כאן אלמנטים אומניפוטנטיים, כל־יכולים.
"האנשים שחקרתי לא התייחסו לעצמם כגיבורים, אף שלעיתים קרובות הם שחזרו מסעות גיבורים. הם אמנם היו מודעים לכך שהציבור התרשם ממעלליהם, ונהנו מכך שהם נתפסים כבעלי מיוחדות או כישורים מיוחדים, אך כאמור, לא נוצרה בי תחושה שהאגו היה המניע העיקרי שלהם".
מטוס קרב כבר הטסתם?
פרופ' יניב פוריה, מהמחלקה לניהול תיירות ופנאי באונ' בן־גוריון שבנגב, ודיקן אונ' בן־גוריון שבאילת, מספר כי תיירי הקצה הם "חובבי סיכונים, וההשתתפות בפעילויות שמלוות בסיכון משליכה על איכות חייהם. כלומר, לקיחת הסיכון מעניקה להם משמעות. מעבר לכך, יש משהו בפעילות התיירותית שמעודד אנשים לצאת מהמסגרת, לקחת סיכונים. זה אומר שאנחנו אוכלים שונה, שותים ומתלבשים שונה. לפי מחקרים שהייתי שותף להם, אנחנו אפילו מקיימים יחסי מין באופן שונה בעת פעילות תיירותית.
"חשוב לזכור שאנשים שטסו לחלל לא עבדו במשרות סטנדרטיות. הם השקיעו במניות, לקחו סיכונים, הם יזמים. אי אפשר לצפות שהם ייהנו מלהסתובב ברחוב אוקספורד ולאכול מקדונלד'ס, כי אין כאן ממד של סיכון וחדשנות. לא רק זאת, כמו כולנו הם מחפשים חוויות זכירות, וחוויית תיירות הקצה נותנת להם בדיוק את זה. אתה ואני נסתפק בחוויות הרבה פחות מסוכנות".
יש גם פרסום, על הדרך.
"מיצוב, פרסום עולמי, תשומת לב. אחרי שסיימנו הרפתקה כזו או אחרת - הסטטוס שלנו, בעיקר בקבוצת השווים לנו, עשוי להשתדרג".
איך לדעתך תתפתח האבולוציה של תיירות הקצה?
"מדברים כבר עשרות שנים על מלונות בחלל, למשל. חשוב לחדד שמכיוון שלמדינות אין אינטרס להשקיע כל כך הרבה כסף במסעות לחלל בהשוואה לעבר, המימון למסעות אלה יגיע מהתיירים. בראייה היסטורית, חשוב לזכור שלפי מודלים כלכליים בענף התיירות, אטרקציה חדשה תמיד תעלה יותר, ועם הזמן מחירה יירד והיא תהפוך לנגישה יותר".
זה מחזיר אותי דווקא לנקודת מבט היסטורית יותר. כלומר, בעבר הרחוק התיירות הבסיסית ביותר היתה גם יקרה יותר, ונחשבה "חוויית אקסטרים".
"זה נכון. שורשי התיירות כפי שאנו מכירים אותה היום נעוצים באנשים שלקחו סיכונים. במסעות הצלב, המשתתפים עזבו את אירופה ועלו לרגל לארץ ישראל, התנתקו ממשפחותיהם והלכו בשבילים לא נודעים. בעבר, מעבר בין מדינות היה סיכון אדיר, וגם יקר מאוד".
אבל היום מעבר בין מדינות הוא טריוויאלי.
"נכון. אז אנחנו רואים, למשל, תיירות פנים־מדינית, כמו תיירות צבאית גדולה ברוסיה או במדינות חבר העמים. אזרחים טסים במטוסי קרב, יורים בטנקים ובקלצ'ניקובים ומשלמים זה על הון תועפות".
עלבון הקטנות של האדם
ואולי המוטיבציה ליציאה למסעות קצה היא בכלל בסיסית יותר? "אפשר לומר שאנשים נמצאים בשתי עמדות: העמדה המסרבת למציאות על מכאוביה ומורכבותה; והעמדה המשלימה עם המציאות, הכוללת את סכנות הקיום והמסכנוּת שבו", מסבירה פרופ' מירב רוט, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית, מנחה וראשת התוכנית לפסיכותרפיה היוצאת באונ' תל אביב.
"אנחנו כל הזמן מתמודדים עם עלבונות הקיום האנושי ומגבלות הקיום האנושי, מהרגע הראשון של קיומנו", מסבירה פרופ' רוט. "התינוק האנושי הוא מהיצורים הכי חסרי אונים בטבע. משם והלאה, אנחנו מפעילים סוללה של מנגנוני הגנה כדי לא לדעת את מגבלותיני. יש לנו עלבון של קטנוּת, עלבון של הבדלים במשאבים, עלבון וחרדה מעצם היותנו חסרי אונים ותלויים באחר.
"אנשים שיוצאים למסעות מרחיקי לכת עושים למעשה תיקון יצירתי למסכנוּת, לאוזלת היד, לחלקיות המשאבים. יש שם גם הפעלה של מנגנוני הגנה יסודיים של הסירוב למציאות - אומניפוטנטיות, למשל. כלומר, אבטל את מגבלות הגרביטציה, המרחב והזמן. ככל שדרגות הסיכון עולות, כך עולה הסבירות שמעורבים בהן מנגנונים גרנדיוזיים שמסרבים למציאות האנושית, שפגיעה לסכנות".
במחקר שנערך בנושא, נמצא כי אנשים משתתפים בפעילויות של תיירות קצה כדי להיתפס כחוקרים. איך את רואה את הדברים?
"מלאני קליין אמרה שאנחנו נולדים עם דחף לחקור שנקרא 'אפיסטמופיליה', וכשהחיים מעוררים חרדה, הדחף לחקור מנסה למצוא לה תשובות. החוקרים האלה הם לא רק הגנתיים, הם גם יצרו בחייהם פרויקט ששולח את דחף החקירה שלהם למצוא תשובות לסימני שאלה ענקיים, שמונחים שם בחלל או במעמקי הים, ויש בזה גם הרבה חיוּת, סקרנות אמיתית ומשחקיות".
הפסיכואנליטיקאי קרל יונג סבר שמציאת משמעות כרוכה בגילוי התפקיד שיש לכל אדם "כאחד מהשחקנים בדרמה הנשגבת של החיים". הליבה הנפשית שלנו - על זיכרונותיה, חוויותיה ועצם קיומה - מובילה אותנו לחפש באופן מתמיד אחר איזון לחוסר הנחת הבסיסי הקיים בתוכנו.
"זה נכון, גם בתוך כל אחד מאיתנו קיימים קרקעית האוקיינוס והחלל החיצון, כלומר הלא־מודע. אנחנו חיים כל הזמן עם נעלם מסוים, שהוא מחוץ להישג ידנו למעט הבלחות שלו, דרך כל מה שפרויד בגאוניותו גילה - פליטות פה, חלומות, סימפטומים. יש כוח המהווה את רוב העולם הפנימי שלנו, שמפעיל אותנו כל הזמן. חווייתית אנחנו ערים לו, אבל לא שולטים בו, חוששים מפניו וסקרנים כלפיו".
אז ברבדים לא מודעים - היציאה לחלל, הנגיעה בקרקעית האוקיינוס או בפסגת האוורסט, דומות לניסיון לבוא במגע עם חלקים לא מודעים בנו.
"אני נוטה להסכים. הן נכללות בניסיונות האנושיים להגיע למקומות פנימיים שהם מחוץ להישג ידנו. אנחנו כמו מחפשים אחר היבשת הלא־נודעת של הלא־מודע, כמו עושים לו איזו אקסטנציה ומחפשים לשלוח זרוע ארוכה לכל מקום שבו מושג הלא־ידוע הופך לידוע. יש עונג אדיר בהפיכת כל לא־ידוע לידוע, אבל יש גם חשיבות ועונג הופכי בלא לדעת, בהתמקמות סקרנית כלפי האחר וכלפי הקיום - הנפשי והממשי כאחד. שני ההיבטים האלה - גם של המשאלה להפוך את הלא־ידוע לידוע, וגם ההתייצבות בעמדה חקרנית מול סימן שאלה עצום־ממדים - שניהם מקבלים סיפוק במצבי מחקר רדיקליים".
ויש פה גם התחככות במוות והתגברות עליו, לכאורה.
"נכון. פרויד זיהה דחף יסודי, מולד והרסני - 'דחף המוות', שמטרתו לאיין. הוא מדבר על הדואליות של דחף החיים מול דחף המוות, שמקיימים בתוכנו מאבק מתמיד. לענייננו, תיירי הקצה ומחפשי הסיכונים מציבים את דחף החיים ודחף המוות זה מול זה, בהתגוששות. הפסיכואנליטיקאית חנה סגל כתבה ששני הדחפים האלה רוצים סיפוק: דחף המוות יקבל סיפוק דרך כאב וכיליון, ודחף החיים יקבל סיפוק דרך בנייה וחיבור. העונג פה הוא עונג של התמכרות, כי האדם הוא כמו קהל נרגש שצופה בתחרות הזאת מבלי לדעת כיצד תוכרע".
ההתמכרות הזו היא גם סוג של הגנה.
"חובבי הסיכונים לא בהכרח מנצחים את המוות, אבל הם מחציפים אליו פנים, הם מתגרים בו, הם הופכים להיות אלוהים לרגע. מה שאנחנו פוחדים מפניו כל חיינו - הם יוזמים מפגש איתו. והמפגש הזה הוא הליכה רדיקלית על הקצה, והיא מעניקה להם מעין מעטפת ריגושית, שגם פיזיולוגית מתבטאת בשחרור אדרנלין ואמפטמינים.
"ההבטחה כאן היא עצומה: בין שיהיה גילוי חדש ומסעיר ובין שיתרחש אסון הרואי, שניהם יהיו בממדים קולוסאליים. לכאורה ניצחון על ההשלמה עם המציאות המורכבת, החלקית, היומיומית של האדם בחייו. יש אנשים שתיקח מהם את זה והם ירגישו ריקנות גדולה, שיעמום, דיכאון ואובדן כוחות. אבל אני מסרבת לעשות לזה רק פתולוגיזציה. הזכות לחיות חיים בעלי משמעות, משחקיים, סקרניים - היא גם ערך שראוי לכבדו. אפשר לסכם שכמו תמיד בתורת הנפש - זה מורכב".
המעטפת הריגושית שהזכירה רוט פותחת צוהר לממד נוסף, ביולוגי במהותו. האם חובבי הסיכונים חווטו לכך מבחינה ביולוגית, ממש בדנ"א שלהם? פרופ' נעמה עצבה־פוריה, פסיכולוגית התפתחותית מומחית, ראשת מרכז דואט וחברת סגל במחלקה לפסיכולוגיה באונ' בן־גוריון שבנגב, סבורה שלדנ"א יש השפעה שאסור להתעלם ממנה.
"יש אנשים שזקוקים לריגושים ברמה הפיזיולוגית, ולכן הם מייצרים לעצמם סביבה מתאימה שתספק להם צורך זה", מסבירה עצבה־פוריה. "למשל, כבר בילדות אפשר לראות הבדלים בין ילדים. אם נתבונן בילדים שקופצים בטרמפולינה, נוכל לראות כמה קופצים בזהירות, אוחזים במעקה ומחושבים בתנועותיהם; ואילו אחרים לא מהססים וקופצים בחוזקה, רוצים לעוף כמה שיותר גבוה. את האחרים סביר שנמצא בהמשך מעורבים בקפיצות בנג'י, צונחים במצנחי רחיפה ובפעילויות מסוכנות אחרות. בישראל יש סיכוי רב שנמצא אותם גם ביחידות המובחרות.
"ברמה הגנטית, אנחנו יודעים שקולטן דופמין D4 קשור, בין היתר, לחיפוש אחר ריגושים וחידושים. לכולנו יש את הגן הזה, אך המופע שלו יכול להיות ארוך או קצר. כשהמופע שלו ארוך, נראה קורלציה חזקה יותר לחיפוש אחר חידושים וריגושים. זה לא חייב להיות ריגוש במובן השטחי של המילה, אלא צורך לחוש עוצמות רגשיות גבוהות - בעיקר פחד, לצד שמחה והתלהבות. כשאלו מגיעים יחד עם סקרנות וחקרנות, נראה את ההתנהגות הקיצונית".
עצבה־פוריה מסבירה כי בהתנהגות זו יש גם אלמנטים חיוביים, למשל בקרב אנשי חילוץ וסיוע. "לכן - כמחנכים, כהורים, כחברה - חשוב שנדע לתעל את הביולוגיה למקומות חיוביים. אם אני רואה שהילד שלי זקוק לחקירה, לתנועה ולתחושות עוצמתיות, חשוב שאסייע לו למלא את הצרכים הללו בצורה בטוחה, ולהימנע מסכנות. האופנה החדשה של 'נינג'ה ישראל' מתאימה לצרכים של ילדים רבים".
"מרד נגד הבנאליות"
דורון אראל (64) לא נמצא במשבצת של "תייר קצה". הוא מטפס מקצועי, וב־1992 היה לישראלי הראשון שכבש את פסגת האוורסט. בשנת 2000 השלים מסע לכיבוש "שבע הפסגות" - הפסגה הגבוהה ביותר בכל יבשת. כיום אראל הוא בעל עסק תיירותי בקנדה, בשמורת טבע מבודדת שאליה אפשר להגיע רק באמצעות מטוס ימי.
אראל מזדהה במידת מה עם דבריה של רוט על השיעמום והטריוויאליות של החיים, ומספר שאחד מהדברים שמשכו אותו לטיפוס ההרים היה "הבנאליות של החיים. זה סוג של מרד. כלומר, הבנאליות שבה אנחנו נוסעים בבוקר לעבודה, מרוויחים קצת כסף וחוזרים הביתה. רציתי לעשות משהו גדול מהחיים. תוסיף לכך את העובדה שאני דור שני לשורדי שואה, משני הכיוונים. מגיל צעיר קיבלתי מסר שייתכן שמחר בבוקר הסוף שלנו יגיע. לכן רציתי לעשות משהו מרתק ומסעיר".
אראל מסביר כי לא ברור לו מדוע בחר דווקא בטיפוס הרים. "יש משהו בהרים שנכנס לי לנשמה, אני לא יודע מאיפה. כבר בגיל 16-15 אספתי תמונות של הרים, קראתי כל מה שיכולתי עליהם, ועוד לפני הצבא נסעתי להימלאיה. משהו בהרים קרא לי, בלי שהבנתי למה".
אתה מתחבר לתזה שלפיה העיסוק בחוויות קצה קשור להתחככות במוות, כלומר לגעת בו ולחזור בחזרה?
"שאלו פעם את אחד ממטפסי ההרים הגדולים בעולם על המשחק עם המוות. הוא ענה שאתה לא באמת יכול למדוד את עצמך עד הסוף, אם אתה לא מציב את עצמך במקום שבו המוות נמצא. בהרים אתה דוחף את עצמך לקצה ומשחק מול הדבר הזה. אבל ככלל, אני לא יכול להעיד על עצמי שאני חובב סיכונים. אני לא דוהר על אופנועים, קופץ מגבהים או צולל למעמקים. אני מקצוען בטיפוס על הרים. שם אני גם מוכן לסכן את חיי במידה מסוימת, מתוך הידע וההיכרות העמוקה שיש לי עם הרים".
נפילתה של הפסגה
אראל, שמדריך תיירים בחודשי הקיץ של קנדה, מספר על הצורך של "התיירים החדשים" באנשי מקצוע שידריכו וילוו אותם. "מי שנוסעים למקומות כמו נפאל וההימלאיה, שרק לפני 30 שנה היו אתרים שכוחי־אל, צועדים היום עם עוד 500 אנשים. כשאני השתחררתי תאילנד היתה אתר אקזוטי. היום נוסעים לשם עם סבא, סבתא והנכדים. לכן, בעיקר נוכח התיירים הרבים שנמצאים כמעט בכל מקום, יש מי שרוצים לדייק את המסע שלהם, ולכן גובר הביקוש למדריכים מקומיים".
התיירים שאתה מדריך מחפשים חוויות יוצאות דופן?
"אנחנו אמנם יוצאים למסעות לא שגרתיים שרק מעטים עושים, ככל הנראה, אבל אני לא חושב שזאת הסיבה העיקרית שאנשים מגיעים אלי, לקנדה. נוצרת כאן חוויית טבע ייחודית, אבל לא מסכנת חיים. השכן הכי קרוב נמצא במרחק של 50 ק"מ. עבור האדם מהיישוב, זו כבר חוויית קצה".
כשאראל מדבר על חוויית קצה הוא מתייחס גם לטיפוס על הרים מאתגרים יותר, שעליהם הוא מסתכל היום בתחושה מעורבת. "היום, מי שרוצים לטפס על האוורסט, שנמצאים בכושר סביר ושהפרוטה נמצאת בכיסם, יכולים לעשות זאת בלי הכנות גדולות מדי וללא ניסיון מיוחד. כמעט כל הטיפוס על ההרים המפורסמים מנוהל היום בידי חברות מסחריות. אנשים קונים מקום באחת מהחברות, ומגיעים לפסגה, גם של האוורסט, מבלי שהם ראו שלג בחייהם לפני אותו הטיפוס".
בכל זאת, טיפוס על האוורסט הוא מורכב.
"אנשים מטפסים לאורך חבל שנמצא מתחתית ההר ועד לפסגה. החבל הוצב על ידי מדריכים מקומיים שפרסו אותו ולמעשה סימנו את הדרך. לאורך כל הדרך מדריכי הטיפוס צמודים לאותם התיירים, אומרים להם מה לעשות ומתי ומקבלים עבורם את ההחלטות. המקומיים בונים להם את האוהל, מבשלים להם, מנקים. כלומר, חוץ מלעשות את הצעדים כמו שנאמר להם - לתיירים לא נשאר מה לעשות.
"זה מה שנקרא 'עלייתו ונפילתו של ההר הגבוה בעולם'. הוא הפך מאתר שאיגד את המטפסים הטובים בעולם לאתר תיירות אקסטרים. שיעור ההצלחה בטיפוס על האוורסט עומד היום על כ־75%. זה הפך להיות כמעט ספורט עממי".
וואו. אתה היית מטפס מספר 281 שהגיע לפסגה. כיום, כמה אנשים להערכתך מטפסים על האוורסט בכל שנה?
"כמעט 1,000 אנשים מגיעים לפסגה".
ואיך אתה, כמטפס מקצועי, מסתכל על זה?
"אני אמביוולנטי. מצד אחד אני חלק מהתעשייה הזאת, והדרכתי לאורך שנים קבוצות אנשים שטיפסו על הקילימנג'רו, המון־בלאן ואחרים. הצורך הכלכלי גורם לאנשי מקצוע לעשות זאת; מנגד, ברור שיש בכך הזניה של העיסוק שלנו".
שאתה גם סולד ממנה באיזשהו אופן.
"לא יודע אם זאת המילה שהייתי בוחר, אבל חבל לי. אני חושב שזה הלך קצת רחוק מדי. זה עוד סביר בהרים כמו הקילימנג'רו, שבהם יש שביל הליכה שמגיע עד לפסגה. באוורסט זה סיפור קצת אחר. אני מסתכל על תמונה של עשרות, אם לא מאות אנשים שעומדים קשורים בטור מתחת לפסגת האוורסט, ואני שואל את עצמי - מה לכל הרוחות הם עושים שם? איזה סוג של חוויה הם השיגו?".
עוד אפשר בכלל להיות ייחודיים היום בטיפוס על הרים?
"יש בלי סוף הרים שאיש לא מטפס עליהם. מהחלון של הבקתה שלי אני צופה באחד כזה. גם על האוורסט אפשר להיות לבד, לבחור מסלולים קשים וייחודיים יותר, ולא לפגוש אף אדם בדרך. הבעיה שהיא שמכיוון שמדובר בעיסוק שאינו תחרותי באופן רשמי, הקהל הרחב לא מבין את ההבדל בין מטפסים אמיתיים, מקצוענים עם ניסיון, לבין האחרים. זה גם מקשה, כמובן, גיוס ספונסרים בתחום".
נכון לשנת 2022, על פי מסד הנתונים של הימלאיה, יותר מ-310 אנשים מתו באוורסט מאז תחילת התיעוד בשנת 1924. עם זאת, המספר האמיתי הוא על פי הערכות למעלה מ-400, כולל מטפסים וגם לא מטפסים. קשה לקבוע את הספירה המדויקת, בשל ריחוק המיקום והיעדר רישום מקיף.
לאור הנתונים, נדב כליפה (53), מצוות החילוץ הראל 669 של חברת הביטוח הראל, מסייג את דבריו של אראל. "מי שרוצים לטפס על האוורסט צריכים לבוא עם הכשרה מינימלית, הם לא יכולים להיות מנותקים לגמרי מהתחום. הם צריכים להתאמן. אתן לך דוגמה: באוורסט יש אזור מסוים הנקרא 'אזור מוות'. אי אפשר לבצע חילוץ מוסק, אתה ברשות עצמך וברשות הצוות שאיתך. צריך להתכונן לזה".
ובכל זאת, איך אתה מסביר את מספר האנשים הגדול יחסית שמגיע לפסגה מדי שנה?
"אני חושב שזה קשור גם לכך שיותר קל לגייס כספים. היום גיוס של 100 אלף דולר אינו נחלתו של האלפיון העליון בלבד. היום מי שרוצים לעשות איירון מן יבואו למאמנים שינחו אותם. בעולם הטיפוס, ובכלל בעולם האקסטרים, המצב דומה. זה הרבה יותר פשוט. פעם לשחות כמה קילומטרים בים היה מפחיד. היום - גם נשים מבוגרות, סבתות, עושות את זה עם מדריכים, בתחושת ביטחון מלאה".
חשוך שם למטה
את הצלילות שלו מבצע אלון ריבקינד, שיאן ישראל בצלילה חופשית, בעיניים עצומות לחלוטין. הוא יורד למעמקים בלתי נתפסים מבלי לראות דבר. "בעומקים האלה צריך לשמור על ריכוז אופטימלי, וחוש הראייה הוא הסחת דעת שעלולה להוציא אותנו מפוקוס", הוא מסביר. "פתחת עיניים לשנייה - ונתת לראש שלך חומרי חשיבה לשבועיים".
לאורך השנים שבר ריבקינד (46), מייסד ומנהל בית הספר לצלילה חופשית "Free to Be", כ־30 שיאים ישראליים - אחד מהם גם שיא יבשתי באסיה. בשיא ששבר ב־2013, בסגנון משקל משתנה, הוא ירד למעמקים בעזרת משקולת שהחזיק בידו. כמה עמוק ירד ריבקינד? 120 מטר מתחת לפני הים, כמו הגובה של מגדל שלום מאיר. ברגעים שלפני הצלילה הוא נושם ונעזר בדמיון מודרך. מנסה להירגע, ובד בבד לשמור על "שכבת מתח עדינה. זו הרפיה מתובלת בהתרגשות".
מהן התחושות בעומקים האלה?
"זה קצת מזכיר חלומות שבהם אתה עף, רק שפה אתה לא חולם. זו תחושה מאוד מיוחדת, אולי כמו כשקופצים ממטוס וצונחים למטה. הזמן נהיה קצת נוזלי. צלילה שנמשכת שלוש דקות נחווית כארוכה הרבה יותר. יש בצלילה שילוב מנטלי בין מצבי רגיעה עמוקים לבין רצון לנשום - בעיקר בעלייה אל פני המים. אבל בשלב מסוים אתה נמצא בעומק שבו אתה לא מרגיש צורך לנשום. זו תחושה של חופש ושחרור. אני חושב שהמקום הכי קרוב לתחושה הזאת - היה ברחם".
איך חשים משהו מאירוע שלא באמת זוכרים? הרי אין לנו זיכרונות מהרחם.
"זו תחושה, לא זיכרון. באחת מהצלילות הרגשתי משהו מאוד דומה לזה. בכלל, בצלילה אני עובד עם תחושות, לא עם מחשבות. מה שאני מרגיש לא צורך חמצן. מחשבות, לעומת זאת, צורכות הרבה חמצן".
כאב לשתי בנות, החופשות שלו מעורבות. חלקן סטנדרטיות לחלוטין, ובחלקן הוא משלב את המקצוע שלו. למשל, בעבר הוא ביקר באיטליה בבריכה שעומקה 42 מטר, ולעיתים הוא צולל בדהב ובשארם א־שייח' המצריות.
ריבקינד, כמובן, הוא לא מסוג התיירים השופכים כספים אדירים כדי להגיע למחוז חפצם. הוא איש מקצוע, אגדת צלילה ישראלית, שמסוגל לעצור את נשימתו למשך דקות ארוכות. עם זאת, נראה כי האתגר והרצון לשבור שיאים חדשים חושפים מודל של איש קצה, שעשוי לסייע בהמשך ההבנה של תיירות הקצה.
חלק מתיירי הקצה, כפי שעלה במחקר, עושים זאת למען האתגר, כדי לשבור שיאים. אתה מזדהה עם הסיבות האלה בספורט שלך?
"אני צולל כדי להיות הכי טוב במדינה. אני גם מקווה שאני נותן דוגמה לצוללים חופשיים אחרים, ובכך מעלה את רמת הענף בארץ. ויש בי גם משהו שאוהב למתוח גבולות, לגעת בקצוות. אני לא עושה את זה מעל לפני המים, אלא באזור שאני מומחה בו, מתחת לפני המים. אנחנו תמיד צוללים בזוגות, ובטיחות עבורנו היא ערך עליון. מעבר לכך, אמנם אי אפשר להשוות צלילה לחופשה, אבל אחרי צלילה עמוקה אני זורח במשך כמה ימים".
מגיעים אליך בעלי ממון שרוצים ללמוד ולהתנסות בצלילות עומק?
"לא, אבל שמעתי על כמה שרצו לעשות צלילות עומק ושהיו מוכנים לשלם סכומים גדולים".
• • •
לפני נחיתתו ההיסטורית על הירח, האסטרונאוט ניל ארמסטרונג אמר כי האדם יגיע לירח משום ש"טבעו הוא לעמוד באתגרים. זהו טבע נשמתנו הפנימית. אנחנו עושים את הדברים האלה בדיוק כמו שדג סלמון שוחה במעלה הזרם".
ואולי זה הסיפור כולו. לא משנה אם מדובר באסטרונאוטים ששולחת נאס"א, בתיירי חלל ששילמו ממיטב כספם כדי להגיע אל מחוץ לכדור הארץ, במטפסים מקצועיים שסחטו את עצמם עד לקצה גבול היכולת כדי להגיע למקום הגבוה בעולם, או בתיירי קצה שניסו להגיע לעומק הים. הצורך לאתגר, לתקוע יתד, למצוא משמעות ולהרגיש ייחודיים מוביל אותנו למחוזות חדשים, מעבר לאזור הנוחות שלנו - יהא אשר יהא. בין שמדובר בצעד קטן או גדול לאדם, לאנושות, למיליארדרים - יהיו מי שהקצה תמיד יקרא להם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו