אירופה היא מצרים, אמריקה היא ארץ כנען - וזו המשימה היהודית של הישראלים

את גלילאו גליליי רדפו כיוון שהוא חשב מחשבות אסורות; את ג'ורדנו ברונו שרפו משום שהוא האמין באמונות מסוכנות. במשך מאות שנים היתה אירופה מקום לא ידידותי לאנשים בעלי מחשבה עצמאית. מדענים, פילוסופים ואנשי דת שחרגו מהמוסכמה הרווחת בסביבתם, סיכנו בכך את התדמית שלהם, את החירות שלהם ואפילו את החיים שלהם. רבים מהם סברו שאין להם עתיד בעולם שהם מכירים, והפתרון שלהם היה לברוח אל עולם אחר, עולם שהם לא מכירים. כך החלה במהלך המאה ה־17 תנועה מאירופה אל הצד השני של האוקיינוס האטלנטי, לאמריקה.

מפתה לצייר את התנועה מהעולם הישן לעולם החדש כמסע מהעבר החשוך אל העתיד המואר, אבל רבים מהמהגרים אל העולם החדש בכלל לא הרגישו שהם נוטשים את העבר אלא להפך, הם הרגישו שהם משחזרים אותו. בתודעתם, אירופה היא מצרים, אמריקה היא ארץ כנען, וכשהם חוצים את האוקיינוס האטלנטי, הם חוצים את ים סוף. בתודעתם העצמית, המסע שלהם אל אמריקה ואל החופש הוא שחזור המסע של העברים ממצרים לארץ כנען. התחושה הזאת חייתה לא רק בקרב המתיישבים הראשונים באמריקה אלא גם בקרב המייסדים של ארה"ב כ־150 שנה מאוחר יותר. רבים מהם ראו במלך ג'ורג' השלישי את גילומו של פרעה, ובנג'מין פרנקלין אף הציע שבסמל של ארה"ב תופיע חציית ים סוף.

האמריקנים לא לבד. גם ההולנדים, כאשר נאבקו על החירות הלאומית שלהם, ראו את עצמם כבני ישראל החדשים וכיוצאי מצרים המעודכנים. תחושות דומות חלקו גם האנגלים, וכפי שהראה מייקל וולצר, מהפילוסופים הפוליטיים החשובים של דורנו, עמים לא מעטים במערב, אשר נאבקו למען החירות שלהם, ראו את עצמם כעברים הנאבקים במצרים שמשעבדים אותם.

כאשר מרטין לותר קינג דרש שוויון זכויות מלא לכל אזרחי ארה"ב הוא פנה לממסד וצעק את צעקתו של משה רבנו: "שלח את עמי".

מעניין לציין שכאשר מרטין לותר קינג דרש שוויון זכויות מלא לכל אזרחי ארה"ב בלי קשר לצבע העור שלהם, הוא פנה אל הממסד האמריקני, וצעק את צעקתו של משה רבנו: "שלח את עמי". כך התהפכה המטפורה: הממסד האמריקני שנוצר על ידי אנשים שהרגישו שהם משתחררים ממצרים, נתפס כמצרים שממנה צריכים להשתחרר.  

מה בעצם קרה כאן? הנה מה שלא קרה כאן. לא מדובר על מנהיגים ואקטיביסטים רודפי חירות, שקראו, למדו, ניתחו ופירשו את סיפור יציאת מצרים. מדובר כאן במנהיגים ובאקטיביסטים שחיו מחדש את יציאת מצרים.

מדי כמה שנים שבה וצפה השאלה "האם סיפור יציאת מצרים הוא סיפור אמיתי?". כלומר, האם הסיפור שאנחנו מספרים הוא שיקוף של התרחשויות ממשיות שקרו אי אז בעבר? בין ארכיאולוגים והיסטוריונים אין תשובה מוסכמת ומקובלת לשאלה הזאת. אבל אולי כדאי להפוך את השאלה: אנחנו לא יודעים אם הסיפור של יציאת מצרים משקף אירועים שקרו בהיסטוריה, אבל אנחנו יודעים שאירועים שקרו בהיסטוריה של המערב ניסו לשקף את סיפור יציאת מצרים. סיפורים גדולים לא נמדדים במידה שבה הם מתארים את מה שהיה, אלא במידה שבה הם מעצבים את מה שיהיה.

שני מבטים

סיפור יציאת מצרים, מופע אור־קולי של דם ואש ותימרות עשן, הוא סיפור על הפעלת עוצמה בלתי רגילה. אבל אולי הדרמה הגדולה באמת היא לא הסיפור של העוצמה אלא העוצמה של הסיפור. זהו סיפור שמצליח למגנט אליו את ההיסטוריה האנושית ולפתות את האנשים שקוראים אותו, להיבלע בתוכו. הוא גורם לאנשים להפסיק להתבונן בסיפור ולהתחיל להיות הסיפור. 

העוצמה המוכחת של סיפור יציאת מצרים היא מרכיב משמעותי בפטריוטיות התרבותית שאותה ביקשה להצמיח הציונות. התנ"ך הוא ספר לאומי, הוא נוצר על ידי עם ישראל והוא מספר את הסיפור של עם ישראל, ודווקא הספר הזה הוא שעיצב את התודעה של חלקים רחבים מאוד של האנושות. הפסקה הפותחת של מגילת העצמאות רואה בהשפעה האוניברסלית של התנ"ך את ההישג ההיסטורי הגדול של העם היהודי: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר־הספרים הנצחי". לעם שלנו יש סיפור, וכל העמים מוזמנים לא רק ללמוד אותו אלא גם לחיות אותו.

חשבנו שישראל מחולקת לשניים, לאומיים נגד אוניברסליים. בפועל, היא מחולקת לשלושה: הזרם המרכזי הוא היברידי

היברידיות ישראלית שהולכת ומתגלה במהלך המלחמה הקשה שאנחנו בתוכה, היא אחת התקוות הגדולות שצומחות ממנה

ש כאן שני מבטים על סיפור יציאת מצרים: יש את המבט של הסיפור, ויש את המבט על הסיפור. המבט של הסיפור הוא מבט על מציאות שבה העם העברי הקדום משועבד למצרים, מורד בהם, משתחרר מהם ויוצא אל החופש. מנקודת המבט של הסיפור, העם היהודי הוא עם בודד שצריך ללמוד להסתדר בעולם שבו מבקשים לשעבד אותו ולעיתים גם להשמיד אותו. המבט על הסיפור הוא הפוך: העולם שואב השראה מהעם היהודי, וברגעים שבהם עמים מבקשים להשתחרר ממשעבדיהם, הם חיים מחדש את הסיפור העברי הקדום.

כמעט שאי אפשר לחבר בין שני המבטים הללו: המציאות האנושית מלאה בדחפים אלימים נמוכים שמופנים כלפי יהודים, ואנחנו צריכים להתגונן מהם ולהסתגר מהעולם. מצד שני, המציאות האנושית מלאה בהשפעה של רעיונות יהודיים ויש לנו ייעוד מקראי קדום: להיות מעורבים בעולם ולסייע לתיקון שלו. האם אפשר להחזיק בשני המבטים הללו בעת ובעונה אחת?

אשליה אופטית

לא כולם מצליחים להחזיק את שני המבטים הללו. בעומק הימין ישנם ישראלים שהם לאומיים מאוד והם מבקשים להסתגר מהעולם; בעומק השמאל ישנם ישראלים שהם הומניסטיים ואוניברסליים מאוד והם מבקשים להתמזג בעולם. שתי הקבוצות הללו הן קבוצות הומוגניות; במטען הערכי שלהן יש ערך מכונן אחד. לאומיות שאיננה מרוסנת על ידי הומניזם אוניברסלי, בימין הקיצוני; והומניזם אוניברסלי שאיננו מאוזן על ידי לאומיות, בשמאל הפוסט־ציוני. אבל מרבית הישראלים אינם הומוגנים אלא היברידים. מרבית הישראלים הומניסטים ולאומיים בעת ובעונה אחת.

אחד מהתהליכים העמוקים שמתרחשים בחברה הישראלית בחודשים האחרונים הוא הגילוי המשותף של האשליה האופטית הגדולה שהיינו קורבנות שלה. חשבנו שישראל מחולקת לשניים, לאומיים נגד אוניברסליים; הימין הוא לאומי, השמאל הוא אוניברסלי, והמתח ביניהם קורע את ישראל. אבל זאת אשליה אופטית. במהלך חודשי המלחמה אנחנו חוזרים ומגלים שישראל לא מחולקת לשניים. ישראל מחולקת בפועל לשלושה: הזרם המרכזי של החברה הישראלית הוא היברידי.

כשאנחנו מאמינים לאשליה האופטית שישראל מחולקת לשניים, אז הישראלים ההיברידיים תופסים את עצמם כקצה המתון הפשרן והפושר של אחת משתי הקבוצות. אבל כשמחלקים את ישראל לשלושה, אז הישראלים ההיברידים מבינים שהם לא הקצה של אחת מהקבוצות, אלא שהם קבוצה בפני עצמה, וזאת לא רק הקבוצה הגדולה ביותר בישראל, זאת גם הקבוצה שיכולה לאחד ולהוביל את ישראל.  

הפרדוקס של פסח

היברידיות ישראלית שהולכת ומתגלה במהלך המלחמה הקשה שאנחנו בתוכה, היא גם אחת התקוות הגדולות שצומחות ממנה. ההיברידיות הישראלית היא בעצם היברידיות יהודית שאותה אנחנו פוגשים בפרדוקס של חג הפסח. בליל הסדר אנחנו מספרים על עם בודד בעולם עוין. אחד המסרים של הסיפור הוא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. זהו סיפור שמטפח חשדנות כלפי העולם ואת הנטייה להסתגר ממנו. אבל דווקא הסיפור הזה הוא הסיפור שהתקבל על ידי העולם, ונהיה לסיפור אוניברסלי. הפרדוקס של הפסח הוא הפרדוקס של ישראל. 

מיכה גודמן הוא מחבר הספר "היום השמיני" שיצא לאור בשבועות האחרונים