איפה התחילה האנטישמיות

ההיסטוריה של יהדות ארה"ב מוכיחה שדווקא האינטלקטואלים הנאורים ברחו מזהותם כמו ממגיפה

מתוך הסרט "הסכם ג'נטלמני" (1947)

יש בי הערכה אדירה ליהודים חרדים שמסתובבים בעולם עטויים בכל סממן יהודי אפשרי. לבושתי אודה כי בחו"ל אני הולך עם כובע. למעט באמריקה. שם עד לא מכבר יהודי הרגיש חופשי ללכת עם כיפה, בוודאי בניו יורק, העיר עם הכי הרבה יהודים בעולם. אבל זהו, לא עוד. יהודים חוטפים מכות על יהדותם לא רק בישראל אלא גם בטיימס סקוור בניו יורק ובלוס אנג'לס. זה לא חדש.

בשנות ה־30 של המאה הקודמת, בד בבד עם עליית הנאצים בגרמניה, פרחה האנטישמיות בארה"ב, בין היתר בעידודו של הנרי פורד, שאותו היטלר העריץ. באותן שנים, עצרות אנטישמיות היו עניין שבשגרה. באביב 35' עמדו הנאצים לקיים עצרת ביורקוויל, שכונה גרמנית באפר איסט סייד ניו יורק. מנהיגי הקהילה היהודית ביקשו למנוע את העצרת אך לא היתה להם עילה חוקית. פה נחלצו לעזרתם הגנגסטרים היהודים. השופט היהודי נתן פרלמן יצר קשר עם מאיר לנסקי כדי לשכור אותו להפריע למצעד, בתנאי שלא יהיו הרוגים. לנסקי הסכים לכל התנאים של פרלמן מלבד אחד. הוא לא הסכים לקבל כסף.

בראיון שנתן לעיתונאי אורי דן ז"ל, סיפר לנסקי: ''ידענו איך לטפל בהם. האיטלקים שהכרתי הציעו לעזור אבל זה היה עניין של כבוד ולא הסכמתי. אני חייב לומר שנהניתי מאוד להחטיף מכות לנאצים. היו פעמים שהענקנו לאנטישמי קולני טיפול מיוחד, אבל הנקודה העיקרית היתה ללמד אותם לקח, שיבינו שאי אפשר להתעלל ביהודים".

 

כאשר לוייז, מנהיג יהדות ארה"ב, נודע על ממדי הטבח באירופה, הוא נדרש לשתוק. "קודם מנצחים, ואז מצילים", אמר רוזוולט

לנסקי וחבריו הגיעו לעצרת הנאצית. "מצאנו כמה מאות אנשים לבושים חולצות חומות'', סיפר לאורי דן, ''אנחנו היינו בסך הכל חמישה עשר איש אבל נכנסנו לפעולה. התקפנו אותם באולם וזרקנו כמה מהם החוצה דרך החלונות. היו שם קרבות אגרופים בכל מקום. רוב הנאצים נבהלו וברחו. רדפנו אחריהם והחטפנו להם מכות, וכמה מהם יצאו מכלל פעולה לכמה חודשים. כן, זו היתה אלימות. רצינו ללמד אותם לקח. רצינו להראות להם שיהודים לא תמיד מוכנים לשבת בשקט ולספוג מכות".

הגנגסטרים הבינו שאסור לשתוק, גם הלל קוק ובן הכט שהקימו את ועד ההצלה ליהודי אירופה הבינו שאסור לשתוק, אבל הממסד היהודי בארה"ב היה מבועת ומשותק. קודם התעלם מהגל האנטישמי בגרמניה ומאוחר יותר מחומרת האסון שנפל על יהדות אירופה. ה"ניו יורק טיימס", העיתון החשוב בעולם, כך אומרים, עיתון בבעלות יהודית ובעריכה יהודית, הסתיר בתחילה ואחר כך הצניע את הידיעות על רצח המוני של יהודים. מקס פרנקל, עורך בכיר לשעבר בעיתון, הגדיר את כישלון העיתון לתאר כראוי את השואה ככישלון "המזעזע והמכתים" ביותר בהיסטוריה של הטיימס. "הסיקור של הטיימס נקט באופן כללי עמדה שהזוועות שהוסבו ליהודי אירופה, אף שהיו איומות, לא היו שונות משמעותית מאלו שחוו עשרות מיליוני קורבנות המלחמה האחרים, ולא היו ראויות לתשומת לב בולטת יותר". התירוץ המקובל היה שהחברה האמריקנית תבין לא נכון את התנגדותם המשולהבת להיטלר כמטרה יהודית.

כבר באוגוסט 1942 נודע לסטיבן וייז, מנהיגה הבלתי מעורער של יהדות ארה"ב, על ממדי הטבח באירופה. הממשל ביקש ממנו לשמור על שתיקה. "קודם מנצחים, רק אחר כך מצילים", הסביר לו ידידו הנשיא רוזוולט. הרב וייז וחבריו להנהגה סכרו פיהם והסתירו את המידע. ולא די בזאת, הם אף פעלו נגד מי שניסו לחשוף את הזוועה. "הנהגה יהודית של הגטו", כינה אותם הלל קוק.

ב־1943, בשיא פעולת ההשמדה, הצהיר הרב וייז בנאום שנשא: "אנו אמריקנים, ראשית לכל, בסוף הכל, ובכל עת, שום דבר אחר, בין שזו אמונה ובין שזה גזע או גורל, אינו מסייג את האמריקניות שלנו".

בספרו "בן המאה העשרים", כתב הכט על ניסיון נוסף להעלות את השואה על סדר היום. הוא כינס את שלושים הכותבים הבולטים, המפורסמים והמצליחים של ניו יורק בביתו של המחזאי והתסריטאי ג'ורג' קאופמן (לילה באופרה, האחים מרקס). כל הנוכחים היו יהודים. הכט הניח כי לשלושים הנוכחים יכולה להיות השפעה אדירה על התקשורת האמריקנית ועל דעת הקהל. הוא תיאר בפניהם את מכונת ההשמדה הגרמנית, הפציר בהם לקחת חלק במאבק ולנצל את כישרונם להצלת אחיהם. "הגרמנים", הסביר הכט, "מאמינים שהעולם התרבותי מביט באדישות בהכחדת היהודים. איך לא יחשבו כך? האם מישהו הפגין נגדם? האם צ'רצ'יל מחה? האם רוזוולט דיבר?"

הוא סיפר על מלך דנמרק, כריסטיאן העשירי, שסירב להסגיר את יהודי דנמרק ולאות הזדהות אף הצמיד לבגדיו את הטלאי הצהוב והסתובב עימו בפומבי. הכט סיכם את דבריו בתקווה כי המחאה תשפיע על דעת הקהל הבריטית ללחוץ על ממשלת הוד מלכותו לפתוח את שערי הארץ לארבעה מיליון יהודים המבקשים להינצל.

"כשסיימתי" כותב הכט, "לא נשמעו תשואות. דממה. לא ציפיתי למחיאות כפיים אבל גם לא הבנתי את פשר השתיקה המביכה". ואז עשרה איש פשוט נעמדו ועזבו את הדירה בלי לומר מילה. השתיקה נשברה כשעדנה פרבר, סופרת ומחזאית זוכת פרס פוליצר, דרשה בקול חד: "מי משלם לך לעשות את התעמולה עלובת הנפש הזו. מר היטלר או מר גבלס"? רחש כועס עלה מן הנוכחים, לא נגד פרבר אלא נגד הכט. אז כתמיד, דווקא האינטלקטואלים, הנאורים, לא הגנגסטרים, ברחו מזהותם כמו ממגיפה. חוששים לתדמיתם האמריקנית. היחיד שניגש להכט היה קורט וייל, המלחין הדגול שביקש לסייע בכל דרך אפשרית.

בשישה באוקטובר 1943, יומיים לפני יום כיפור, צעדה משלחת בת 400 רבנים אורתודוקסים לעבר הבית הלבן כדי להיפגש עם רוזוולט, שהתחמק מפגישה. ארבעה ימים אחר כך קיימו 6,000 כנסיות ברחבי המדינה יום תחינה שבו התפללו למען גורל "אחינו באירופה". כעבור חודש אסף הוועד מיליון חתימות על עצומה שהוגשה לנשיא ולקונגרס בתביעה להקים סוכנות ממשלתית שתעסוק בהצלת יהודים.

בתשעה בנובמבר החליט הקונגרס על שני בתיו להגיש הצעת חוק להקמת גוף ממשלתי שיעסוק בפליטים. ממשל רוזוולט התנגד ליוזמת החקיקה הזאת, אך משהתברר שהקונגרס מתכוון להעביר את החוק למרות התנגדות הנשיא, הוא הכריז בינואר 44' על הקמת "מועצה לטיפול בפליטי המלחמה", גוף שהציל את שארית הפליטה. על פי הערכה, 200 אלף יהודי הונגריה חייבים את חייהם למאמצי המועצה. לא לקסטנר. 

כדאי להכירi