מלחמה בשני קולות: ההנהגה מתקשה לגבש כיוון

שני דפי מסרים מסתובבים כיום בין הבכירים בישראל, כך מספר גורם בכיר בלשכת ראש הממשלה. הראשון אמריקני, השני ישראלי. גנץ, איזנקוט, ובמידה רבה גם גלנט מושפעים מאוד מהאמריקנים. זו השפה שבה מדברים גם מרבית הפרשנים בערוצי הטלוויזיה, ולא מעט מבכירי צה"ל, לרבות הרמטכ"ל.

בדף המסרים הזה, אומר אותו גורם, מדברים על הכרעת חמאס, אבל בעיקר ככותרת. כאידיאה שלא יכולה באמת להתממש. כחלופה מוצע לציבור ולממשלת ישראל לקבל שורה של תגמולים אחרים: הפסקת הלחימה, שלום עם סעודיה, אולי גם התקדמות עם החטופים. שלא לדבר על שדרוג ביחסים עם ארה"ב ועם מדינות נוספות, הדיפה משותפת של טענות בתי הדין בהאג ועוד צ'ופרים. המחיר הוא התקדמות לפתרון שתי המדינות, שממילא רבים מאנשי הצמרת המדינית והביטחונית תומכים בו, וכן צמצום השגת יעדי המלחמה והסתפקות בניצחון מוגבל.

דף המסרים השני, הישראלי, דבק ביעדי המלחמה כפי שאושרו בקבינט בתחילת הדרך. הפסקת המלחמה אינה אפשרית עד להשגת כלל היעדים, סעודיה תיאלץ להמתין, ותוכנית שתי המדינות כמוה כמתן פרס לטרור. ראש הממשלה נתניהו דיבר גם הוא, רק השבוע - כשסערת האולטימטום של בני גנץ וההצהרה לשלילת ממשל צבאי של גלנט עוד נשבו כרוח פרצים במערכת הפוליטית ובליכוד - על "גורמים מקומיים" שיתפסו את השליטה האזרחית על עזה ביום שאחרי חמאס. אבל זה לכאורה בדיוק מה שאמר גלנט. מדוע, אם כן, היה צריך שר הביטחון לשאת הצהרה בומבסטית, על גבול האיום, על משהו שיש עליו הסכמה? כך גם לגבי גנץ, שאף הגדיל ונתן אולטימטום, כולל תאריך לביצוע.

ההבדל הוא, כך לפי מקורבי נתניהו, שכל אחד מהם מסתכל על דף מסרים אחר. על פי הדף שאימצו גלנט וגנץ, הדיון על "היום שאחרי", כלומר אותה תוכנית לגבי הכנסת מדינה ערבית/ גורמים מקומיים/ רשות משודרגת, צריך להיות כאן ועכשיו. נתניהו סבור שלא ניתן לממש שום תוכנית כזאת כרגע, כל עוד חמאס בשטח. לכן הוא לא רואה טעם בדיון על כך כבר בשלב הזה.

ביום שני הגיע גלנט לישיבת סיעת הליכוד. הוא ידע שקל לא יהיה לו שם, אבל הגיע להציג את עמדתו ולהסביר את הצהרתו התוקפנית לתקשורת מיום רביעי שעבר. האירוע, שהוצג כמתקפה רבתי עליו ועל דבריו, עבר בדיעבד בשלום מבחינתו. היו אמנם כאלה שתקפו אותו, אבל הוא ציפה ליותר.

שני סוגי מתקפות ספג גלנט. הראשון - על העוינות המופגנת שלו, ולא בפעם הראשונה, מול נתניהו, כפי שבאה גם לידי ביטוי בהצהרתו על חוק הגיוס, ולפני כן על הרפורמה המשפטית והסרבנות. והשני - על תוכן דבריו, המסתייגים מאלה הסבורים שיש לבסס שליטה צבאית מלאה בעזה ולהקים בה מחדש את גוש קטיף. את הקולות האלה גלנט מבטל מכל וכל. זו לא דרך הליכוד, אמר. זו הדרך של בן גביר וסמוטריץ'. בליכוד של מנחם בגין אין מקום לתרחישים קיצוניים שימיטו על ישראל אסון.

האומנם חייבים לנסות?

גלנט רואה את עצמו כמי שממשיך את דרכו של הליכוד האותנטי, הממלכתי, הפשרן והליברלי. המשותף לטלי גוטליב, לשלמה קרעי ולעמית הלוי שתקפו אותו הוא שהם מוכנים לקחת את הליכוד למחוזות הציונות הדתית ועוצמה יהודית, והוא לא. הוא התהדר בכך שהיו שרים אחרים שדווקא תמכו בו, ובהם מיקי זוהר, שממש צעק בסיעה שאסור להקים ממשל צבאי בעזה.

מחוץ לישיבת הסיעה אמר לאנשיו שיש פה מאבק על דמותו של הליכוד, ושדעתו של נתניהו לא מאוד רחוקה משלו. הוא רק נמנע מלקיים דיונים שעשויים להביך אותו מול השותפים. היום שאחרי מפריע לבן גביר ולסמוטריץ', אז אין דיון. חוק הגיוס מפריע לחרדים, אז אין חוק ראוי. אבל הליכוד, הוא אומר, זו לא מפלגת עלה נידף שצריכה לחזר אחר שותפיה הפוליטיים - זו מפלגה שצריך שיהיו לה עמדות ברורות ודרך ברורה.

גלנט לא חושש מנקמה בפריימריז. הוא בטוח שיש ביקוש לדעות שלו, גם אם יהיו אלה המתונים יותר והצעקנים פחות בקרב המתפקדים. וגם אם הוא טועה, יהיה מוכן לשלם את המחיר ולרדת במורד הרשימה בפעם הבאה, אבל ימשיך לומר את האמת כפי שהוא תופס אותה.

בסביבת נתניהו דוחים לחלוטין את ההאשמות על כניעה לשותפים הפוליטיים. ראש הממשלה אמנם סבור שישראל לא צריכה לנהל את החיים האזרחיים בעזה, אבל גם שאין שום סיכוי להביא גורם כלשהו לשטח בשלב הזה. חמאס הרי עוד מסתובב בעזה ורודה באוכלוסייה שם. נגיד שלתושבי עזה נמאס מהחמאסניקים שהרסו את חייהם - לא בטוח בכלל שזה כך, אבל רק נגיד - האם מישהו חושב שהם יתמסרו לשלטון חדש כשחמאס עדיין שם? וכן לגבי השלטון החדש, האם יוכל לבסס מנהיגות כשארגוני הטרור יכריזו עליו מלחמה ויעיפו את אנשיו מהגגות? וכך לגבי מדינה מתונה כזאת או אחרת, ויש אינדיקציות שיש כאלה שמוכנות ליטול את המושכות - האם היא תסכים לעשות זאת כבר עכשיו, כשעזה שורצת מחבלי חמאס, או רק אחרי שישראל תנקה את השטח לגמרי?

ובכלל - איזה תפקיד יכולה ישראל למלא פה בהבאת אותם גורמים אזרחיים, כשהיא נתפסת בעיני האוכלוסייה המקומית כאויב לכל דבר? לכן אין מנוס מלהחזיק את הרצועה באופן זמני בלעדית על ידי ישראל ולהכריע את חמאס. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על היום שאחרי. הלחץ האמריקני, כפי שבא לידי ביטוי מפיהם של גלנט, גנץ ואיזנקוט, פשוט לא ריאלי ולא יקרה.

גלנט, אגב, גם הוא לא בטוח שזה יקרה. אבל, לדבריו, לנסות חייבים. אם ייכשל, ייתכן שיתחיל לדבר אחרת. יו"ר ועדת החוץ והביטחון, יולי אדלשטיין, נזכר השבוע באפיזודה מימי ההתנתקות. היה זה ב־2004, כשאריאל שרון קרא לו לפגישה בלשכתו והסביר לו שחייבים ללכת על תוכנית עקירת היישובים מגוש קטיף ויציאה מוחלטת מעזה. כבר אז, באותה שנה, היתה עזה מוכת טרור וירי טילים על ישראל. אדלשטיין אמר לשרון שיציאה מוחלטת מהרצועה תגביר את הטרור. יכול להיות, ענה לו שרון, אבל תבין - אנחנו חייבים לעשות משהו. אז אולי אני ואתה נעלה עכשיו לגג של הבניין ונקפוץ למטה יחד, ענה לו אדלשטיין, גם זה יהיה לעשות משהו.

מרצ ועוד חברים

איש לא עוצר את נשימתו לקראת הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה, שיתקיימו ביום שלישי. לא רק משום שניצחונו של יאיר גולן מובטח, אלא כי כבר מזמן אין כמעט שום רלוונטיות לא למפלגה ולא לעומד בראשה.

איש לא לוקח ברצינות את העבודה, גם משום שהמפלגה עצמה כבר לא מתייחסת לעצמה ברצינות. עד לרגע זה לא שכרה אולם שבו יוכרז המנצח. במפלגה בונים על המטה האישי של גולן, שבו יתקיימו החגיגות. אירוע העברת המקל ייערך ביום שישי, היום הפנוי של פעילי מרצ - קהל היעד החדש שאליו תפנה המפלגה מכאן ואילך.

לכל המועמדים ברור שמרצ מעתה היא חלק מהעבודה. אכן, ילכו שתיהן יחד בלתי אם נועדו. מכאן ולנצח. השבוע סירבו חברי הכנסת של העבודה להצטרף לעצומת הח"כים שדוחה את החלטות התובע בבית הדין הפלילי בהאג, יחד עם הח"כים הערבים. גם נימוקיהם המפולפלים לא הועילו להפיג את הקביעה שהמפלגה שהקימה את המדינה מרקדת עכשיו עם השוליים הסהרוריים ביותר במחוזות השמאל.

איש מהמועמדים לראשות המפלגה, אגב, לא יפעל לשנות את זה. על פי הצהרותיהם האחרונות, מה שהיה הוא שיהיה. גולן מתכוון לפרק את המסגרת הקיימת ולהתאחד לא רק עם מרצ, אלא עם מפלגות ודמויות נוספות, מהמחאה ואחרים, ואולי אפילו לשנות את השם.

במודעות גדולות שפרסם בעיתונים בסוף השבוע שעבר הודיע אבי שקד, מיליארדר מתחום ההימורים האינטרנטיים, כי יפעל למנות ראש ממשלה ערבי, ראשון ברוטציה אם ייבחר.

לדברי שקד, שמבקש להמתין עם הקביעה על ניצחונו המובטח של גולן, במקום שראשי העבודה ינסו להביא מצביעים מהמרכז ויישארו, יחד עם מרצ, באזור ה־6-5 מנדטים, צריך ללכת למאגר גדול בהרבה, של 25 מנדטים של בוחרים ערבים, תומכי מפלגות ערביות קיימות וכאלה שלא באים להצביע, ולתת להם את ראשות הממשלה לשנתיים ראשונות ברוטציה.

ומה לגבי סוף דרכה של הציונות? הממשלה הקודמת לא הצליחה אפילו להעביר חוקים בנאליים ושגרתיים כמו חוק האזרחות בשל התנגדות רע"מ. מה יהיה עכשיו עם חוק השבות ועוד חוקים שערביי ישראל רואים כמפלים? אני אופטימי, אומר שקד. כולם חיים בפחד, אני בעד לתת הזדמנות. אני הרי בא מעסקי ההימורים.

מי מוכן לקחת סיכון

בסיעות החרדיות הסכימו להעביר את חוק הגיוס של בני גנץ, אשר לו התנגדו בכנסת הקודמת, לעת־עתה לפחות בוועדת השרים לחקיקה. המבחן, אם בג"ץ יאשר דחייה לבקשת המדינה, יגיע מהר מאוד לכנסת. עד כה נמנעו בסיעות החרדיות מלתמוך בחוק גיוס כלשהו אלא שהפעם, כך נראה, ברירה לא תהיה להם. הברית המסורתית עם הסיעות הערביות להימנעות בנושאי דת לא תעמוד במקרה הזה, לפחות נכון לעכשיו.

מבדיקה שנערכה בנושא על ידי גורם בסיעות החרדיות עם אחמד טיבי הבהיר האחרון שהפעם כנראה לא יוכל לסייע להם. מדובר באירוע שעשוי להפיל את הממשלה, הבהיר, לא נוכל להיות אלה שמצילים אותה. הגורם ניסה לבדוק אם תיתכן היעדרות הח"כים הערבים במקרה שהחרדים יבהירו כי לא יפרשו, ולא ילכו לבחירות בכל מקרה. הפעם תיאלצו להצביע בעד, אמר טיבי, אחרת לא יהיה חוק.

במצגת מיוחדת של האלוף אליעזר שקדי הציג מי שהיה אמון על יצירת תוכניות לשילוב חרדים בצה"ל כי בצבא מוכנים לעשות הרבה כדי להתאים את המסגרת הצבאית למהלך. בין היתר, מדובר על אוגדה חדשה וכמה חטיבות, ועל גיוס 18% מבני 26-18, שעל פי בדיקת צה"ל לא לומדים בישיבה ולא עובדים (לפחות לא באופן חוקי).

מדובר על סדר כוחות של כאוגדה. זה לא רק הגדלה משמעותית של כוח האדם שהצבא זקוק לה, בעיקר בעקבות מלחמת חרבות ברזל, אלא פתרון של בעיה אקוטית בחברה החרדית - בחורים שהולכים בטל, שלא שייכים לישיבה וללימוד תורה, שלא יכולים לעבוד על פי החוק ושאין להם כרגע שום מענה או מסגרת. לכאורה בשורה גדולה. במציאות - רחוק מזה. אי־האמון של ההנהגה החרדית, הרבנית והפוליטית במוסדות המדינה כה גדול, שהוא לא יאפשר שילוב.

גם אם צה"ל יערוך את כל המאמצים להקים יחידות מיוחדות ויבטיח שאורח החיים החרדי לא יאותגר בשום שלב, יכולים לבוא בג"ץ או היועמ"ש ולהרוס את הכל ברגע. בשם השוויון, בשם השילוב הראוי, בשם הערכים הליברליים. מספיקה עתירה אחת של מיועדת לגיוס שתטען כי אין ביכולתה לשמש חיילת באוגדה החרדית החדשה כדי לגרום לקריסת כל המתווה. נכון לעכשיו, לא נראה כי יהיו קופצים שייקחו את הסיכון. אולי אם הרפורמה המשפטית היתה עוברת.