ציר פילדלפי, שישראל נמנעת בינתיים מתמרון קרקעי גם בו, היה שם־קוד שרירותי, לא יצירתי במיוחד, שהמחשב הצה"לי הנפיק לרצועת החיץ הביטחונית בין רצועת עזה למצרים. ישראל הקימה אותו לאחר הוויתור על חצי האי סיני וחתימת הסכם השלום עם מצרים. היא שלטה בו במשך 23 שנה, לא תמיד בהצלחה יתרה, עד שבספטמבר 2005, בהתנתקות, מסרה אותו למצרים.
מעטים זוכרים כיום: ראש הממשלה באותם הימים, אריאל שרון, התנגד לוויתור על פילדלפי. גם שב"כ התנגד, אבל כמו בעוד עניינים רבים - עמדת היועצים המשפטיים היא זו שהכריעה, בטענה שכל עוד ישראל מחזיקה בפילדלפי, לא ניתן להכריז על יציאה מוחלטת של ישראל מהרצועה. רצועת הקרקע שבין חוף עזה לכרם שלום הוחרגה אפוא מהסכם הפירוז של סיני, והממשלה אישרה למצרים להחזיק שם 750 חיילים ונשק כבד. אזור רפיח נמסר לפלשתינים.
התוצאה הכמעט־מיידית היתה שמספר המנהרות נסק, ובהתאמה לכך גדלה גם כמות ההברחות של נשק ואמצעי לחימה מסיני לרצועה. ההתרחשות המתמשכת הזאת היתה קדימון בלבד לכיבוש הציר מצידו הפלשתיני בידי חמאס בקיץ 2007, אירוע שהוליד את הסגר המפורסם שהטילו ישראל ומצרים על רצועת עזה.
עכשיו, במלחמת חרבות ברזל, הציר הזה, ברוחב של כ־100 מטרים ולאורך 14 ק"מ, הוא החור שבדלי, הפרצה שבסכר. דרכו ומתחתיו, חמאס עדיין יכול להבריח - ואכן מבריח - נשק ואמל"ח לרפיח ולרצועה. כך הוא עשה שנים רבות, מתחת לאף של המצרים שהיו אמורים לפקח על הנעשה בו, ומה שחמור אף יותר - מתחת לאף של ישראל. עוד כישלון מודיעיני מפואר, שאחרי המלחמה יצטרך להיחקר.
שר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן אומר שהמציאות שבה ציר פילדלפי לא בידינו מזכירה לו ברז פתוח שהמים זורמים ממנו ללא הפסק. "מישהו עם סחבה מתרוצץ מפינה לפינה ומנסה לשווא לייבש את הרצפה, אבל הכל זולג או מטפטף פנימה". "ההברחות נמשכו גם בימי הלחימה", הוא קבע רק השבוע. כששר הביטחון יואב גלנט נשאל לאחרונה אם יש עדיין מנהרות פעילות מתחת לציר פילדלפי שמשמשות להברחה, הוא השיב בקצרה, כמעט לקונית: "מעט".
לפי מקור ביטחוני אחד, מתחת לציר פילדלפי עדיין פעילות כ־10 מנהרות, חלקן צבאיות וחלקן פליליות. מקור שני מדבר על עשרות רבות של מנהרות. רק לפני שבועות אחדים הובע חשש שחטופים יוברחו דרך המנהרות הללו לתחום סיני, ונמסר שישראל פועלת בדרכים שונות כדי שאירוע כזה לא יתרחש. השבוע התפרסמה ידיעה שלפיה ייתכן שחטופים כבר הוברחו דרך מנהרות מחאן יונס לרפיח, אך גם בכך אין כל ודאות. סימני השאלה בעניין מיקום החטופים הם רבים לא פעם מסימני הקריאה, כך מודים גורמי ביטחון.
ישראל נמנעת מפרסום מידע על תוכניותיה בנוגע לרפיח ולציר פילדלפי. "צה"ל יכה בחמאס בכל מקום שצריך", אומרים בצבא, אבל ההבנה שם היא שמבצע צבאי, אפילו מוגבל, יאלץ את צה"ל לתמרן ברפיח ובמחנות האוהלים הסמוכים, שמאכלסים עתה מאות אלפי פליטים מצפון הרצועה, אלא אם הם ישולחו בחזרה צפונה.
מוקשים ו־RPG
ראש המל"ל בתקופת ההתנתקות, האלוף (מיל') גיורא איילנד, מעריך שישראל "לא באמת יודעת כרגע מה מתרחש, אם מתרחש, מתחת לציר פילדלפי, ממש כפי שלא ידעה מה קורה שם לפני 7 באוקטובר.
"מה שברור לחלוטין הוא שהכמויות המטורפות של נשק תקני וסטנדרטי שלא מיוצר בעזה, שהתגלו בימי הלחימה, לא נחתו משמיים. הן הגיעו לרצועה במשך שנים, דרך פילדלפי. מדובר, למשל, בטילי ה־RPG-29 (המשופרים), בחלקים מוסלקים של רקטות, במוקשים ובעוד סוגי אמל"ח. לאורך השנים התנהל כאן היקף הברחות עצום, גם מעל לפני הקרקע, בין היתר באמצעות שוחד ששולשל לכיסיהם של פקידים מצרים".
ח"כ עמית הלוי (הליכוד), חבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, מעריך אף הוא, על בסיס מידע שליקט: "בפילדלפי יש הברחות, גם כיום. העובדה שעד כה הציר לא נתפס בידי צה"ל משדרת חולשה ואי־שליטה שלנו ברצועה".
גורלו של ציר פילדלפי בתרחישי היום שאחרי המלחמה כנראה ייחרץ בשיחות שכבר מתנהלות בין ישראל, מצרים וארה"ב. ישראל נמנעת בינתיים ממבצע צבאי לאורך הציר, בעיקר בשל הרגישות המצרית, על רקע חששו של נשיא מצרים א־סיסי ש־800 אלף הפליטים מצפון הרצועה שגודשים כיום את מרחבי רפיח יפרצו את הגבול המצרי ויתנחלו בסיני.
ישראל, מצידה, מבקשת להרחיק את הפקידות הפלשתינית־עזתית ממחסום רפיח ולהציב בו כוחות ישראליים. שם, ולאורך כל רצועת הקרקע, מהקצה הדרומי־מזרחי של הרצועה ועד לקצה הצפוני־מערבי שלה, שנושק לים התיכון. ישראל גם מבקשת להרחיב את הרצועה בעוד כמה מאות מטרים, אבל ספק אם האמריקנים יאשרו זאת. לפני כשני עשורים, כשתוכנית דומה עמדה על הפרק, הטריח עצמו היועץ המשפטי לממשלה דאז מני מזוז לציר פילדלפי, אך פסל את התוכנית כשנמסר לו שהיא כרוכה בהרס של 3,000 בתים.
על השולחן מונחת עתה תוכנית אחרת: בניית קיר סלארי, תת־קרקעי, שייבנה מהצד המצרי של גבול הרצועה וינטרל לכאורה את המנהרות. מצרים בנתה בעבר קיר דומה לעומק של כמה עשרות מטרים אל תוך הקרקע, אבל חמאס הצליח לחפור כמה מנהרות מתחתיו. ארה"ב (יחד עם מדינות נוספות) כבר הסכימה עקרונית להשתתף בנטל המימון של הקיר התת־קרקעי. הוא יפעל בדרך דומה לזו שבה פועל מחסום תת־קרקע סלארי דומה, קיים, שכבר חוסם חדירה של מנהרות מהרצועה לשטח ישראל. אלא שהממשל צריך להשיג מהקונגרס אישור תקציבי לכך, והדרך עוד ארוכה.
נוסף על כך, ישראל מבקשת להתקין לאורך ציר פילדלפי מערכות התרעה, שילמדו בזמן אמת על ניסיונות לשוב לחפור מנהרות במקום ולהפעיל כטב"מים מעל לאזור. לדרישה הזאת מצרים מתנגדת. היא רואה בה פגיעה בריבונות שלה שם. דיאא' רשוואן, מנהל לשכת ההסברה הממשלתית במצרים, הזהיר השבוע שכל מהלך ישראלי לכיבוש ציר פילדלפי יוביל לאיום חמור ורציני על היחסים בין ישראל למצרים.
לעומת זאת, רה"מ נתניהו הזהיר כי ללא שינוי המציאות גם לאורך ציר פילדלפי, רצועת עזה תשוב בתוך שנים אחדות להיקפי החימוש שאפיינו אותה לפני 7 באוקטובר. "ציר פילדלפי חייב להיות בידינו, והוא חייב להיות סגור. ברור שכל הסדר אחר לא יבטיח את הפירוז שאנו רוצים", הבהיר נתניהו.
הברחות הפוכות?
איילנד אומר כי לצד ביתור הרצועה מדרום לעיר עזה, שנעשה באיחור של שלושה שבועות, כבר ביום הראשון של המלחמה היה נכון לתפוס את ציר פילדלפי, "לא רק כדי לעצור את ההברחות משם, אלא גם כדי להרחיב מאוד את המסדרון שם.
"אי אפשר להחזיק את המסדרון כפי שהוא היום, ברוחב של כ־100 מטרים בלבד", אומר איילנד. "צריך שם 500 מטרים לפחות, שיהיו נקיים לחלוטין. חבל שזה לא נעשה בהתחלה. מי יודע מה עבר שם מאז, מתחת לפני הקרקע. תיאורטית, הרי יכולות להיות גם הברחות הפוכות - לא רק ממצרים לרצועה, אלא גם מהרצועה למצרים. תיאורטית, ייתכן שהוברחו חטופים לסיני, אין לדעת. לכן האיחור בפעולה כאן עלול להתברר כגורלי".
האיחור הוא כבר עובדה. מה עושים כרגע?
"כרגע זה הרבה יותר סבוך", משיב איילנד. "במקום 200 אלף איש, יש לך באזור רפיח אוכלוסייה של כמיליון נפש. החיכוך צפוי להיות גבוה בהרבה, בפרט כשתרצה להרחיב את המסדרון ולהרוס שטחים מבונים לשם כך. זה מתחבר גם לסוגיית 'היום שאחרי' - אילו היינו נענים לדרישה האמריקנית ונכנסים לדיונים על 'היום שאחרי', ניתן היה לבוא כבר לפני חודשיים-שלושה עם דרישה ממוקדת בנוגע לציר פילדלפי, כחלק מהסדרה כוללת של עזה. זה היה עולה מול ארה"ב ומול המצרים באופן שהיה מקטין בהרבה את סיכויי ההברחה ממצרים לרצועה, בדרכים שלא אפרט כאן. עכשיו אמנם מתנהל שיח מול המצרים, אבל ללא ההקשר הרחב והכולל, וזה חבל".
מבצע צבאי הוא עדיין רלוונטי?
"אני בספק. גם אם נעשה אותו בהצלחה, וגם אם נמצא מנהרות ונהרוס אותן, דבר אחד לפחות כבר לא נוכל להרוויח: ישראל בעצמה מעבירה כרגע אספקה לרצועה - קמח ואוכל, שזה בעייתי אף יותר מנשק. קלצ'ניקובים הרי יש שם עדיין בשפע, ומה שחסר זה קמח ואוכל, לכן זה מנוף משמעותי פי כמה. בהינתן שזו המציאות - מה הטעם לנהל עכשיו מערכה בפילדלפי כדי להדק את המצור על הרצועה, כשאנו עצמנו שוברים את המצור עליהם בשם ההומניטריות ומספקים להם מזון ואוכל? מה הטעם לנהל מערכה עם מחירים לא פשוטים בפילדלפי כדי למנוע משם הברחות, כשאנו עצמנו מעניקים להם בשל הלחץ האמריקני את הקמח והמים והדלק?".
האם הממשלה טעתה כאן?
"לדעתי כן. ב־7 באוקטובר, עזה, שדה־פקטו הפכה למדינה לפני 18 שנה, תקפה את מדינת ישראל. הדבר הראשון שמדינה מותקפת עושה מול מדינה אחרת שתוקפת אותה, הוא לשאול את עצמה: מהם היתרונות שלי מול הצד השני? מהו היתרון שלנו? כדי לנצח את מדינת עזה, אין לנו ברירה אלא להטיל עליה מצור, כפי שעשו מדינות רבות לאורך כל ההיסטוריה שנקלעו למצבים דומים.
"לאמריקנים צריך לומר, ועדיין לא מאוחר: אם אתם ממשיכים בגישה שלכם, וכופים עלינו לספק למדינת עזה קמח ודלק ומים - אתם גוזרים מוות על החטופים. זו האמת, כי בלי זה אין שום לחץ אמיתי שמופעל כרגע על סינוואר. את זה צריך להדהד, ושהם יחליטו מה יותר מוסרי ומה יותר צודק".
36 מיליון דולר בחודש
ציר פילדלפי, שהוקם לאחר הסכם השלום עם מצרים, השאיר בצד המצרי אלפים מתושבי רפיח. משפחות הופרדו. כבר אז נכרו המנהרות הראשונות. תחילה הן שימשו לשמירת קשר בין משפחות. אחר כך החלו להבריח דרכן סחורות וסמים, ולאחר הסכמי אוסלו גם נשק כבד, שבו נעשה לראשונה שימוש באירועי מנהרת הכותל (1996). כשפרצה האינתיפאדה השנייה הורחב מערך המנהרות עוד, ונשק רב זרם דרכן לרצועה.
חודש מאי 2004 סיפק את אחת מהתמונות הקשות שנצרבו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי מציר פילדלפי: חיילי צה"ל כורעים על ברכיהם בחול, בשורה, ומחפשים את שרידי חמשת חבריהם, קצין וארבעה חיילים, שנהרגו בפיצוץ נגמ"ש בציר. הנגמ"ש נפגע מטיל RPG שנורה לעברו, וחומר הנפץ הרב שהוא נשא, במשקל טונה, התפוצץ.
החיילים נהרגו באופן שקשה היה לזהותם או לאתרם. במהלך מבצע החילוץ של הנגמ"ש והגופות המרוסקות מציר פילדלפי, נהרגו עוד שני חיילים. האירוע הזה התרחש 24 שעות בלבד אחרי ששישה חיילי גבעתי נהרגו בפיצוץ של נגמ"ש בשכונת זייתון שבעזה, ולאחריו פתח צה"ל במבצע קשת בענן, שתכליתו היתה לאתר מנהרות בציר.
16 חודשים נוספים חלפו, ואחרי ההתנתקות, בספטמבר 2005, הרשות הפלשתינית קיבלה לידיה את הציר. היא החזיקה בו זמן קצר יחסית. חמאס, שזכה בבחירות לפרלמנט הפלשתיני ב־2006, חטף את גלעד שליט דרך מנהרה באזור פילדלפי. ב־2007 הוא תפס את השלטון ברצועת עזה והשליך מהגגות את אנשי הרש"פ, והציר כולו מצידו העזתי עבר לידי ארגון הטרור.
ימי חמאס בעזה הפכו את ציר פילדלפי לעסק משגשג. המנהרות הורחבו והועמקו, ונחפרו חדשות. ערב מבצע עופרת יצוקה הוערך מספרן בכ־500, ופדיון הארגון על הסחורות שעברו במנהרות עמד על כ־36 מיליון דולר בחודש.
הכל עבר שם: מכוניות, בגדים, סמים, תרופות, משקאות חריפים - ונשק. הרבה נשק. המנהרות נחפרו ממרתפי בתים, מפרדסים וממטעי זיתים. כל מנהרה נחפרה בפרק זמן של בין שבועיים לחודשיים. בעלי הבתים או השדות שמהם נכרו המנהרות קיבלו אחוזים מפדיון ההברחות. בשלב מסוים חייבה עיריית רפיח את בעלי המנהרות ברישיון עסק, ואף גבתה מהם, ועדיין גובה, תשלום על חיבורן למים ולחשמל. בשיא המפעל הועסקו בו 70 אלף איש. החמולות הבדואיות אבו סמהדאנה ואבו ריש ניהלו את רובו. רווחיהן היו עצומים. בבניית מנהרה ממוצעת הושקעו כ־100 אלף דולר. המחזור היומי של מנהרה כזאת עמד בממוצע על חצי מיליון שקלים.
בתחילת העשור הקודם, כשהמצרים גילו אמצעי לחימה רבים בצד המצרי, והבינו שהמנהרות מסכנות לא רק את ישראל אלא גם אותם, הם הזרימו גז לרבות מהן, ובסיוע ארה"ב החלו בהקמת מכשול תת־קרקעי. אלא שניצחונו בבחירות לנשיאות מצרים של הנשיא מוחמד מורסי, ידיד חמאס ואיש האחים המוסלמים, טרף מחדש את הקלפים, ולמנהרות היתה עדנה מחודשת, גדולה אף יותר.
רק כשהדיח הנשיא א־סיסי את מורסי מהשלטון, מצרים החלה לפעול ביד ברזל להדברת התופעה.
מאז עלייתו של א־סיסי לשלטון ועד מבצע צוק איתן, וגם במהלכו, מצרים השמידה בדרכים שונות 1,639 מנהרות שחיברו את סיני לעזה. היתה זו תגובה למסכת של פעולות טרור שחמאס ודאעש ביצעו במצרים ובחצי האי סיני. צבא מצרים פוצץ את המנהרות בחומרי נפץ והציף רבות מהן במים.
לאורך השנים, בימי שגרה ובמבצעים רבים, ישראל פעלה אף היא נגד המנהרות, באמצעות צוותים מיוחדים מהנדסה קרבית שהוכפפו לאוגדת עזה. במבצע קשת בענן, למשל, אותרו, נחסמו או פוצצו מנהרות, וגם במבצע עופרת יצוקה (2009) ואחר כך בצוק איתן (2014) ישראל פעלה נגד המנהרות שמתחת לציר.
שוחד לפקידים ולחיילים
במשך שנים רבות התנהלה הברחת הנשק לרצועה דרך מנהרות פילדלפי תוך מתן שוחד לחיילים ולפקידים מצרים, בעוד הצבא המצרי לא פעם מעלים עין מהנעשה. בימי הנשיא מובארק, נתיב ההברחות של הנשק וחלקי הטילים עבר מאיראן דרך המפרץ הפרסי לים האדום, ואז דרך מדבריות סודאן ומצרים לחצי האי סיני, ומשם לרצועה. התעצמות דאעש הביאה להברחות רבות של אמל"ח מארגונים אסלאמיסטיים בלוב לדאעש־סיני. לפי פרסומים זרים, במבצעים נגד דאעש־סיני לקחה חלק גם ישראל, שסייעה למצרים בעניין זה.
גם כיום, בישראל מאמינים שניתן להגיע לסיכום מועיל עם מצרים על בסיס אינטרסים משותפים, אולי בתיווך אמריקני. ובכל זאת, הפעם זה עלול להיות מורכב יותר עבור א־סיסי. הציבור בארץ לא מודע לפער שבין הנשיא המצרי, שנכון לעכשיו משמר את הסכם השלום עם ישראל ואף משתף עימה פעולה צבאית, מודיעינית וכלכלית - לבין מצב הרוח של ההמונים במצרים, שרבים מהם שוטמים ועוינים את ישראל כי כך גדלו וחונכו, דתית ו/או פוליטית.
ראינו זאת באלכסנדריה, שבה צווחו המונים: "יא קאסם, יא חביב, הכה והרוס את תל אביב", ובקריאות ההמונים בחוצות קהיר לנסראללה לירות על תל אביב, וגם בכיכר תחריר, שבה פרצו ההמונים את המחסומים, הניפו דגלי פלשתין וקרעו לגזרים תמונות של א־סיסי.
א־סיסי נזהר מדעת הקהל הזאת, ומכיר בכוחה ובסכנה שנשקפת ממנה לשלטונו. הוא מרשה לעצמו לתקוף את האסלאם הקיצוני רק כשמדובר באירועים שמתרחשים הרחק מכאן. למשל, כשדאעש ביצע פיגוע בנוצרים בצרפת, ואף ערף את ראשו של אחד מהקורבנות שם (בנובמבר 2015 רצח דאעש בצרפת 130 בני אדם ופצע 352) - א־סיסי הטיח בכוהני הדת שלו באוניברסיטת אל־אזהר מילים קשות.
בנאום שנשא אז לרגל יום הולדתו של הנביא מוחמד, א־סיסי תבע מהאסלאם הקיצוני לשנות גישה "כדי לעצב שיח נכון" ו"מתוך ראייה נאורה יותר". "לא ייתכן", אמר אז, שהמחשבה האסלאמית "מקוממת את כל העולם והופכת את האומה ואת כלל המוסלמים בעולם למקור של כאב, סכנה, הרג והרס לשאר העולם. לא מתקבל על הדעת שהאידיאולוגיה שאנו קידשנו תהיה מקור לדאגה, לסכנה, להרג ולחורבן בקרב כל האומות האחרות...".
דבר מזה לא אמר א־סיסי אחרי הטבח הפלשתינאצי בעוטף עזה - טבח רחב, חמור וקשה יותר פי כמה. א־סיסי לא חזר שוב לאל־אזהר כדי להטיח דברים דומים בבכירי המוסד הדתי החשוב הזה ולתת בראש לבכיריו, אף שאלה הצדיעו למתקפת הטרור של חמאס ולטבח שבוצע.
שתיקת א־סיסי
שתיקת א־סיסי רועמת אף יותר הפעם, מכיוון שאחרי טבח 7 באוקטובר, באל־אזהר צפו כי "סופה של ישראל - מחלה ממארת בלב האומה האסלאמית הערבית - יהיה אבדון". ראשי אל־אזהר איחלו "כליה" ליהודים, "צאצאי הקופים והחזירים", "רוצחי הנביאים", "הארורים" ו"אויבי האנושות".
מדוע כל זה קשור לפילדלפי? כי א־סיסי רוצה להבטיח את עצמו גם בחזית הפנים, מבית. לכן הוא מדבר על הריבונות המצרית הקדושה, ועל כך ששום גרגיר חול לא יועבר לישראל. הוא אמנם מקיים עם ישראל מסכת קשרים ענפה מאחורי הקלעים בתחומים רבים ומגוונים, ואף נחלץ לסייע לנו לממש את עסקת החטופים לפני כ־55 יום, ולסייע לפי דרישת ארה"ב בהעברת הסיוע לעזה, אבל לא נשמע אותו יוצא נגד הג'יהאד וה"שאהידים", או נגד השימוש של הקיצונים שלו במושג "ריבאט" (מלחמה ומאבק דתי להגנה על שטח שנחשב אסלאמי).
לא נראה אותו, בהקשר של הטבח בעוטף, תוקף את אנשי הדת במצרים, שרבים מהם מוכנים גם כיום לקבל את היהודים כדת בלבד, אך לא כאומה שמחזיקה כריבון באדמה שנחשבת אסלאמית. התפיסה הזו כל כך מושרשת בקרב רבים במצרים, מדינה שעימה חתמנו על הסכם שלום לפני יותר מ־40 שנה, עד שאפילו מנהיג כא־סיסי, שקשריו עם ישראל מצוינים, לא מרשה לעצמו לזלזל ברחוב שעלול לאיים על שלטונו. זה הבייס של א־סיסי, והוא ייזהר בכבודו ויחשוב פעמיים לפני שיערוך מופע חוזר של דבריו המכוננים מלפני שש שנים, מול זקני אל־אזהר.
זהירות דומה, שיסודה ברצון לא להרגיז את מצרים, הובילה בתחילת המלחמה להחלטה הישראלית להימנע מלתפוס את רפיח ואת פילדלפי. ישראל נזהרת עתה בכבודם של מצרים וא־סיסי, וערה לרגישויות שלהם בסוגיית פילדלפי. במבט לאחור, השיקול הזה עלול להתברר כטעות. אם ישראל לא תשיג הסדר אפקטיבי, שיחסום את הציר למשך שנים בפני הברחות - במוקדם או במאוחר, הזרמת הנשק והאמל"ח לרצועה תתחדש בדיוק באותו האופן שבו היא התנהלה מתחת לאפה של ישראל במשך שנים ארוכות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו