מצב האנטישמיות בארה"ב מחמיר, וכל מחאה משדרת רפיון

מצב האנטישמיות בארה"ב מחמיר, וכל מחאה משדרת רפיון. מדוע? כי בתודעה האמריקנית וייטנאם החליפה את מלחמת העולם השנייה

כדי להבין כמה מצב האנטישמיות החמיר, צריך להשוות בין מה שקורה בארה"ב בשנה האחרונה, לבין מה שהתרחש בבריטניה עד בחירתו של בוריס ג'ונסון כראש ממשלה והדחתו של ג'רמי קורבין ממפלגת הלייבור.

בבריטניה התקיים מאבק משמעותי נגד האנטישמיות במפלגת הלייבור, ונגד קורבין עצמו. הדבר הביא לנפילתו. לעומת זאת, בארה"ב שורר בתקופה הנוכחית אקלים של פחד סביב היהודים. המוטו של מרצים יהודים בקולג'ים הוא להוריד את הראש. להנמיך פרופיל. אין גוף שמסוגל ללכד את המאבק נגד האנטישמיות, וכל המחאות בנושא משדרות רפיון.

הסיבה ברורה: החברה האמריקנית סובלת מתסמונת שהעניקה תנופה לאנטישמיות באירופה ב־20 השנים האחרונות ובבריטניה, וזוהי הנוכחות הגוברת של המוסלמים בחיים הציבוריים. גל הפליטים המוסלמים מאז 2015 היה כאילו אירופה מייבאת אנטישמיות מרצון אל היבשת, והדברים ניכרים בכרוניקה המייאשת של החדשות בגרמניה, צרפת, בלגיה ואחרות.

זה מה שקורה גם באמריקה. הנוכחות המוסלמית בחיים הציבוריים באמריקה, בעיקר בקמפוסים ובתנועות הפוליטיות בכיכרות, כמו גם ברשתות החברתיות, משפיעה מאוד על הגופים הפוליטיים המרכזיים ובעיקר על המפלגה הדמוקרטית. כל זאת קיבל תנופה מבהילה כתוצאה מהתפרצות התנועה המהפכנית של Black Lives Matter. ובשולי האדרת של BLM קיבלו תנועות כמו אנטיפה והתנועה למען צדק בפלשתין כוח אדיר.
המציאות היא שאסור כיום לגנות בארה"ב את האנטישמיות בלי לצרף גינויים ל"אסלאמופוביה" או לגזענות לבנה. זהו הסחרור המוסרי שהחברה האמריקנית נמצאת בו בהווה. האנטישמיות היא סימן לריקבון של חברה שערכי החופש בה קורסים. לפני קרוב לשלושה שבועות התפטר פרופ' קורנל ווסט מאוניברסיטת הרווארד. במכתב ההתפטרות האשים את האוניברסיטה בכך שבסירובה להעניק לו קביעות ובכירות היא נכנעה לגורמים שעוינים לעניין הפלשתיני; בסוף המכתב קבע כי ל"הנהלת אוניברסיטת הרווארד יש דעה קדומה אנטי־פלשתינית". זו השפה האנטישמית המקובלת כיום במרחב הציבורי של האקדמיה. זו צורה מקובלת להאשים את "היהודים" בעוול שנגרם כביכול לאינטלקטואל שחור מפורסם.
הנזק שנגרם לישראל כתוצאה מפעילות התנועה האנטי־ישראלית במערב, ובייחוד באמריקה, הוא ברמה אסטרטגית. הפוטנציאל האנטישמי קיים שם תמיד; אבל האנטישמיות מתעוררת והופכת לפעולת דיכוי נגד היהודים, כתוצאה מניהול לוחמה פוליטית ותעמולתית אינטנסיבית נגד ישראל. התנועה הפרו־פלשתינית העניקה מרחב של לגיטימציה לאנטישמיות ארסית, שמתבטאת כבר בהשתוללות אלימה ברחובות.

כך שהאנטישמיות של המאה ה־21 היא תוצר לוואי של אסטרטגיה מלחמתית יעילה נגד ישראל. בכך היא דומה לגל הראשון של "האנטישמיות החדשה" בתחילת שנות ה־50 בברית המועצות ובארצות הגוש המזרחי. התפנית האסטרטגית של הסטאליניזם נגד ישראל היתה מלווה במתקפה אנטישמית, שתוצאותיה עלולות היו להיות חמורות ביותר.
באמריקה של היום מדובר באסטרטגיה שניתן להגדיר כ"וייטנאמיזציה" של ישראל. הקרדיט להגדרה שייך לד"ר יואל פישמן. מדובר בשבירת העורף הערכי, האידיאולוגי והמוסרי שישראל נהנית ממנו בדעת הקהל האמריקנית זה שנים רבות. כך במידה רבה הושגה הנסיגה האמריקנית מווייטנאם בשנות ה־70. ישראל, במודל הזה, היא גם ארה"ב הנלחמת אלפי קילומטרים מהבית, גם דרום וייטנאם כמודל למשטר ריאקציוני רקוב, וגם דרום אפריקה עם משטר האפרטהייד.

השמאל האמריקני משקיע הרבה בקרן החדשה לישראל, המממנת ארגונים בתוך ישראל, ואלה מהווים מנועי שנאה במערב אירופה ובאמריקה. אבל שני עמודי התווך שמתחזקים את שנאת ישראל הם ה"ניו יורק טיימס" והבי.בי.סי. שני כלי התקשורת הממסדיים הגשימו את היומרה שבמילה "פראבדה". הם מקור האמת בעולם המערבי.
אלה יצרו מערך תודעתי, שבמסגרתו התברר שכאשר יהודי אמריקה נחשפו לספרו של ארי שביט, "ארצי המובטחת", הם היו מבוהלים מבחינה מוסרית מהעובדה שבקרב לכיבוש לוד נהרגו כ־250 ערבים ואלפי תושבים ברחו מהעיר; זה הטריד אותם יותר מהשואה שהתרחשה שלוש שנים קודם לכן. העבדות מעסיקה אותם יותר מרדיפות היהודים ורצח שישה מיליונים.

צריך להבין: בתודעה האמריקנית, מלחמת וייטנאם החליפה את מלחמת העולם השנייה, ובתוכה השואה. גם בישראל, השמאל מקטלג את השואה בכספת שכתוב עליה "לא רלוונטי"; הפלשתינים אינם עוד משתפי פעולה עם הנאצים, אלא ניצולי הנכבה.

להילחם במערכת ובאולפן

הקרב נגד האנטישמיות אינו בבסיס האם, אלא בשלוחות הדומיננטיות שלה בעולם המערבי
מכאן הפספוס של שר החוץ יאיר לפיד במאמץ שהשיק למלחמה באנטישמיות. הנהגת ישראל, על כל שדרותיה, חייבת להיות בתצורת הפעלה של מאבק. את השנאה לישראל וליהודים במדשאות הקמפוס האמריקני לא מייצרים בשאגות "איטבח אל־יהוד", אלא באמצעות חומר גלם שההנהגה הפלשתינית לגורמיה השונים מכירה היטב: אזרחים הרוגים ודם ילדים.

כתבי בי.בי.סי כבר ימצאו את הקונטקסט ההיסטורי, כפי שעשתה כתבת בריטית באינתיפאדה השנייה: היא ירדה למרתף גולגולות וסיפרה לצופים על מלך שכבר לפני 2,000 שנה רצח ילדים ותינוקות. וכך - במקום סלידה מהרשות הפלשתינית, הרודה בתושביה ומקיימת פס ייצור של רצח, אנחנו מקבלים ציבור אמריקני נאור שרק השמעת המילה "ישראל" בסלון שלהם יוצרת אצלם רתיעה אינסטינקטיבית. כך פועלת תגובה פבלובית.
לפיד הציג אנטישמיות קלה לעיכול בקרב הציבור הרב־תרבותי המתקדם, האכול אשמה על כך שבעברו יש כתמים שחורים. ההוטו רצחו את הטוטסי. גם הם אנטישמים. רואנדה היום חשובה לישראל אולי פחות מגרמניה. מה עשית? לפיד שייך לקבוצה של יחידי סגולה שניתן לכנות כמתקשרים גדולים. לפחות אם אינו יכול לגבש קווי מדיניות חזקים בתחומים ידועים - היה מצופה ממנו שבזירת האנטישמיות הוא ישמיע את קריאת הקרב וייצא למאבק. זו זירה אסטרטגית.

בהרצאה שנשא פרופ' רוברט ויסטריך המנוח בתחילת מלחמת עיראק ב־2003, הוא התייחס לסדרת טלוויזיה מצרית בעלת סממנים אנטישמיים ברורים: "זה נשק להשמדה המונית", הוא אמר. את המאבק צריך לנהל לא בפולין אלא באוניברסיטת בוסטון, באוניברסיטת ראטגרס, ב־UCLA, בשדרה החמישית, במשרדי ה"ניו יורק טיימס" ובאולפני בי.בי.סי. לא מאבקי שכנוע, אלא העברת המלחמה לשטחו של האויב.

עולמו של ספייק

אם יש מקום שבו אמן מסכן את עתידו בגלל דבקותו בחופש הביטוי - זה אמריקה, לא ישראל
יש מי שהשתמש בעבר בביטוי "מהפכת הטירוף". ויקטור דייוויס הנסון טוען במאמר שפרסם השבוע כי ארה"ב גולשת במהירות למצב של טירוף, כפי שאירע בצרפת לפני כ־230 שנה, ברוסיה לפני 104 שנים, בגרמניה או בסין עם פרוץ המהפכה התרבותית ב־1966.

"בחודשים האחרונים חזינו באבסורדים שמעולם לא ראינו כמותם באמריקה בעידן המודרני", כתב הנסון. "הדרך להגדיר את ההתפתחויות היא לא פוליטיקה אלא טירוף... האירועים מובילים לשינויים שאין להם היתכנות להתקיים; או שייפסקו, או שיהרסו את האומה... כל זה קורה כיוון שהאג'נדה של השמאל מצדיקה - מבחינת מהפכני הווק - את כל האמצעים הנחוצים להגשמתה".

אז עכשיו הבמאי ספייק לי, אחד הבמאים המשעממים בכל הזמנים, קם ואומר על סרטו של נדב לפיד "הברך" כי "מה שהוא עשה היה אמיץ, כי הוא מדבר על מדינת ישראל. זה סרט מאוד אמיץ והגיע לו הפרס (פרס השופטים בקאן). צריך שיראו אותו. יש כמה סרטים בפסטיבל הזה שמגיעים ממדינות שבהן אם אתה אומר את הדבר הלא נכון - אתה מסיים בכלא, או גרוע מכך. אנחנו צריכים להריע לאומץ מסוג זה".
הנה האבסורד האמריקני. אם יש מקום בעולם המערבי שבו יוצר או הוגה דעות יכול לסכן את עתידו או את יכולת הקיום שלו בגלל מימוש זכותו לחופש מחשבה וביטוי, זה בארה"ב. לחבריו של ספייק לי יש חלק נכבד באקלים הפחד השורר היום באמריקה ומחסל את העיתונות החופשית ואת המוסדות האקדמיים.

"הוא מדבר על מדינת ישראל". וואו! המשמעות היא שבעיני ספייק לי, וכנראה גם בעיני הבעלים של בן אנד ג'ריס - ישראל הפכה לסמל ריאקציוני, של דיכוי ושל רשע. העובדה שזו המדינה היהודית, שגם מאוימת על ידי כוחות ג'יהאדיסטים ג'נוסיידיים, לא מטרידה את הסנדרסים מוורמונט או את האינטליגנציה הווקיסטית.

בן אנד ג'ריס ממותגים לפי עמדות פוליטיות של שמאל רדיקלי: בעד "נישואים שוויוניים", כלומר נישואי בני אותו מין. הם בעד "צדק אקלימי", השלם את החסר. הם תמכו בתנועות "כיבוש וול־סטריט" ודומיהן והמציאו טעמי גלידה על שמו של ברני סנדרס או פרפראזות על ציטוטי אובאמה. אם זה הגיע לחרם על ישראל, סימן שההתפשטות הווקיסטית מואצת, וצרכניהם רוצים לשמוע שדופקים את ישראל. בברזיל, אגב, הם משווקים ללא מצפון, חרף טבח ילדי פאבלות או השמדת יערות.

בן אנד ג'ריס התייצבו אחרי רצח ג'ורג' פלויד לצד BLM. הם מגויסים לאג'נדה של חיסול "העליונות הלבנה". את היהודים זורקים היום באמריקה לסל של העליונות הלבנה; ויותר מזה - הם נחשבים לסקטור הכי פריבילגי בקרב הלבנים.
כמותג, בן אנד ג'ריס זה כמו "מטרו גולדווין מאייר" של עולם הגלידה. הדנ"א של החברה יהודי, אף שההנהלה השתנתה. השאלה למה החרם צץ דווקא עכשיו. התחושה בארה"ב היא שתנופת ההשתקה והמעורבות של ממשל ביידן נגד המדיה החברתית, משדרת לרבים שהם חייבים ליישר קו - או שיקרה להם משהו לא טוב.

אז הממסד לא אהב

מול אווירת המשבר שמשרתת את איראן, מדיניות "הלחץ המקסימלי" היא האפשרות היחידה
דיוויד וורמסר הוא מנתח אסטרטגי אמין, ששימש יועץ למזה"ת לסגן הנשיא דיק צ'ייני ועוזר של ג'ון בולטון. ב־14 באפריל, לאחר האירוע שהשמיד את הכור בנתנז, הוא כתב בדו"ח: "נראה שאף שהאיראנים ספגו מהלומה הרסנית לתוכנית הגרעין כתוצאה מחבלה בכור ההעשרה בנתנז, הם בכל זאת ישתמשו בדרך ההסלמה כדי ליצור אווירת משבר. הם מכריזים ברברבנות על האצה של העשרת אורניום ל־60 אחוז. המטרה היא להוציא את הדיפלומטים המערבים משיווי משקל כדי לתדלק תחושות של דחיפות וסף מלחמה.
"טהרן מקווה שאווירת המשבר תוביל את בירות המערב להיענות לדרישותיהם במו"מ על כניסה מחדש לצורה כזאת או אחרת של עסקת הגרעין מ־2015", כתב וורמסר, "כמו כן, היא מקווה שפעילותה תיצור מתח מחודש בין ירושלים לבעלות בריתה. ממשל ביידן, שמשתוקק לחזור להסכם, יקדם בברכה וינצל את תחושת הבהילות שטהרן מנסה לייצר כדי להשיג הסכם פגום".

מי שעוקב אחרי מה שקורה באיראן יכול היה לרשום שורה של פעילויות הרסניות שאירעו שם בשנה האחרונה. "כל אחד (בממסד האיראני) ממהר למפלט הבטוח של עוד תיאוריית קונספירציה יומית כדי להתמודד עם המציאות הבלתי ניתנת לעיכול, והיא שהאויבים של המשטר האיראני, כנראה ישראל, פועלים בצורה מוחצת כרצונם", כתב וורמסר בדו"ח מאוחר יותר. הוא מציין את מצבה של איראן השנה: "התוכניות האסטרטגיות של איראן (גרעין, טילים, מלחמות אזוריות באמצעות שליח) מוכות ללא הרף ובהצלחה על ידי פעולות ישראליות. שרשרת של תקריות בקיץ ובסתיו של 2020 גרמו לנזקים במתקנים האיראניים החשובים שהיו חשודים כקשורים לתוכניות הגרעין והטילים האיראניות".

גם אליוט אברהמס, מהיועצים האסטרטגיים בממשלים הרפובליקנים, ציין לאחרונה את האפקטיביות הרבה של מדיניות "הלחץ המקסימלי". ב־2018 עמדו יתרות מטבע החוץ של איראן על 122.5 מיליארד דולר. ב־2020 הן נשחקו ל־4 מיליארד בלבד.

כמה מבכירי הממסד הצבאי בדימוס לא אהבו את מה שכתבתי לפני שבוע. לשיטתם, מספיק ללחוץ על מילות ההפעלה "שופר" או "קונספירציה" כדי למסך את האמת. המסקנה: אל תדון ביטחוניסט מקבל פנסיה תקציבית, עד שתגיע למקומו.