הסליחה היא מתנה שהיהדות העניקה לעולם

ללא "הסליחה", העולם היה כנראה מקום רע וגרוע הרבה יותר מכפי שהוא היום. ללא רעיון "הסליחה", שניצב במרכז ההוויה של יום הכיפורים, היו מריבות בין־אישיות רבות נמשכות כנראה לנצח. ללא המחילה היו סכסוכים רבים בין אנשים פרטיים, ישויות, מדינות ולאומים נמשכים ללא סוף נראה לעין.

לא על הכל ניתן לסלוח. אני, למשל, לא מסוגל לסלוח לאריאל שרון ולאנשיו על חורבן גוש קטיף וגירוש תושביו. אולי נכדיי יהיו מסוגלים. אין כפרה וסליחה על נטילת חיים במזיד, וודאי שהשואה ופשעי הנאצים אינם משהו שניתן למחול ולסלוח עליו.

לעומת זאת, "ועידת האמת והפיוס" שהקימה ממשלת דרום אפריקה ב־1995, אחרי סיום משטר האפרטהייד, אפשרה לקורבנות לספר את סיפוריהם ולמבצעי הפשעים להתנצל בפניהם, להודות באשמה ולקבל חנינה. ב־2008, 143 שנה אחרי שהעבדות בוטלה בארה"ב, יזם חבר קונגרס יהודי, סטיב כהן, את בקשת הסליחה וההתנצלות של בית הנבחרים האמריקני על העבדות וההפרדה הגזעית. שנה אחר כך, פרסם כתב עת של אוניברסיטת ווטרלו שישה מרכיבים שבקשת סליחה והתנצלות מדינתית על עוול היסטורי חייבת לכלול. הם דומים, ולא במקרה, למנגנון הסליחה שהיהדות יצרה: וידוי, חרטה ותשובה.

אלוקים, אומר המדרש, ברא את "הסליחה" רק אחרי שברא את האדם. לצד השבת, "הסליחה" היא עוד אחת מהמתנות שהיהדות העניקה לעולם. הרב והפילוסוף יונתן זקס, שהלך לעולמו לפני כשנה, ציין שהסליחה לא התקיימה לפני היהדות. שיכוך כעס או פיוס, כמו בסיפור יעקב ועשו - כן, אבל לא סליחה. הסליחה מוזכרת לראשונה רק בסיפור יוסף, שהושלך לבור, נמכר לישמעאלים על ידי אחיו ולאחר מאורעות רבים - סלח להם.

זקס מגדיר את הסליחה כ"אחד הרעיונות הרדיקליים ביותר שעלו אי פעם במחשבת המוסר האנושית". הוא מתאר את הסליחה כ"מעשה שאינו תגובה"; כמי ש"שוברת את מחזור הגירוי והתגובה, הפגיעה והנקם, שהביא תרבויות שלמות לידי חורבן ועודו מאיים על עתיד העולם".

הסליחה, מסביר זקס, "משחררת את היחיד מנטל עברו, ואת האנושות מהחד־כיווניות של ההיסטוריה... היא שוברת את אי־הפיכותו של העבר". על פי זקס, "התשובה והסליחה, שתי מתנותיו הגדולות של החופש האנושי, גואלות את האדם מן הטרגדיה".

עם זאת, הסליחה האלוקית היא סליחה מותנית: כשהמונים שרים יחד את "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו", הם נדרשים לזכור שאלוקים אינו סולח לבני אדם עד שבני אדם לומדים לסלוח זה לזה, ועד שאדם לומד להתבונן אל תוכו ולסלוח לעצמו.

"סתיו יהודי בארץ אבותיי שולח בי רמזי אלול", כתב אברהם חלפי ושר אריק איינשטיין. "כבר משתגעות בי קצת הציפורים הקטנות, שורקות העצב של יום הכיפורים. אז יתקע בשופרות לפתוח שערי שמיים, ופנים יהודיות מן הגולה, באפרפר נוגה ירחפו לפני כיסא אדון עולם, ובקשות ותחנונים וניצוצות הרבה בעומק עיניהן".