לרגע אחד, השאירו את הפוליטיקה בצד

בשעה 2:30 בלילה שבין יום שלישי לרביעי, אחרי שעות ארוכות של דיונים עם כל צמרת המערכת הביטחונית, בצלאל סמוטריץ' סימן לשני שרי מפלגתו אורית סטרוק ואופיר סופר לצאת מחדר ישיבת הממשלה. היה זה אחרי שראש הממשלה ושר הביטחון ריכזו מאמצים אדירים כדי להביא את שרי הציונות הדתית לתמוך באישור עסקת החטופים, השיבו לכל שאלה באריכות ונתנו מענה לכל חשש או ספק שקיננו אצלם לגבי טיב העסקה וכדאיותה.

רק כמה שעות קודם לכן הוציאה לשכת סמוטריץ' הודעה השוללת בתוקף עסקה עם חמאס, ובה הבהרה חד־משמעית כי שרי המפלגה יתנגדו לה בהצבעה בממשלה. במשך עשר דקות עמדו שלושתם - סמוטריץ', סופר וסטרוק - במסדרון שמחוץ לחדר הישיבות בקריה, והחליטו לתמוך פה אחד.

מאמצים נוספים שהקדיש נתניהו באותו הלילה בשכנוע השר איתמר בן גביר לנהוג באופן דומה, לא צלחו. ראש הממשלה שלח את גל הירש לדבר על ליבו של השר לביטחון לאומי ולהניאו מהתנגדותו לעסקה שהתגבשה, בין השאר בשל הצורך לשדר אחדות מול האויב. בסופו של דבר, בן גביר ושרי עוצמה יהודית הצביעו נגד.

בזמן ההצבעה עצמה מעט מאוד אנשים נותרו בחדר. רוב השרים מיצו את הדיון שעות קודם לכן, הותירו פתק עם אופן הצבעתם בידיו של מזכיר הממשלה ועזבו את המקום. האווירה בקרב אלה שנותרו עד הסוף, ובהם שלושה משרי הליכוד - אופיר אקוניס, יואב קיש ומיקי זוהר, חברי הקבינט המצומצם - והיועמ"שית גלי בהרב־‏מיארה, היתה רצינית מאוד. תחושה של ישיבה היסטורית. בזמן הפיזור הם ניגשו זה לזה ולחצו ידיים. גם בהרב־‏מיארה ניגשה לנתניהו ולחצה את ידו. ישיבה כה עניינית וממצה לא נראתה בממשלה הנוכחית מיום הקמתה, וניכר היה שנתניהו, גלנט, גנץ, איזנקוט, הרמטכ"ל וראש השב"כ עשו הכל כדי שכך יהיה.

מבחן הבגרות של סמוטריץ'

ההשלכות הפוליטיות של המהלך האחרון ניכרות עוד לפני שהעסקה יצאה לפועל. מבין מובילי המלחמה, הדמות המיליטנטית והנחרצת ביותר היא זו של שר הביטחון יואב גלנט. רה"מ נתניהו, אחרי חריקות בהתחלה, מאמץ בשבועות האחרונים את הקו ההתקפי של גלנט, הנתמך בידי הרמטכ"ל, ומאשר כל תוכנית שהשניים מביאים לפתחו. זאת - בניגוד מוחלט לתחילת המלחמה, אז בלם נתניהו מהלך משמעותי הקשור לזירה הצפונית.

גנץ ואיזנקוט מובילים קו מתון יותר ומעט נרפה יותר. בשבוע שעבר הוצג בפני חברי קבינט המלחמה מתווה לעסקת חטופים, שהביא מקטאר ראש המוסד דדי ברנע. כששמע גלנט את התנאים - דחה אותו מכל וכל. גנץ ואיזנקוט לחצו לאשר. נתניהו אימץ את גישתו של גלנט, וישראל דחתה את ההצעה. שבוע אחרי כן שיפר חמאס את התנאים, והניח על השולחן הקטארי את ההצעה הנוכחית, זו שלבסוף אושרה.

ההצבעה הנפרדת של סמוטריץ' ובן גביר הביאה להערכה מחודשת של יחסי הכוחות בתוך הקואליציה. בן גביר נותר עושה הצרות, הקיצוני. עם סמוטריץ' אפשר לעבוד. כשתחזור הממשלה למתכונתה המקורית, עם מפלגות הימין בלבד, עובדה זו תובא בחשבון. בניגוד לתחילת המלחמה, אז לא היה תחליף לשום מפלגה בקואליציה המקורית, כעת ההתחממות בין גדעון סער לנתניהו עשויה להביא להישארותה של תקווה חדשה בממשלה, גם אחרי פרישת גנץ ואיזנקוט עם חברי כחול לבן. לראשונה, לבן גביר יהיה תחליף.

במהלך כל שעות הדיון על העסקה סמוטריץ' חיפש סדק בנחישות הממשלתית והצבאית לגמור את העבודה בעזה, למוטט את שלטון חמאס ולהשלים את כיבושה המלא של הרצועה. הוא לא מצא כזה

במהלך כל שעות הדיון סמוטריץ' חיפש סדק בנחישות הממשלתית והצבאית לגמור את העבודה בעזה, למוטט את שלטון חמאס ולהשלים את כיבושה המלא של הרצועה. הוא לא מצא כזה. להפך, המסקנה שאליה הגיע היתה שאין שום סיכוי בעולם שצה"ל לא ימשיך את הלחימה אחרי ימי ההפוגה. למסקנה זו הגיע גם אחרי שחקר ודרש מה יקרה במצב של הפרת ההסכם, של ניסיון למסמס, של תעתוע מצד ארגון הטרור, של לחץ בינלאומי שעלול לצוץ. הנחרצות וההרמטיות של התשובות שקיבל גרמו לו לשנות את דעתו ולהצביע בעד.

אצל בן גביר הסיפור הוא אחר. הוא לא התנגד רק לטיב העסקה, אלא לעצם קיומה. ראשית, כי היא מפלה בין משפחות למשפחות ובין חטופים לחטופים. היא מצילה כמה, אבל מפקירה אחרים.

שנית, עסקת שבויים היא חלק מהקונספציה שאמורה היתה לקרוס, לטעמו, בשמחת תורה האחרון. עם נאצים לא מדברים, נאצים הורגים. רוח הלוחמים היא חזקה ונחושה. גם רוח העם היתה כזאת, וכך גם ההנהגה. התחושה מהרגע הראשון היתה שהסיפור הפעם הוא שונה. לא עוד סבבים, שקט ייענה בשקט. להנחית על עזה מכה אנושה, מכה כואבת, מכה ניצחת. הפעם - לגמור אותה. לקרוע אותה לחתיכות. בלי רחמים, בלי היסוסים.

רק לא לחזור לסבבים

אבל אז משהו החל להיסדק. זה התחיל בהכנסת מים ומשאיות, נמשך בדלק, ועכשיו בעסקת חטופים, שכוללת הפוגה במתקפות, ואפילו הסכמה מבישה לקרקוע כלי טיס לצורכי מודיעין. נכון שצה"ל בעזה, ושמטרות המלחמה עודן כיבוש הרצועה ומיטוט חמאס, אבל הדרך לשם מתחילה לקבל צורה של סבבי הלחימה הישנים והמוכרים. עוד לחץ בינלאומי קטן - וגם מהיעד הזה אנחנו ניסוג. זה לא אמור לעבוד ככה בהנהגה שרוח העם שלה כל כך איתנה ומוצקה. הנהגה של עם כזה לא יכולה לגמגם, לעשות עסקאות עם השטן, לעצור את האש.

לראשונה מאז תחילת המלחמה, בן גביר מתחיל לדבר על השגת מטרות המלחמה גם כצורך פוליטי של הקואליציה הנוכחית. הוא לא נותן אולטימטום או מאיים ישירות, אבל המסר שהעביר לאנשי נתניהו ביום שלישי היה ברור: אחרי ההפוגה - המלחמה נמשכת כדי להשיג את מטרותיה המוצהרות. וכל קיומה של הממשלה תלוי בזה.

לא רק בן גביר. גם הציונות הדתית, ואפילו כמה משרי הליכוד, דיברו השבוע בשפה הזאת. שאין לממשלה זכות קיום בלי השגת היעד המרכזי של מיטוט חמאס. אם יממשו את האיום - גם גנץ ואיזנקוט לא יוכלו לעזור לנתניהו.