"מה התכלית" או "מי אשם"?

אי־שפיות, אומר הפתגם הידוע, היא לעשות אותו הדבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה. מתברר שהמפתח לכל שינוי, תיקון או שיפור בעולם שלנו, נעוץ ביכולת שלא לחזור על טעויות העבר. בהיעדר תהליך מסודר של חקירה, בחינה ותשובה, כמו גם הסקת מסקנות ונקיטת צעדים בעקבותיהם, מה שהיה הוא שיהיה, או כפי שניסח זאת החכם באדם - "כְּכֶלֶב שָׁב עַל קֵאוֹ כְּסִיל שׁוֹנֶה בְאִוַּלְתּוֹ" (משלי כו, יא).

המלחמה הנוראה, המשתוללת בחוץ כבר שבועות ארוכים, מזמנת לנו אסונות מחרידים. מבין הזוועות הרבות של המלחמה, קשים במיוחד הם אירועי הדו"צ וההרוגים מירי כוחותינו. ונראה שהאירוע שבו נורו למוות שלושת החטופים שנחלצו מציפורני החמאס, כמו מותו המצולם של יובל דורון קסטלמן, הביאו אותנו לתהומות איומים של כאב וצער.

לנוכח האירועים החמורים והתחושות הקשות המתעוררות בנו, דומה שיש בקרבנו שתי תגובות נפוצות - חיפוש אשמים וחיפוש משמעות. מחפשי האשמים מפנים את אנרגיית הכעס והתסכול שלהם כלפי הגורמים והאנשים שלדעתם הביאונו עד הלום. מחפשי המשמעות מפנים את מבטם קדימה אל מטרות המלחמה וההישגים שאותם רוצים אנו להשיג. ככלל - עיסוק באשמה הוא עיסוק בעבר, בסיבות ובאירועים שלפני המעשה, בעוד עיסוק במשמעות הוא עיסוק בתכלית העתידית ובתוצאות שלאחר מעשה.

המתח שבין שני הקולות הללו אינו חדש. כאשר באים אחי יוסף למצרים וזוכים שם לכתף קרה וליחס פוגעני, הם ממהרים לחפש אשמים ומכריזים - "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב, כא). הפליא לעשות ראובן, בכור האחים, שכתגובה לחיפוש האשמים מתנער מאחריות ואומר - "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (שם, כב). כך היא דרכם של מחפשי האשמה בכל הדורות - בצד השאלה "מי אשם?", מגיעות תמיד גם ההכרזות "לא אני" וחברתה - "אמרתי לכם".

בניגוד לאחים, יוסף מבקש לזנוח את שאלת האשמה ובמקומה לעסוק אך ורק בתכלית הירידה מצרימה ובמשמעות התוכנית האלוקית שמאחוריה. כך אומר יוסף לאחיו רגע לאחר שגילה להם את זהותו האמיתית - "אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם". טענתו של יוסף היא כי אין טעם לחפש מי אשם, לאור העובדה שבסופו של דבר יוסף ממלא בתפקידו שליחות אלוקית. לדידו, העיקר הוא המטרה והתכלית, ולא הנסיבות והתהליכים שהביאו לכך.

בהתבוננות גסה וסטריאוטיפית בחברה הישראלית של החודשים האחרונים, נראה כי החלוקה די ברורה - השמאל החילוני עוסק בשאלת חיפוש האשמים במחדלי 7 באוקטובר, ואילו הימין הדתי עוסק בתכליתה ובמשמעותה של המלחמה. רוב הזמן הקולות הללו מתנגשים וסותרים - חיפוש האשמים מחליש במידה רבה את רוחם של חיילינו הלוחמים בחזית. הידיעה שאדם עשוי להיות מואשם במחדלים או במעשים קשים, עלולה לשבור את רוחו ולהצר את צעדיו. מנגד, בחסות אותה רוח גדולה שלשמה ועבורה אנו נלחמים, עלולות להיות מוכשרות ומאושרות עוולות ותקלות קשות וחמורות. כמו שקורה אצלנו לא מעט, גם הפעם הופך הדיון הזה למאבק מתסכל בין ימין

לשמאל.סיפורם של יוסף ואחיו מציע לנו מודל מורכב - מתברר ששני הקולות צודקים. יוסף אכן נמכר מצרימה באשמת אחיו, אך את ההבטחה שבני ישראל יירדו למצרים קיבל כבר אברהם כמה דורות מוקדם יותר. האשמה אינה סותרת את התכלית הגדולה. התכלית והמשמעות אינן פוטרות מאשמה.

המלחמה נמשכת כבר זמן רב, ולא נראה שסופה קרוב. כדי שנוכל להשתפר, להתקדם ולהכריע את האויב, ולעשות זאת על הצד הטוב ביותר והמוסרי ביותר, עלינו לחקור ולברר את התקלות והמחדלים עד לפרט האחרון, ולפעמים גם להעניש את האשמים. הקולות הדורשים שלא לחקור ולא להעיר, שדורשים לחיילים חסינות מפני אשמה וטוענים שמי שלא עמד בסיטואציה לא רשאי לבקר אותה, הם סכנה גדולה עבור כולנו, משום שהם חוסמים כל דרך לשיפור ולתיקון וגוזרים עלינו עוד טעויות ותקלות נוראות שכאלו.

על משמרתי אעמודה, שכמו בפרשת "ויגש", הקולות הללו כלל אינם סותרים. אפשר להיות שותפים לרוח הלחימה הבוערת, המכירה בתכלית שלשמה אנו מסתערים ורואה את ערכה ואת משמעותה של המלחמה, ובה בעת לרצות לברר עד תום כל מחדל וכל אשמה, תוך מתיחת ביקורת וענישת מי שראוי להיענש. השיח הרדוד והשטחי, הנותן מקום רק לאחד מהקולות, מכניס את כולנו לסכנה גדולה.