אדישות לכל רוחב הגזרה: העם לא מעניין את הממשלה

כמעט 100 ימים נדרשו למערכת הביטחון עד שחנן יבלונקה הוכרז כחטוף בעזה. זה התאפשר כתוצאה מניתוח מורכב של נתונים ממצלמות, שלימדו מעט על הדרך שעשה ממסיבת הנובה ועד שנעלם, בסמוך לקיבוץ מפלסים.

מי שמכיר את הפרטים, יודע איזו עבודת נמלים נעשתה בעניינו של יבלונקה (ושל כל חטוף אחר), בניסיון להגיע למסקנות. חלקה מודיעיני: איסוף כל שביב מידע, מכל מקור אפשרי, ידידותי או עוין, אנושי או טכנולוגי. חלקה פורנזי: ליקוט ראיות בשטח, שיוכלו ללמד על מצבו. למרבה הצער, אלה ואלה לא הצליחו להביא שורה תחתונה, מעבר לכותרת "חטוף".

בסוף השבוע שעבר היתה תקווה שהתעלומה קרובה לפתרון. יבלונקה נחטף בסמוך לרון בנימין, שגופתו נמצאה במנהרה במחנה הפליטים ג'בליה, יחד עם גופותיהם של שני לוק, עמית בוסקילה ואיציק גלרנטר. הכוחות סרקו את המנהרה הזאת בניסיון לאתר גופות נוספות שנחטפו מאותו תא השטח, ובהן של יבלונקה.

מאז התבררו (בחלקם) פרטי חטיפתו, נקשרו משפחות יבלונקה ובנימין. יחד הן נפלו וקמו, יחד התפללו, יחד התאבלו השבוע. הספקות של משפחת בנימין הותרו. אלה של יבלונקה עדיין קיימים. השבוע תיארה אחותו של חנן, אביבית, את מה שעובר על המשפחה בחודשים האלה. הדברים שאמרה היו מרסקים פעמיים. פעם אחת כי הן אפשרו הצצה כואבת, בלתי אמצעית, לעולמן של המשפחות שמתפרקות בהדרגה, פיזית ונפשית, ופעם נוספת כי היא אפשרה הצצה להתעלמות הכמעט מוחלטת של המדינה מהן.

יבלונקה סיפרה על המרדף אחרי שרים וחברי כנסת. על הכתף הקרה שלהם. על התקווה שלה, שנכזבת בכל יום מחדש, שהם יצלצלו, יתעניינו, יציעו עזרה. היא סיפרה שחיזרה במשך שבועות אחרי שר מסוים כדי להיפגש איתו בנושא אישי, ומרגע שהפגישה הסתיימה הוא איבד עניין, ואפילו לא התקשר לשאול אם הסוגיה נפתרה. אנחנו לבד, סיכמה, ותיארה היטב את תחושתם של כל נפגעי 7 באוקטובר, בכל הזירות.

לקח לי כמה שעות להירגע מהשיחה עם אביבית. לכאורה זאת היתה עוד שיחה עם משפחה של חטוף, אבל היא הפילה לי אסימונים וחיברה את כל הקצוות. ההתעלמות המופגנת של "נבחרי" הציבור שלנו מהחטופים היא אותה ההתעלמות שלהם מהמפונים בדרום ובצפון, מבעלי העסקים, מהמילואימניקים, ממשפחות הקבע. הם, שיודעים להתקשר לכל חבר מרכז כדי לאחל מזל טוב, נעלמים ונאלמים כשמדובר באנשים שנפגעו במשמרת שלהם ונזקקים כעת לחיבוק, למילה טובה, לנחמה. מה לעזאזל מונע מהם לקחת את רשימת 128 החטופים, ולהרים פעם בחודש טלפון לכל משפחה? להתעניין, לשאול אם אפשר לסייע במשהו. לפתור איזו ביורוקרטיה. הרי בשביל זה הם שם.

אז זהו, שלא. בניגוד למה שחשבנו, הם שם בשבילם, לא בשבילנו. בשביל ההטבות שלהם, והעוזרים שלהם, והקומבינות שלהם. וזה אולי הגילוי החשוב ביותר של המלחמה הזאת: שלמעט קומץ צדיקים בסדום של ממשלת ישראל וכנסת ישראל, הרוב המוחלט אינו ראוי לנו.

בכל פעם שאתם רואים משפחה של חטוף, וגם כשאתם מתעצבנים עליה שהיא חוסמת כביש או מדברת בבוטות, תחשבו על משפחת יבלונקה. על אבא של חנן, ראובן, אדם בריא בן 70 שחי כבר שבעה חודשים על תרופות, על אחותו שלא ישנה כבר 233 יום, על אי־הוודאות והפחד שהתעלומה לא תיפתר והם יישארו תלויים באוויר לנצח, ועל כך שמי שאמורים לעטוף אותם, המדינה ונבחריה, מפקירים אותם. שוב.

מתעלם מאזהרות. זוכרים?

השבוע התראיין השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר אצל ישי כהן ב"כיכר השבת" ופרס את משנתו. אתמצת אותה: כיבוש מלא של עזה, עידוד הגירה מרצון של האוכלוסייה (מילים מכובסות לטרנספר), שליטה ביטחונית ישראלית, הקמת התיישבות יהודית מחודשת ברצועה (שתגדל ככל שיותר פלשתינים יעזבו) ולקינוח מלחמה נרחבת בלבנון.

נשים רגע דעות פוליטיות בצד ונהיה מעשיים. בן גביר לא מתעסק בקטנות, אבל אנחנו כן. כדי לשלוט בעזה נדרש להחזיק בה בקביעות שלוש-ארבע אוגדות. לצה"ל אין כל כך הרבה חיילים, בוודאי כשהוא מחזיק סד"כ עצום גם ביו"ש ובצפון (שכזכור, לדעת השר, צריך להילחם בו ולכבוש במקביל שטחים גם בלבנון). זה אומר אחת משתיים: או שהשירות הסדיר יוארך לארבע שנים, או ששירות המילואים השנתי יוארך ל־90-60 יום. כן, אפשר גם לגייס חרדים, אבל אצל בן גביר זאת לא אופציה.

הלאה. לשליטה הזאת יש תג מחיר. פלוס-מינוס 20 מיליארד דולר בשנה, מהכסף שלנו, שילך לטובת קיום לפלשתינים בעזה. אנחנו נשלם להם חינוך ובריאות ומים וביוב, ובתמורה נקבל הרוגים וסנקציות בינלאומיות, ואולי גם הקמה של מדינה פלשתינית כפויה. ההתנחלויות שהשר מבקש להקים רק יגבירו את הנטל: הביטחוני בגלל הצורך להגן עליהן, הכלכלי בגלל העלות שלהן, והמדיני בגלל הביקורת שהן יביאו על ישראל.

בימים נורמליים בן גביר לא היה מעניין איש. הוא היה קוריוז, ליצן קיצוני עם רעיונות קיצוניים שהציק לכוחות הביטחון. גיבור גדול בעצמו אף פעם לא היה: בצבא לא שירת, ואת הרעיונות שקידם מימשו אחרים. הפחדנות שאפיינה אותו תמיד נותרה גם כיום. השבוע, כשנדרש לתאונת הדרכים השערורייתית שנהגו ביצע ברמלה, אמר שרצוי היה שהוא יסתובב ברמלה כמה שפחות. מתברר שגיבור ישראל שלנו, ששולח את הלוחמים בצבא שהוא לא שירת בו להסתער בעזה, מפחד להסתובב ברמלה.

מילה על תאונת הדרכים הזאת. בן גביר הוא עבריין תעבורה סדרתי, עם גיליון עבירות ארוך. הוא מצפצף על החוק, ועל שומרי החוק. טענתו שמותר לו לנסוע בניגוד לחוקי התנועה מטעמי ביטחון ואבטחה היא קשקוש. אין הנחיה כזו (למעט אצל ראש הממשלה, וגם זה בסייגים), ההפך הוא הנכון: גורמי האבטחה מתחננים לשר לכבד את החוק, משום שהנסיעה הפרועה שהוא כופה על נהגיו מסכנת אחרים.

בן גביר הוא סממן מובהק למה שעובר עלינו. הוא המראה שניצבת מולנו. פעם, כאמור, הוא היה בשוליים. למעשה, גם היום הוא בשוליים. קחו את כל הסקרים ותראו כמה הוא מקבל, יחד עם התאום שלו, בצלאל סמוטריץ'. יש שם לא יותר מעשרה אחוזים מהציבור הישראלי. הבעיה היא שמסיבות פוליטיות, עשרה האחוזים האלה קיבלו בעלות על 90 האחוזים האחרים.

מדינת ישראל נשבתה בידי הצמד הזה, שמדהיר אותה למחוזות הטירוף. האחד מרסק את הכלכלה, השני את ביטחון הפנים, ושניהם יחד הופכים את ישראל למדינה קיצונית, משיחית, מוקצית ומבודדת. להגנתם אומר שהם מאמינים באמת בצדקתם: בעיניהם, גוג ומגוג יביאו לכאן עולם ועתיד טובים יותר. הייתי שמח להשתכנע שזאת תהיה התוצאה הסופית, אבל אני מתקשה למצוא לה הוכחות: בינתיים, במשמרתם, ישראל קורסת בכל מדד אפשרי.

בעבר הלא רחוק אנשים מסוגם היו האידיוטים השימושיים של בנימין נתניהו. היום הוא האידיוט השימושי שלהם. הצבעת ביבי, קיבלת בן גביר וסמוטריץ'. הם שולטים בו, ברעיונות שלו, בהחלטות (תיקון: בחוסר ההחלטות) שלו. הוא אפילו לא מנסה להסתיר זאת, והם בוודאי לא. הם מאיימים (ומקיימים) מהמקפצה.

עדות לטירוף המערכות הזה ניתנה השבוע. בעוד התובע בבית הדין הפלילי בהאג מבקש להוציא נגד נתניהו צו מעצר בגלל הפגיעה ההומניטרית בתושבי הרצועה, מודיע בן גביר שהוא דורש (באותו ראיון לישי כהן) להפסיק את אספקת הנפט לעזה ולצמצם את הסיוע ההומניטרי לאזרחים. במקום שממשלת ישראל תספק לשלוש השופטות שצריכות להכריע אם לקבל את הבקשה סיבות לדחותה, היא נותנת להן סיבות טובות לאשר אותה - ולסבך את כולנו.

לצווי מעצר כאלה תהיה השפעה הרסנית. לא רק על נתניהו, שיחשוש לצאת מהארץ (פוטין, שחזק ממנו פי כמה, ביטל נסיעה לדרום אפריקה כי חשש להיעצר), אלא על כל קצין וחייל שייצאו מהארץ ושעלולים למצוא את עצמם נעצרים ברחבי העולם. גרוע מכך, בעולם השטחי שאיתו אנחנו מתמודדים יהיו רבים שיראו בצו כזה הוכחה לכך שישראל היא פושעת מלחמה. משם כבר הדרך קצרה לסנקציות וחרמות ואמברגו והחרפת הבידוד. מיטב המומחים מזהירים כי המשמעויות המדיניות, הביטחוניות והכלכליות יהיו אפוקליפטיות.

ועדיין, ישראל לא אבודה. היא יכולה לבחור אחרת. השבוע הונחה לה על השולחן מגה־עסקה עם העולם הערבי, שכוללת יחסים מדיניים וכלכליים עם סעודיה (ושלל מדינות נוספות) ואפשרות לסיים את הכרעת חמאס בעזה ולהסדיר את המצב בצפון במחיר של פתרון מדיני לסוגיה הפלשתינית. נתניהו דחה אותה על הסף. "לא אחליף חמאסטן בפת"חסטן" הודיע מחולל הסיסמאות מבלפור.

האמריקנים, שביקרו כאן שוב השבוע, שאלו מה כן. נתניהו, כדרכו, לא ענה. אין לו תשובות. הוא לא מציע אופק כלשהו. רק לא ולא, ומשחק על זמן בתקווה שמשהו ישתנה. בהימנעות שלו מהכרעות הוא מוביל את ישראל לכיבוש קבע של עזה בפועל, שתוצאתה בהמשך ההפקרה בצפון ובהאצת תהליכי הקריסה המדינית והכלכלית. הוא טוען שכל אלה הפחדות שווא של מתנגדיו. כך בדיוק הוא טען לפני מתקפת 7 באוקטובר, כשהוזהר שישראל נחלשת בעיני אויביה. את המחיר של התעלמותו אז כולנו משלמים כיום. מפחיד לחשוב מה יהיה המחיר של התעלמותו מהאזהרות כעת.

צעד קדימה, שניים אחורה

באין מדיניות (ואין), נדרשים כוחות הביטחון למלא את הוואקום. המציאות בכל הגזרות לא מזהירה. צה"ל מנצח טקטית, מדינת ישראל מפסידה אסטרטגית. נעשה בהן סיבוב מהיר להמחשה. הצפון מפונה, בלי אופק לחזרת התושבים לבתיהם. השבוע פגש נתניהו את ראשי הרשויות לראשונה אחרי ארבעה חודשים. הוא אמר להם שיש לו תוכניות, אבל סירב לפרט מהן. אשרי המאמין.

צה"ל מסב לחיזבאללה נזקים ואבידות, וגם דרום לבנון מפונה מתושבים בחלקו, אבל זאת נחמת טיפשים. חסן נסראללה התאהב במצב הנוכחי: במחיר לא גבוה עבורו הוא הגשים את חזונו וכבש את הגליל. בדרך הוא גם השתפר משמעותית בלחימה; צה"ל מתקשה למצוא פתרון מספק לכטב"מים ולטילי האלמאס, שחיזבאללה הצטייד בהם בכמויות גדולות.

ביו"ש המצב לא הרבה יותר טוב. כל גורם שבקיא בנעשה בשטח אומר שאנחנו רגע לפני פיצוץ. הפלשתינים מיואשים בהיעדר עבודה ואופק, והישראלים מיואשים בגלל בעיות ביטחון. צה"ל והשב"כ הופכים עולמות כדי לחצוץ ולעצור ולסכל, אבל השמיכה כתמיד קצרה, והעצבים רופפים, ולכל אירוע מקומי יש פוטנציאל להפוך ברגע לבעיה אסטרטגית ולתבערה כללית.

בעזה ישראל תוקפת שוב אחרי כמה חודשים של דשדוש, אבל הפתרונות שהיא מציעה חלקיים מאוד בהיעדר אופק. הכניסה למחנה הפליטים ג'בליה שאוגדה 98 מובילה בשבוע האחרון היתה הכרחית: במקום הצטברו תשתיות טרור רבות, שחיוני לפרק אותן. הכוחות נתקלו בהתנגדות עזה (360 היתקלויות בחמשת ימי הלחימה הראשונים, כולל ירי של יותר מ־120 טילי נ"ט), והצליחו לפרק אותה תוך שימוש בטכניקות לחימה שנרכשו בחודשים האחרונים. העיקרית שבהן היא שלילת התווך התת־קרקעי מהאויב, שמאבד את שלושת היתרונות העיקריים שגלומים במנהרות - מסתור, שרידות ויכולת לנוע בביטחון ממקום למקום.

הפעולה הזאת גם החזירה את הירי לשדרות ולאשקלון. התושבים, שלא מזמן שבו הביתה, נותרו שוב לבדם. לפני שבעה חודשים וחצי הבטיחו להם שהפעם האיום יוסר לתמיד. אז הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים. במקום לעמוד מולם עכשיו ולומר את האמת, מורחים אותם שוב. וזה רק הקדימון למה שיקרה בקיץ, כשתושבי הקיבוצים בעוטף יידרשו לחזור הביתה. חכו כשתשמעו שהמדינה מבקשת ממי שביתם נשרף או ששכנם נרצח, לחזור לאותו המקום בדיוק.

לאף אחד אין פתרונות קסם לכל הבעיות האלה, בכל הגזרות האלה. אבל מצופה היה מהממשלה לפחות לנסות. לחשוב, לדון, להפוך כל אבן, ובעיקר לגבש אסטרטגיה. לדרום, לצפון, לעורף, לכלכלה. היא לא עושה את זה. ומי שלא מתקדם, נסוג, או במקרה של ישראל - שוקע.

לצקת תוכן למילים

השבוע פגשתי אב של חייל שנהרג בקרבות בעוטף ב־7 באוקטובר. הוא הראה לי את מכתבי התנחומים שקיבל מראשי המדינה ומערכת הביטחון. היו שם כל המילים הנכונות, ההשתתפות בצער, ההוקרה. אבל את עיני צד משהו אחר: התאריכים.

משה ארבל, שר הפנים, כתב למשפחה ב־11 באוקטובר, כלומר מייד אחרי האובדן. נשיא המדינה, יצחק הרצוג, שלח לה מכתב תנחומים ארוך ב־15 באוקטובר. לראש הממשלה, בנימין נתניהו, נדרשו עוד כמה שבועות, והמכתב ממנו הגיע למשפחה ב־6 בנובמבר. אחרון המכתבים הגיע מהרמטכ"ל, הרצי הלוי - בחודש ינואר. שלושה חודשים שלמים עברו עד שהרמטכ"ל, מפקדו של החייל, עשה את מה שהיה צריך לעשות ראשון, בשבוע הראשון.

אני יודע שבזמן הזה היתה מלחמה, והלוי היה עסוק. ועדיין, זה מביך, ובעיקר פוגע. הוא לא זה שצריך לכתוב את המכתבים. בשביל זה יש לו עוזרים, ומזכירות שלמה של הפיקוד העליון עם עשרות קצינים וחיילים, ואגף שלם של כוח אדם. מתפקידם לנסח, ולהחתים, ולדאוג לשלוח. בשביל זה הם שם. מתפקידו לוודא שהם עושים את זה.

לא מעט משפחות שכולות מסתובבות עם בטן מלאה. בעיקר משפחות החללים מ־7 באוקטובר, אלה שנהרגו (ונחטפו) במוצבים, ואלה שנזעקו להילחם שם בלי ציוד ותוכניות מספקים. הם ציפו שמפקדי הצבא יבואו לחבק ולהסביר; זה לא קרה, כי הצבא היה במלחמה. את זה עוד אפשר להבין, אבל אין דרך לסנגר על ההשתהות המבישה במשלוח מכתבי התנחומים.

"אני, חיילי צה"ל ומפקדיו, איתכם באבלכם הכבד", כתב הרמטכ"ל למשפחה. מילים יפות וחשובות, שצריך לצקת להן תוכן. לצה"ל יש דרך ארוכה לעבור, כחלק מהתיקון הנדרש של מה שקולקל בין היתר על ידיו. הדרך לשם מתחילה אצל המשפחות השכולות של החיילים והאזרחים