סופר המהפכה

מנהל נכנס לתפקידו בבית ספר יסודי בפאתי טהרן. הוא לא רוצה במיוחד להיות מנהל בית ספר, אבל עוד פחות מזה הוא רוצה להמשיך להיות מורה. הוא רואה את השחיתות סביבו, את שיטות הלימוד המיושנות, את העונשים הגופניים האלימים שמושתים על תלמידים ואת האומללות וחוסר האונים של כל הסובבים אותו - מורים, תלמידים, שרתים, הורים. רואה, ולא עושה דבר.

הנובלה "מנהל בית הספר", שנכתבה בשנת 1958 על ידי הסופר והאינטלקטואל האיראני ג'לאל אל-י אחמד (1969-1923), זכתה עם פרסומה לפופולריות עצומה. היא נקראה כביקורת נוקבת על מערכת החינוך האיראנית של אותה תקופה, ויותר מכך - כביקורת על השחיתות ואוזלת היד שפשו תחת שלטון השאה, והיא אומצה הן על ידי המשכילים חניכי התרבות המערבית והן על ידי תלמידי הסמינרים הדתיים בעיר השיעית הקדושה קום.

"הספר הוא אחד הביטויים בזמן אמת של הביקורת נגד המשטר המלוכני שתחתיו הוא נכתב", אומרת מתרגמת הספר אורלי נוי, עם יציאתו לאור בעברית בסדרת "מכּתוּבּ" בהוצאת מכון ון ליר ופרדס. "אבל יחד עם זה יש בו גם יסוד אוניברסלי, בכך שהוא מתאר איך הציניות של השימוש בכוח מחלחלת למטה, ומולידה הזנחה, עוולות ומחסור במשאבים - שכבות של חוסר אונים וחוסר אכפתיות שנערמות אחת על השנייה. ואז, גם כשמגיע מישהו עם כוונות טובות, כמו מנהל בית הספר, בסופו של דבר הוא מרים ידיים ועוזב. אני חושבת שהדברים האלה לא זרים גם לחוויה הישראלית".

הרעיונות של אל-י אחמד בנובלה הזו ובכתביו האחרים הזינו את מהפכת 1979. את חושבת שהספר יכול לאפשר לקוראים הישראלים להזדהות עם הסנטימנט החברתי שהביא את המהפכה?
"אני חושבת שיש ניסיון מכוון להשאיר את איראן בתודעת הישראלים כמפלצת שכל מה שיוצא ממנה זה רוע ואיום. וזה חבל, כי להכיר את התרבות של האחר לא אומר שום דבר לגבי היכולת להתנגד לו. אני מתנגדת בתוקף לשלטון האיראני, אבל למנוע ממני או מאחרים את התרבות האיראנית, להחרים אותה, זה מעשה ברברי. להתעלם מהרקע החברתי המורכב של המהפכה, לומר שהעם האיראני הוא כולו חמינאי וראיסי - זה לגזור על עצמנו בורות. ובורות לא צריכה להפוך לאידיאולוגיה.

"חלק מהשיקולים שלי בבחירת ספר לתרגום, מעבר לרמה הספרותית שלו, כוללים את הפוטנציאל של הספר לעזור לקורא הישראלי להתוודע לתרבות האיראנית. אני רואה בזה פרויקט פוליטי, אקטיביזם תרבותי", אומרת נוי, שחוץ מפועלה כמתרגמת היא עורכת באתר "שיחה מקומית" ופעילה פוליטית. "בארץ יודעים שאיראנים עושים קולנוע עצום וכותבים את מיטב השירה, אך עדיין לא מכירים את האוצר של הפרוזה האיראנית".

נאבק עם המודרנה

"מנהל בית הספר" הוא אמנם ספר הפרוזה הפופולרי ביותר שלו, אבל אל-י אחמד נודע אף יותר מכך בזכות שתי מסות משפיעות שפרסם כמה שנים לאחר מכן: האחת, "עַ'רְבְּזַדֵגי" (שאפשר לתרגם את שמה כ"תרעלת המערב" או "שיגעון המערב"), פורסמה ב־1962, והיתה כתב תביעה חריף נגד מדיניות המודרניזציה וההתמערבות של השאה האיראני.

השנייה, "המסע למדינת ישראל" פורסמה ב־1964, נכתבה בעקבות ביקורו של אל-י אחמד בישראל, בהזמנת משרד החוץ. באותה תקופה, לפני מלחמת ששת הימים, הוא ראה בישראל בעלת ברית פוליטית, וסיקר באהדה רבה את מה שראה בביקורו: הקמתה של ישראל היתה בעיניו פתרון צודק לאחר השמדת היהודים בשואה, והמערכת הקיבוצית, על ערכיה הסוציאליסטיים, עוררה את סקרנותו והזדהותו. רק לאחר מלחמת ששת הימים העמדות הפרו־ישראליות הללו התהפכו.

באחרית הדבר שהוסיף לספר פרופ' חגי רם מהמחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן גוריון, הוא כותב על התפקיד המכריע של המסה "עַ'רְבְּזַדֵגי" בהכשרת לבבות ההמונים באיראן לקראת המהפכה. המונח "ע'רבזדגי" אף הפך לחלק מהרטוריקה של מנהיג המהפכה, איתוללה רוחאללה חומייני. אל-י אחמד כתב במסה זו על ההתמערבות כסוג של מחלה או הפרעה נפשית שהדביקה את הגוף האיראני וסחטה את זהותו האותנטית. הוא דימה את ההשפעה המערבית לפשיטה של חיפושיות החִדְקוֹנית על חיטה, התוקפות את הצמח מבפנים, בעוד המעטפת נותרת שלמה.

"לטענת אל-י אחמד, התיעוש המואץ של איראן, בהנהגת מומחים מהמערב ובייחוד מאמריקה - מה שהוא מכנה "המכונה", כשם כולל למבנים הקפיטליסטיים שהחליפו את החברה המסורתית - שעבד את איראן לטכנולוגיה מערבית והרס את המבנה המסורתי של החברה שלה. גם אם לא ניתן להשיב לאחור את תהליך המיכון, הוא כותב, יש לתפוס את הגה ה"מכונה" מידי הידיים הזרות שהשתלטו עליו.

הביקורת של אל-י אחמד על ה"מכונה" המערבית סימנה את הפנייה של אל-י אחמד עצמו לשיח אסלאמי, אף שהוא עצמו לא ניהל אורח חיים דתי. הוא נולד למשפחה של תיאולוגים שיעים וזכה לחינוך מסורתי, אך בבגרותו התרחק מהדת. ההתקרבות המחודשת שלו אל הדת באה לאחר שנטש את המפלגה הקומוניסטית האיראנית, על רקע אמונתו שרק האסלאם השיעי יכול לגייס את ההמונים לשינוי מהפכני באיראן.

"ביקורת כמו זו של אל-י אחמד משתמשת נגד המערב בכלים של המערב עצמו: הוא משתמש במרקסיזם, בין היתר, דווקא כדי למצוא את העצמי הלאומי, הלא־כבוש", אומר ד"ר אורי גולדברג, חוקר שיעה ואיראן מאוניברסיטת רייכמן (המרכז הבינתחומי הרצליה). "הוא רצה למצוא אותנטיות שאי אפשר לתרגם אותה רק למונחי מעמד, כמו במרקסיזם. לכן היחס שלו אל המערב מונע מאמביוולנטיות מאוד גדולה.

"אם השאה באותו זמן הוא מי שרוצה להבחין את איראן מהאסלאם, אז אל-י אחמד מבין כי מי שלא יוכל לנסח נרטיב של שינוי שיש בו גם אסלאם - לא יוכל לנסח נרטיב של שינוי. הוא לא היה דתי, אבל הוא חשב ששינוי פוליטי אמיתי חייב לכלול את הדת. בזה הוא מאוד מתקדם כי היו הרבה כאלה שתמכו בשינוי ולא היו מוכנים לדבר על הענין הדתי - והוא טוען כלפיהם שזה חלק מהניכור המערבי שלהם. אני חושב ששאלות דומות עולות גם בישראל: האם יוכל להיות כאן שינוי ברוח השמאל האוניברסלי? או שצריך לפני כן להתקיים שיח על השאלה מהו יהודי? הרי רוב השמאל הציוני לא רוצה לדבר על יהודיותו".

"מנהל בית הספר" עדיין מאוד מרקסיסטי. איפה אתה מוצא בו את המפנה הזה אל הדת?
"זה טקסט שמייצג את המבוכה הקיומית של אל-י אחמד, אחרי שמבחינתו גם הקומוניזם וגם הלאומיות כשלו. הוא כתב את 'מנהל בית הספר' כמה שנים אחרי שהתנועה הלאומית של מוסאדק דוכאה ופוזרה בהפיכה של 1953, ובאותה תקופה הוא מרגיש שהתנועה לעבר העתיד לא עובדת. הוא לא בהכרח מתנגד למודרניות, אבל הוא מרגיש שמשהו חסר לו, ובשלב הזה הוא עוד לא יודע מה חסר. הוא אינטלקטואל שנאבק עם המודרנה, ובמובן הזה הוא לא רחוק מקירקגור וה'אנגסט' שלו (angst, חרדה; מושג מפתח במחשבה האקזיסטנציאליסטית). כתשובה למבוכה הזאת הוא מחפש אותנטיות".

הנובלה "מנהל בית הספר" מתארת את מערכת החינוך באיראן בדמותה של ה"מכונה" שאותה תיאר אל-י אחמד במסה שלו על חוליי המערב: "מכונה" מנוכרת שיש בה כל כך הרבה ליקויים עד שלמנהל החדש, שזה עתה נכנס לתפקידו, אין ברירה אלא להיכנע לה לגמרי. "שוב ושוב אני גומר אומר להתפטר, שוב ושוב אני רופס מכדי לעשות זאת", הוא אומר.

גיבורים בלי שמות

התפיסה המרקסיסטית, שלפיה הליקוי הוא מערכתי ולכן לא ניתן יהיה להתגבר עליו באמצעות פעולה של אדם יחיד סגולה, באה בסיפור לידי ביטוי גם בהיעדר השמות: אף אחת מהדמויות בספר לא מופיעה בשמה, וכולם מוצגים רק דרך תפקידם - "המורה של כיתה ד'", "השרת", "המורה לחשבון", גם המנהל עצמו. הוא רואה את העוולות, אבל לא מצליח לחרוג מתפקידו בתוך המכונה. אפילו כשהוא רואה את סגנו מכה תלמידים בזרדים באכזריות, ומזדעזע, הוא לא מוצא דרך להתערב. בבית הספר שמתאר אל-י אחמד, אף אחת מהדמויות לא מצליחה לתקן את ה"מכונה"; הדרך היחידה היא לברוח ממנה - או להרוס אותה כליל.

"אל-י אחמד בנה את דמותו של המנהל כאנטי־גיבור", אומרת נוי. "הוא בשום פנים לא גיבור. המערכת שחקה אותו לגמרי. הוא מדגים איך מערכת מושחתת הופכת מורים למושחתים. הוא יודע שגורלם של התלמידים תלוי במידה רבה בו. אבל הוא מגלה שכאשר אתה מוברג כל כך עמוק לתוך המערכת, גם אם תנסה לשנות אפילו מעט את מסלול ההברגה שלך, זה כבר לא בידיך".

נוי, שעלתה מאיראן עם משפחתה בגיל 9, מייד עם פרוץ המהפכה, חוותה את שיטות הלימוד הללו בעצמה. "אמנם למדתי בבית ספר יהודי שהיה שונה מאוד מבית הספר המתואר בנובלה מבחינת הרמה הסוציו־אקונומית וטיב המורים. אבל השינון, האיות והכתיבה התמה היו עדיין כלים מרכזיים בבית הספר. היו מושיבים אותנו להעתיק מילה במילה, בכתב נאה, ושיעורי הבית לחופשה היו להעתיק ספר. החוויה היתה של סבל ודיכוי".

עונשים גופניים כבר לא היו?
"עם סרגל על היד עוד היו. המערכת היתה היררכית ונוקשה. אני חושבת שאם זה היה המצב בבית ספר טוב ומתקדם כמו זה שלמדתי בו, בפריפריה זה היה הרבה יותר קרוב לתיאורים של אל-י אחמד. אם הקורא הישראלי רוצה להבין את איראן של היום, חשוב שהוא יבין שהמהפכה באה על רקע מצוקות אמיתיות, שזו היתה בראש ובראשונה מהפכה חברתית, לא דתית. למהפכה הזאת היו שותפים זרמים קומוניסטיים, ורק אחר כך המנצחים חיסלו את כל הזרמים האחרים".

מתוך "מנהל בית הספר": "בעבר קראתי הבלים רבים על הגורמים המשפיעים על יכולת הלמידה של ילדים: המורים, טיב המחק של הלוח, ניקיון בית השימוש או אלף ואחד דברים אחרים, אבל כאן כוחו של החינוך נמדד בדבר אחד: איכות הנעליים. נעלי בד שנרטבו היו מכבידות על הרגליים, ואם מיהרת לצעוד בהן, היו שוקעות בבוץ ונחלצות מהרגליים. לבד מהידיים שהאדימו כמו סלק מפאת הקור והבגדים הרטובים שלהם, כשהיו מגיעים לבית הספר, על פי רוב בערו גם עיניהם. ניכר שהם בכו כהוגן לפני שיצאו מהבית, שבו החינוך היה מעין דרך מילוט".

"השפה שאל-י אחמד משתמש בה היא שפה ביורוקרטית, עצורה ומדויקת", אומרת נוי. "הגיבור שלו מנוכר ביחס למה שהוא מתאר, וגם ביחס לעצמו. הוא לא מנסה להרשים את הקורא בעולם דימויים עשיר ושפה וירטואוזית, שבמובן מסוים יותר קל לתרגם אותם כי הם משאירים לך כמתרגמת מרחב תמרון ונותנים יותר מקום לאגו שלך ללהטט בכישורי התרגום שלך. לכן תרגום השפה שלו לעברית היה חוויה מעט מתסכלת. המיאוס שהוא חש כלפי המציאות שהוא מתאר בא לידי ביטוי גם בשפה".

ספרות חתרנית

נוי מספרת כי היא מתעדכנת בנעשה בפרוזה האיראנית העכשווית דרך חנויות בארה"ב ובאירופה שמוכרות ספרים לגולים איראנים. "יש בספרות סצנה מחתרתית, כמו במוזיקה ובתחומים אחרים. סופר כמו מחמוד דולת-אבאדי (נוי תרגמה את ספרו "שקיעת הקולונל", עם עובד, 2012) מוציא גם ספרות שעוברת את הצנזורה האיראנית וגם ספרות חתרנית. הספר האחרון שלו עוסק במלחמת איראן־עיראק - אחת התמות שהספרות האיראנית בשני העשורים האחרונים עוסקת בהן באופן אינטנסיבי.

"גם ספרות הנשים האיראנית מאוד מעניינת. אחת הסופרות האהובות עלי היא זויה פּירזָד, סופרת מאוד פופולרית, ממוצא ארמני, שמתארת חוויות של נשים בצורה קלילה ויפה. בגלל שאסור לייצג מין באופן מפורש, סופרים איראנים נאלצים למצוא דרכים מרומזות לייצג זאת, וסופרת כמו פירזד יכולה לתאר פרקים על פרקים של חיזור מתמשך, בלי לומר דבר במפורש".

יש לך עדיין משפחה באיראן?
"יש לי לא מעט משפחה, כולל בנות דוד מדרגה ראשונה. אנחנו מדברות בווטסאפ אחת לאיזה זמן. כשהן רואות מהומות אצלי, וכשאני רואה מהומות שם, אנחנו מתקשרות לוודא שהכל בסדר. היום קשה לשים גבולות".