האג: לא על הכעס לבדו

טיפול משפטי פנימי - לטובתנו. כרים קאן, התובע הראשי של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ומי שנחשב לאדם שקול וזהיר, הפתיע השבוע בפנייתו הפומבית לשופטי בית הדין. בקשתו להוציא צווי מעצר בגלל חשד לפשעי מלחמה ולפשעים נגד האנושות נגד מנהיגים ישראלים ומנהיגי חמאס, כמעט בחדא מחתא, נראית כמהלך מלאכותי שנעשה כדי לשמור על איזון כלשהו, יותר מאשר להגיע אל האמת.

יש, כמובן, מקום למחאות ולטלפונים ממשרד החוץ לכל העולם, להפגנות של ארגונים יהודיים ולביטויים של שאט נפש מהחלטתו, לקראת הכרעתן הקרובה של שלוש השופטות בהאג, אבל המהלך המעשי ביותר הוא טיפול במרכיב המשלימות: במדינות דמוקרטיות (גם אם הן נחשבות כמו רוב המדינות הדמוקרטיות בעולם ל"דמוקרטיות פגומות"), שיש בהן מערכת משפטית עצמאית, מתאפשר מיצוי בדיקת האישומים, וכשמיצוי כזה מתרחש - עשוי ההליך הבינלאומי להתייתר.

לו היה לישראל שר משפטים ראוי, הוא היה מביא מייד - בעצה אחת עם ראש הממשלה - הצעה להקמת ועדת חקירה ממלכתית בכל הנקודות שבית הדין העלה כעילה להאשמותיו (בינתיים כלפי ראש הממשלה ושר הביטחון, אך בעתיד עלולות האשמות דומות להיות מופנות גם לדרגים המבצעים). הוועדה תצטרך לפעול באינטנסיביות רבה, לבחון את החומרים הרלוונטיים, לשמוע את העדויות של הנוגעים בדבר ולפרסם את החלטותיה.

ישראל, רובה ככולה, מאוחדת בכעס על התובע, אבל כעס אינו מדיניות, וכאשר אנחנו מלווים בדבריו הנוקבים של מנהיג העולם החופשי ושל מנהיגי דמוקרטיות נוספות, טיפול משפטי רציני ופרסום אמיץ של המסקנות יוכלו לשרת את האינטרס הישראלי ולמנוע מצב מעוות, שבו ישראל הופכת למדינה הדמוקרטית הראשונה בעולם שבית הדין הפלילי הבינלאומי מאשים את מנהיגיה.

התחייבות מוקפאת. כשהקים נתניהו את ממשלתו הנוכחית, הוא הציב בראש סדר עדיפויותיו את הנורמליזציה עם סעודיה. זה היה סעיף אשר אף שלא עמד בראש עדיפויותיה של שום ממשלה קודמת, לא היתה לגביו מחלוקת ציבורית. מבחינת נתניהו, צירוף סעודיה להסכמי אברהם היה היהלום שבכתר, אם כדי לעקוף את הנושא הפלשתיני, ואם כדי להגיע אל הפלשתינים רק בסוף הדרך ולגרום להם לקבל את דרישותיו. הוא לא הסתיר את שמחתו על כך שהסעודים, לכאורה, אינם דורשים עבור הפלשתינים את מה שהוא התחרט עליו - הקמתה של מדינה פלשתינית.

בחודשים האחרונים מגיעות ידיעות מוושינגטון, ולפיהן ארה"ב וסעודיה קרובות לחתום על הסכם הגנה ביניהן. הכוונה המקורית של ממשל ביידן היתה לשלב בהסכם זה גם נורמליזציה בין סעודיה לישראל, אבל סעודיה דורשת לשם כך נכונות ישראלית לפתוח במשא ומתן עם אש"ף על מימוש פתרון שתי המדינות (פתרון שנתניהו עצמו תמך בו לאחרונה רק בינואר 2020, כאשר צידד בהתלהבות בתוכנית המאה של טראמפ).

נתניהו אינו מוכן לכך, אם משום שמצא פתרון סודי כלשהו להבטיח לישראל גבול מזרחי, שיאפשר לה להתקיים גם בעתיד כיהודית וכדמוקרטית, ואם משום שהוא חושש שהגורמים הסהרוריים בממשלתו ינטשו אותו, ואינו משוכנע בכך שמפלגות המרכז־שמאל יעניקו לממשלתו רשת ביטחון. בכך הוא מוותר על העניין, אשר עד לפני חודשים אחדים ראה בו את אבן הראשה של מורשתו.

אבל לישראל אסור לוותר. לנורמליזציה עם סעודיה יש חשיבות אסטרטגית רבה. מעמדה בעולם הערבי ובעולם המוסלמי כולו קריטי לעתידה במזרח התיכון ולקואליציה הישראלית־ערבית כנגד מדינות טרור וארגוני טרור. אם, בסופו של דבר, ייתקל הממשל האמריקני בסירוב ישראלי לדרישה הסעודית בהקשר הפלשתיני, חשוב שיעמוד על כך שההסכם הדו־צדדי יקבע כי סעודיה מתחייבת לנורמליזציה עם ישראל כאשר זו תהיה מוכנה לפתוח במשא ומתן עם הפלשתינים על פתרון שתי המדינות.