משפחת העמים: מתי לאומיות הופכת לגזענות?

"From the river to the sea, Palestine will be free" מכריזים המפגינים בקמפוסים בארה"ב או בבירות אירופה, ולמעשה מבהירים שלשיטתם מדינת ישראל אינה ראויה להתקיים. כבר די הרבה שנים שבמחוזות השמאל הליברלי במערב היטשטש הגבול שבין התנגדות לציונות לבין סתם אנטישמיות, ובין מאבק במדיניות של מדינת ישראל לבין שנאת יהודים פשוטה. זה שנים אנחנו מספרים לעצמנו שמה שמפריע להם הוא המציאות בשטחים, עד שבאה הסיסמה הזו והבהירה למי שעוד הטילו ספק - הם לא מוחים על מה שקרה ב־67', אלא על מה שקרה ב־48'. זה לא ה"כיבוש" אלא הקיום.

לפני כמעט 50 שנה התקבלה באו"ם החלטה הרואה בציונות גילוי של גזענות. ואף שעוד לא נולדתי אז, אני מכיר היטב את התמונה של חיים הרצוג המנוח, שגריר ישראל באו"ם באותם ימים, עומד על הדוכן בעצרת האומות המאוחדות וקורע לגזרים את הדף שעליו כתובה ההחלטה הזו.

אבל למה, בעצם? מדוע השאיפה שלנו למדינה יהודית אינה גזענות? מה בכלל ההבדל בין לאומיות ללאומנות? בנורמות ובהלך המחשבה שמאפיינים חלקים הולכים וגדלים בעולם המערבי, קשה להסביר במה שונה העובדה שלרוב היהודים בישראל חשוב להתחתן דווקא עם יהודים, מכל הפליה אחרת על רקע גזעי. אנחנו מדברים כל הזמן על חזית ההסברה, אבל יש לי הרושם שבנקודה הספציפית הזו השאלה היא לא איך נסביר זאת לעולם, אלא איך נסביר זאת לעצמנו.

דפוס המחשבה הרווח במערב הליברלי מתאפיין בקטגוריות דיכוטומיות - או שוויון מוחלט שאינו מבחין בין בני עמים ואומות, או הפליה גזענית מתועבת. כל מה שאינו בקטגוריה הראשונה, נחשב אוטומטית שייך לקטגוריה השנייה. כבר היינו פעם בסיפור הזה - הנאציזם טען שהשיוך הלאומי והגזעי הוא חזות הכל, עד שמי שאינו שייך לעם ה"נכון" - אחת דתו להמית. הקומוניזם, לעומתו, ביקש למחוק את כל ההבדלים שבין העמים והאומות ולהפוך את בני כל העמים ל"חברים" במפלגה. ההתנגשות בין שתי העמדות הבינאריות האלה יצרה את מרחץ הדמים הגדול בהיסטוריה.

המהפכה הצרפתית חרתה על דגלה את ערכי החירות, השוויון והאחווה. בשם מרטין בובר שמעתי פעם כי לאחר המהפכה, השוויון נדד מזרחה אל רוסיה הקומוניסטית, החירות נדדה מערבה אל אמריקה הקפיטליסטית, ורק האחווה נזנחה מאחור. היעדר האחווה הוריד את האנושות לתהומות של שאול, משום שהאחווה, כפי שזו באה לידי ביטוי ביחסים שבין אחים ואחיות ובקרבה המשפחתית בכלל, מכילה בתוכה רעיון מוסרי יסודי ביותר.

סיפורי ספר בראשית מציגים לנו את האנושות כמשפחה. הדמויות הנולדות לאורך ספר בראשית, יופיעו בהמשך התנ"ך כעמים וכשבטים. כך, למשל, יעקב ועשו הם אחים תאומים, שמהם עתידות לצמוח שתי אומות שונות ויריבות. עוד בטרם נולדו הובטח לרבקה כי "שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ" (בראשית כה, כג). בני יעקב הנולדים בזה אחר זה לאורך פרשת "ויצא", יהפכו מאחים בני אב אחד, לשבטים ולקבוצות. "יהודה", שמו של בנם הרביעי של יעקב ולאה, יהפוך בספר שמות להיות שם של שבט ובספר מלכים לשמה של ממלכה. גם אלפי שנים אחרי שאותה ממלכה תיחרב, ייקראו על שמו צאצאיו העתידיים של אותו אדם בשם "יהודים".

הצגת העמים והאומות השונים כאחים מעודדת אותנו להתבונן באנושות כולה כבמשפחה מורחבת. האחווה המשפחתית הזו היא הערך שפותר את הקונפליקט ושומר על האיזון. הדימוי של יחסי העמים והאומות למשפחה הגדלה ומסתעפת, מציע את האופן שבו ניתן לשמר תודעה לאומית ברורה, מבלי להידרדר לתהומות של גזענות מכוערת.

כל משפחה בנויה במעגלים הולכים ומתרחבים - אח קרוב מבן דוד, ונין רחוק מבן. כולם אהובים, וכלפי כולם יש חיבור עמוק, אך כלפי המעגלים הקרובים יותר יש מחויבות עמוקה הרבה יותר. הזיקה של הורה לילדיו חזקה ואיתנה מזיקתה של דודה לאחייניה. המחויבות למעגלי הקרבה הראשונים גדולה יותר מאשר למעגלים הרחוקים יותר, אך גם בני המעגל הרחוק אינם זרים ומנוכרים, אלא בני משפחה אהובים וחשובים.

תיאור האנושות כמשפחה אחת גדולה, השזור לאורך ספר בראשית, מבהיר את מה שיודע כל מי שזכה למשפחה - המצב אינו דיכוטומי, ובניגוד לדעה הרווחת בחוגי המערב הליברלי, זיקה איתנה לקרובים אינה שם נרדף לניכור ולשנאה כלפי הרחוקים. אין הדבר מקרי שאותם חוגים שרואים בציונות גזענות, הם אלו שקוראים תיגר על מוסדות הנישואים, ההורות והמשפחה. בהיעדר רגש של משפחתיות פשוטה, אובדת התחושה הקיומית של האחווה. ובהיעדרה, כל לאומיות נראית פסולה.