החולה נחנק מקריש דם בחדר המיון - ומת מנזק בלתי הפיך

נגזר הדין על שיבא: בפסק דין חדש נקבע כי טיפול רשלני בחדר המיון בבית החולים הממשלתי שיבא בתל השומר גרם למטופל נזק מוחי בלתי הפיך, שהביא למותו כעבור שבע שנים, בגיל 75.

בפסק הדין, שניתן באחרונה על ידי השופט אליהו בכר, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, נקבע כי על משרד הבריאות, שהוא הבעלים והאחראי על בית החולים, לפצות את משפחתו של המטופל בסך של כמיליון וחצי שקלים. את משפחת החולה ייצגו עורכי הדין ד"ר אבי רובינשטיין ועו"ד שמואל יקירביץ'.

על פי המתואר בפסק הדין, ביום רביעי 7 במארס 2015 עבר המטופל ניתוח לכריתת דיסק בעמוד השדרה הצווארי, במחלקה הנוירוכירורגית בשיבא, וכעבור יומיים שוחרר לביתו. אלא שלמחרת השחרור, בשבת, הוא הגיע לחדר המיון בשיבא עם קוצר נשימה קשה, וכעבור זמן קצר קרס - אחרי שנחנק. המטופל נותר עם נזק מוחי בלתי הפיך שהביא למותו בינואר 2022, אחרי שאושפז במוסד סיעודי.

הפצע נפתח מאוחר מדי

השופט בכר קבע כי צוות חדר המיון בשיבא התרשל בכך שלא זיהה בזמן כי מדובר בקריש דם המסיט וחוסם את קנה הנשימה, ולא פעל באינטנסיביות הראויה במקרה שכזה. עוד נקבע כי הצוות לא גבה מהמשפחה שנלוותה למטופל את המידע שנותח בצוואר, לא טיפל בו במהירות, אלא רק הושיב אותו עם חמצן בעודו הולך ונחנק. הצוות לא קרא מייד עם קבלת המטופל, בדחיפות, לרופא אף־אוזן־גרון או לרופא נוירוכירורג מהמחלקה שבה בוצע בו הניתוח - שהיו פותחים מייד את פצע הניתוח ומנקזים את קריש הדם - כפי שקרה אמנם בהמשך, אך מאוחר מכדי להציל את החולה מהחנק.

עוד קבע השופט: "הטיפול לו זכה המטופל עד לכניסתו לחדר ההלם היה יכול להתבצע אחרת לו ערכו אנמנזה (סקירת תולדות המחלה; ר"ר) באופן מיידי וביתר פירוט לסיבת הגעתו למיון, ולא רק חיברו אותו לחמצן. נכון היה באותו מועד לבצע ההערכה ולזמן במקביל תורן אף־אוזן־גרון, או תורן המחלקה הנוירוכירורגית, שהיה בוודאי מגיע עוד קודם לקריסתו והיה מונע את החנק והנזק המוחי בעקבותיו". השופט הוסיף ש"קביעה זו אינה בגדר חוכמה בדיעבד למי שמגיע לחדר מיון לאחר ניתוח בגרונו עם קושי מובנה בנשימה".

"קולות מצוקה נשימתיים"

עוד פסק השופט בכר: "בפרק הזמן בין עשר דקות לרבע שעה, בין כניסתו של המטופל לחדר המיון ועד שהועבר לחדר ההלם, לא נלקחה ממנו אנמנזה והוא לא טופל, ולמעט המתנה לטיפול רפואי לא נעשה עימו דבר למעט מתן חמצן". לדבריו "מצב דברים זה הינו, בעיניי, בלתי סביר למי שמגיע לחדר מיון עם קשיי נשימה וסטרידור, כלומר משמיע קולות מצוקה נשימתיים ברורים ונמצא במצוקה נשימתית".

עוד פסק השופט: "אי קבלת אנמנזה מיידית, וכפועל יוצא אי זימון מיידי של רופא אף־אוזן־גרון, או תורן המחלקה הנוירוכירורגית, הינו בעיניי מחדל". הוא הוסיף: "לו אמנם היה נשאל מיידית מדוע הגיע, והיה נבדק מיידית, אין ספק בעיניי כי זימון רופא אף־אוזן־גרון היה מתבצע מוקדם הרבה יותר למועד בו הוזמן בפועל, והטיפול היה מתבצע מוקדם יותר".

השופט הדגיש בפסיקתו: "אין לי אלא לקבוע כי אי לקיחת האנמנזה באופן מיידי ואי מתן הטיפול במועד, תוך הותרת החולה במצבו ללא בחינה עניינית ורצינית של מצבו, היא זו שהביאה בסיכומו של יום לטיפול המאוחר בהסרת ההמטומה (שטף הדם; ר"ר), ולכן גם לנזק המוחי שנגרם לו".

עוד נקבע בפסק הדין: "נוכח לוח הזמנים הקצר לטיפול במנוח הנחנק בשל המטומה לאחר ניתוח צווארי, במצב בו פתיחת דרכי האוויר הינה בלתי אפשרית, לא נראה כי נערכו בחדר המיון למצב, שכן אחרת היה בוודאי תורן אף־אוזן־גרון, או תורן המחלקה הנוירוכירורגית, מצויים בקרבת מקום רבה יותר. במיוחד עת תורני המיון אינם מבצעים פתיחת סיכות הניתוח כעניין שבשגרה, ולכן יש להמתין לרופאים התורנים, על ההשלכות שיש לכך על חיי החולים המצויים במצב קשה".

השופט הוסיף: "זוהי תחושה לא פשוטה בה לכאורה חולים אלה נידונים לפגיעה מוחית, לנוכח היעדר הכנה לטיפול מתאים בהם במיון, ואולי היה מקום להכין את תורני המיון גם לאפשרות פתיחת סיכות הניתוח במצבים קריטיים דומים".

שיבא: "פעלנו ללא דופי"

ד"ר אבי רובינשטיין ושמואל יקירביץ', עורכי הדין שייצגו את התובע ואת משפחתו, מסרו בתגובה לפסק הדין: "כבוד השופט בכר מצא לנכון להמליץ לרופאים הנמצאים במחלקות לרפואה דחופה להפיק לקח חשוב ממקרה אומלל זה, במטרה שיידעו כיצד לטפל במקרי דימום מאוחר אחרי ניתוח בצוואר שמגיעים למיון עם קוצר נשימה. הדבר יוביל לכך שחולים אחרים לא יידונו לפגיעה מוחית, כפי שקרה למטופל זה".

תגובת בית החולים שיבא: "מדובר במקרה שאירע לפני כעשור, ובמטופל שחייו ניצלו על ידי הצוות הרפואי באופן שביהמ"ש תיאר בפסק הדין כ'פעולה הרואית'. "מקצועיות הצוותים, מהירות התגובה והטיפול הם שהצילו את חיי המטופל. ביהמ"ש ציין כי המטופל קיבל טיפול לעילא בכל המחלקות שבהן היה מטופל.אנו מאמינים כי איכות הטיפול תמשיך להתבהר גם בערכאות גבוהות יותר.אנו משתתפים בצערה של המשפחה״.