הוא כתב על הכוחות האפלים מאחורי האירוטיקה. ואז הוא התאבד

מיכל דליות־בול
חוקרת יפן
מתרגמת הספר "הקעקוע ועוד סיפורים אפלים מיפן" (הוצאת אסיה). ראש מדור יפן בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה. משמשת יו"ר האגודה הישראלית ללימודי יפן

פרופ' מיכל דליות־בול, כחוקרת יפן, היכן התקיים הממשק הראשון שלך עם המדינה, ומה משך אותך בה?
"ליפן הגעתי לפני שנים רבות, במסגרת טיול. המקום הקסים אותי, ומאז יפן היא גם ארץ הניסים שלי, וכאישה בוגרת היא גם מעניקה לי 'חדר משלי', כפרפראזה לווירג'יניה וולף. יפן היא חלק בלתי נפרד ממי שאני היום. היא יכולה להיות ארץ קשה, אבל לשמחתי היא תמיד קיבלה אותי בסבר פנים יפות. זו מדינה שמרתקת אותי. במחקר העכשווי שלי אני מנסה להתחקות אחר מקורות המדע הבדיוני היפני במאה ה־19. אחת־אחת, אני מוצאת יצירות שנכתבו על ידי אליטה של סמוראים לשעבר, שהיו אנשים משכילים מאוד, רחבי אופקים, ולעיתים כתבו סיפורים שהקדימו את זמנם".

לצד היותך חוקרת, את גם מתרגמת יצירות מהשפה היפנית.
"לאחר שסיימתי דוקטורט, נעניתי להזמנה לתרגם ספר ראשון מיפנית כאתגר אישי. לאחר מכן תרגמתי ספרים נוספים, וראיתי שהתרגום מאפשר לי כניסה מעמיקה יותר לחקר יפן".

מלאכת התרגום מיפנית לעברית ידועה כמורכבת יותר ביחס לשפות אחרות.
"ביחס לשפות אירופיות מדובר בשפה זרה יותר לאוזן הישראלית. ככל שמתרחקים תרבותית מהשפה הישראלית, כך נגישות השפה הופכת למורכבת יותר, ללא מילים או צלילים משותפים. כדי לתרגם מיפנית נדרשים לפעמים עבודה ומחקר משמעותיים. ביפנית כותבים גם בעזרת אותיות סיניות, שיכולות להיות בעלות כמה משמעויות או צלילים, כך שאפילו יפנים מתקשים לעיתים בקריאתן. ככל שהולכים אחורה בזמן, כך הקריאה של טקסטים ביפנית נעשית קשה יותר, ממש כפי שעבורנו קשה לקרוא עברית שנכתבה במאה ה־19".

נשמע שסף כניסת הזרים למלאכת התרגום גבוה.
"גבוה אך לא בלתי אפשרי. נדרשת שקיעה של ממש בתוך הטקסט - תוך בירור המשמעויות הגלויות שלו ועולם האסוציאציות שהוא נושא - מתוך רצון להיות נאמן לו ולהביאו אל שפת היעד בצורה מדויקת ככל הניתן, אך גם מושכת ואטרקטיבית לקוראים. אני אוהבת לדמות את המתרגם למדיום המשמיע את קולו של הסופר, שאולי כבר אינו בין החיים. תרגום הוא מלאכה אינטלקטואלית, רגשית ופואטית. למתרגמים מיפנית בארץ, שאגב, אינם מונים יותר מקומץ, משותפת תחושת שליחות של ממש להנגיש לקוראים בצורה המדויקת ביותר את רחשי הלב, את כוונת הסופר ואת רוחה של התרבות. למעשה, אני יכולה להעיד שתרגומים מיפנית לעברית הרבה פעמים מדויקים יותר מתרגומים מיפנית לאנגלית. עולם ההוצאה לאור האמריקני, למשל, מאפשר יותר חירות יצירתית למתרגמים".

הספר האחרון שתרגמת, "הקעקוע, ועוד סיפורים אפלים מיפן" (הוצאת אסיה), כולל שלושה סיפורים קצרים מטלטלים למדי. איך התקבלה ההחלטה לאגדם לספר אחד?
"בחרתי שלושה סיפורים, שנכתבו על ידי שלושה מגדולי סופרי יפן של המאה ה־20 - טניזקי ג'ונאיצ'ירו, אקוטגווה ריונוסוקה ואנצ'י פומיקו. מדובר בשלושה סיפורים אהובים עלי במיוחד, שהם מלאי עוצמה, נועזים ואפלים, ושלושתם מתכתבים עם יפן המסורתית".

ומאתגרים אותה.
"בדיוק. הם מעניקים ליפן המסורתית פרשנות מודרנית שמתאימה לרוח הזמן שבה הם חיו ולרגישויות הסובייקטיביות שלהם, ובכך הופכים דימויים מוכרים על פיהם. הסיפורים הללו מציגים לקורא את יפן כפי שלא הכרנו. לא עוד תמונה נוסטלגית ואסתטית של יפן שהיתה ואיננה עוד - יפן האוריינטלית והמושכת של סמוראים גיבורים או נשים מושלמות עטופות בקימונו, אלא תמונה אלימה, יצרית ומטלטלת.

"רק לאחרונה סיימתי להרצות בקורס על קולנוע יפני, ובסיומו שאלנו את עצמנו - האם יש דבר כזה קולנוע יפני או ספרות יפנית? כי בסופו של דבר, מאחורי הסרטים והספרים יש תמות אוניברסליות, שמאפשרות לקוראים מכל העולם להתחבר לתכנים שלהם: התחקות אחר צדדי הנפש האפלים, הפער בין מה שנראה לעין למה שסמוי ממנה, ביקורת על חברה פטריארכלית, סוגיות מגדריות, חשיפתם של מבני כוח בחברה. אני חושבת שניתן לטעון שהנושאים בסרטים ובספרים יפניים הם אוניברסליים, אבל המעטפת היא יפנית, מה שיוצר אצל הקורא תחושה שסיפור כזה הוא לא קרא מעולם: הריחות, הבתים, הנוף, וכמובן - האופן שבו בני אדם מתקשרים אלה עם אלה, הקודים התרבותיים - אלה מחוזות מרגשים ולא מוכרים לקורא הישראלי".

איפוק מול הדוניזם

התמות שציינת עולות, למשל, בסיפור הראשון, "הקעקוע", המבטא באופן אמיץ יצריות אסורה. מה מלמד אותנו הסיפור הזה על נפש האדם?
"כמו סיפורים רבים של טניזקי, גם ב'קעקוע' יש חלון לתת־המודע של הסופר. בסיפוריו מתוארים יחסי ארוטיקה כוחניים בין גברים לנשים, כאשר פעמים רבות האישה היא החזקה והשולטת ביחסים. פעמים רבות גם מתוארים פטישים לא שגרתיים. אלמנט ניכר שבא לידי ביטוי הוא הנראות והקונפורמיות החברתית־תרבותית, בעוד מה שנמצא מתחת - סוער, גועש, על סף פיצוץ. בסיפורים רבים של טניזקי האפשרות לתת ביטוי בחדרי חדרים למה שנמצא מתחת לפני השטח היא זו שנותנת לאדם את היכולת להמשיך לחיות בתוך חברה שתלטנית ומענישה".

אלה תמות מורכבות. איך עולם הספרות מקבלן?
"הממסד הספרותי היפני מעריץ את האומץ לרדת אל נבכי הנשמה, אל המקומות הסודיים ביותר בנפש האדם, ולהוציאם החוצה".

בהתייחס לסיפור השלישי, "קשר גורלי בין גלגולי חיים - שרידים", אחת ממסקנותיו עוסקת בכך שתשוקתם היצרית של גברים היא־היא המניעה את מעשיהם, ושלמעשה - כך גם אצל נשים. זו מסקנה שיש להתייחס אליה כטענה פוליטית־חברתית של הסופרת, ואנחנו למדים ממנה גם על מעמד האישה במדינה.
"הסיפור הזה טוען שנשים אמנם יכולות להתכסות בהדרות צניעות ואיפוק למיניהן כפי שהחברה מצפה ודורשת מהן - אבל שכמו שתשוקה יצרית מניעה את הגברים - גם את אלה שמציגים חזות של 'קדושים', כך היא בוערת גם בקרביים של נשים. אלה אמירות דרמטיות למדי לגבי נשים ביפן של שנת 1958".

שהיו במידה מסוימת צעד אל עבר עתיד ליברלי קצת יותר, באופן יחסי כמובן.
"מאז התפשטות תרבות הצריכה המאוחרת ביפן, ובעיקר מאז שנות ה־80, יותר נשים צעירות החלו להתנגד באופן אקטיבי למבנים חברתיים פטריארכליים. יותר נשים צעירות, בעיקר נשים משכילות ועירוניות, החלו להצהיר שאינן מעוניינות להפוך לאימהות, ושהן בוחרות שלא להתחתן. ההתנהלות האקטיביסטית הזו קיבלה הדים תקשורתיים רבים, ובתורה הביאה לחוסר איזון חברתי מסוג אחר.
"הפטריארכיה ביפן יצרה נשים מודחקות, והתגובה לפטריארכיה יצרה פירוק מלא של התא המשפחתי והתנגדות של נשים צעירות אליו. אני חושבת שאחד מאתגרי החברה היפנית הוא במציאת דרך ביניים שתאפשר יחסים מאוזנים, גמישים ומכילים יותר בין המגדרים. המצב בישראל מבחינה זו עדיין רחוק מלהיות אידיאלי, אבל הוא הרבה יותר טוב במובנים רבים מאשר ביפן".

הקיצוניות הזאת מביאה לשיעור התאבדויות גבוה.
"שיעור ההתאבדויות שם הוא מהגבוהים בעולם, בעיקר בקרב גברים. רבים תולים זאת בתרבות העבודה התובענית ובלחצים החברתיים על גברים. לדעתי, הפתולוגיה הקשה ביותר בחברה היפנית כיום היא הבידוד והבדידות. רואים זאת לעיתים גם ביחסים בתוך משפחות וביחסים זוגיים. זו חברה בעלת מורשת תרבותית ארוכה של התנהגות מאופקת ומרוסנת. לא בטוח שהתנהגות שכזו יכולה להוסיף לעבוד גם כיום, כאשר התרבות ההיפר־צרכנית מייצרת דימויים הדוניסטיים אידיאליים, שבליבם תקשורת בין־אישית ו'החיים הטובים'. לדעתי, הפערים האלה יוצרים דיסוננס שיוצר פתולוגיות חברתיות. הוסף על כך את ההתמסרות הטוטאלית למרחבים קיברנטיים, והרי לך מתכון בטוח לדיכאון.

"הרוקי מורקמי התייחס למצוקות חברתיות ביפן בספרו 'אנדרגראונד'. הספר נכתב בעקבות מתקפת הגז ברכבת התחתית של טוקיו ב־1995. מורקמי ראיין חלק מקורבנות התקיפה וטרוריסטים שהיו חלק מהכת 'אום שינריקיו' שביצעה את הפיגוע. מורקמי מתאר בהקדמת הספר כי ביפן יש מסלולי חיים ברורים, ומי שלא מתאים לאחד מהם - נופל ללא רשת ביטחון חברתית שתצילו. כך אנשים יכולים למצוא עצמם במהירות בתוך כת, ולחלופין להחליט שהם מאסו בחיים ולהתאבד".

אם בהתאבדויות עסקינן, הסיפור השני בספר, "הפרגוד עם ציור הגיהינום", עוסק במאבק שליטה בין גברים בעמדת כוח, שאת מחירו משלמת אישה. הסיפור מסתיים בהתאבדות הגיבור, ותשע שנים לאחר שראה אור - התאבד מחברו אקוטגווה ריונוסוקה. מדוע, בעצם?
"אקוטגווה היה ככל הנראה סכיזופרן, אדם אומלל וגם יוצר ענק. חלק מאיכויות כתיבתו היו ככל הנראה ביטוי לנפשו השסועה. אפשר לחשוב שגיבור הסיפור הוא האופן שבו אקוטגווה מדמיין את עצמו - כיצד כסופר הוא מוכר את נשמתו לאמנות, משלם את המחיר האישי הגבוה ביותר שניתן לשלם, ובסוף מתאבד".

"אנימה? זה מיינסטרים"

אם להתייחס לאמנות אחרת, רחבה יותר, מה לדעתך עומד מאחורי תרבות הקעקועים היפנית שנודעה ברחבי העולם?
"ביפן יש מסורת קעקועים מפוארת, וזאת אף שבחברת הזרם המרכזי קעקועים הם טאבו. בסגנון הקעקועים המסורתי המכונה אירזומי (irezumi) מדובר בקעקועים המתפרסים על פני כל הגוף, קעקועים צבעוניים מאוד, מיתיים, הכוללים אלים ושדים".

נשמע מורבידי.
"האמת היא שיש בהם יופי רב. בסגנון המסורתי, גם כאשר הקעקועים מתפרסים על פני כל הגוף, הם מתוכננים כך שיוסתרו היטב מתחת לבגדים. קִעקוע מסורתי כרוך בכאב רב ויכול להימשך חודשים ארוכים. בסיפור של טניזקי, 'הקעקוע', שמתרחש בתקופה הפרה־מודרנית, מי שבוחר להתקעקע משויך לרוב למעמדות הנמוכים. אך בנימה אירונית מצוין שגם כמה סמוראים התקעקעו, למרות שזה היה לא מקובל. כיום ביפן קעקועים בסגנון של אירזומי מזוהים בעיקר עם המאפיה היפנית, היאקוזה, וזו הסיבה שקעקועים ביפן הם סוג של טאבו".

מדוע היאקוזה מקעקעים את עצמם?
"הקעקועים משייכים אותם לקבוצה וכוללים מוטיבים מסורתיים המזוהים עם היאקוזה. מובן שהשדים והאלים מייצגים גם הגנה וכוח. יש גם נשים ממשפחות היאקוזה שמתקעקעות, אף שזה פחות נפוץ".

הקעקועים, כמו סרטי האנימציה והקומיקס, האנימה והמנגה, הם חלק מההתעניינות הגוברת של הישראלים ביפן. ביחס ישר לכך האם את מזהה התעניינות גם בשיעור הנרשמים לחוג ללימודי אסיה?
"אני מזהה אנשים צעירים, גם לפני צבא, שמתעניינים ביפן מהסיבות שתיארת. זו מגמה שהחלה כבר בתחילת המאה ה־21. כחלק מתפקידי כיו"ר האגודה ללימודי יפן, אנחנו מקיימים בעשור האחרון מבחן בינלאומי לבדיקת הבקיאות בשפה היפנית. משנה לשנה קיים מספר עולה של תלמידי תיכון שניגשים לבחינה ומגיעים לרמה מרשימה של שליטה ביפנית, שיש יותר כלים ללמוד אותה כיום. מעבר לכך, אני רואה שגם הורי הצעירים כבר יודעים מה זה אנימה. לפני 20 שנים כשדיברתי על אנימה בכנסים, אנשים הסתכלו עלי בעיניים משתאות. היום זה הפך למיינסטרים".

כחוקרת של יפן, כיצד את רואה את עתיד התרבות המיוחדת הזו?
"היפנים אוהבים ללעוג על עצמם בחיבה מסוימת שהם סובלים מ'טיפשות הנובעת משלום מתמשך', ולכן אינם מעריכים את כל הטוב במדינה שלהם שמתאפשר בזכות השלום המתמשך הזה. אבל רוב האזרחים היפנים גאים בשלום שלהם, ובכך שמדינתם מזוהה עם חוקה פציפיסטית. שאלה גדולה היא כיצד תיראה יפן תחת מדיניות ראש הממשלה הנוכחי, פומיו קישידה. למדיניות הנוכחית שלו יש שני נדבכים מרכזיים: הראשון - הגדלת התקציבים הצבאיים, חיזוק הצבא ופיתוח התעשיות הצבאיות. עד לא מזמן יפן היתה מזוהה כלב הפועם של האוונגרד הטכנולוגי העולמי. יהיה זה מצער לראות שהניסיון של קישידה יביא לכך שהמדינה תהיה מזוהה דווקא עם תעשיות צבאיות מתקדמות.

"הנדבך השני שמקדם קישידה הוא תמיכה בשינוי מגמות דמוגרפיות ביפן. מן הידועות שיפן היא מהמדינות שמזדקנות בשיעור המהיר בעולם, וקישידה מעוניין בעידוד ילודה. זו משימה מורכבת, משום ששינוי מגמות כזה יכול להתאפשר רק בעזרת שינוי תפיסות חברתיות עמוקות. לא מדובר רק בשינוי תפיסות מגדריות. ביפן התפיסה החברתית היא שגידול ילדים הוא תובעני ונושא אחריות אולטימטיבית. ברור שגם הורים יפנים אוהבים את ילדיהם יותר מכל, אבל בשונה למשל מהתפיסה הישראלית, שרואה בילדים מקור כוח ובהבאתם לעולם חלק מהגשמה עצמית, נדמה לי שביפן החשש מגידול הילדים הפך את הבאתם לעולם לעול". 

להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il