בעיצומו של "המופע של צח חרמון" מבקש חרמון מהאנשים בקהל להיזכר ברגע מאושר בחייהם ולחוות אותו במלואו בעיניים עצומות. זה קורה בדיוק אחרי שהוא מנגן באקורדיון שיר של אדית פיאף, ולאחר שצפינו בסרטון החתונה שלו. כשהוא מבקש מהקהל לשתף בזיכרונות האושר, נרשמות תזוזות של אי נוחות בכיסאות ורק ידיים ספורות מורמות. "מישהו מאושר ברגע זה-" מאתגר חרמון. כל הידיים צונחות, חוץ מידו של הבחור הגבוה שיושב לפניי עם בת זוגו, ומוזמן עכשיו לבמה. "אני מאושר שלפני ארבעה חודשים פגשתי את החברה שלי", הוא אומר למיקרופון. היא, מצידה, מתכווצת מרוב מבוכה. הסכריניות הזאת לא מתאימה לי בתקופה זו של חיי, ואני מחכה בסבלנות שהבחור המאושר יירד מהבמה, אלא שהסאגה מתפתחת. פתאום, כאילו אנחנו בהופעה של שלמה ארצי, הוא מזמין את חברתו לבמה ושולף טבעת. "את מאפשרת לי להיות מי שאני וגורמת לי להיות כל כך מאושר", הוא אומר לה, והיא בוכה על כתפו, כנראה מרוב אושר, מהנושאים שלשמם התכנסנו כאן. מופע היחיד של חרמון (39), מאמן אישי, אינו הרצאה אך גם לא מופע בידור. לכאורה, עוד איש היי-טק מצליח שהחליט לוותר על התארים, ההטבות והביטחון הכלכלי לטובת המימוש העצמי, והפך למאמן אישי. בסיפורו הכן הוא מציג את החיים של מעמד הביניים הנינוח: חיים נטולי דרמות וכאב, אך לעיתים גם נטולי סיפוק, נעדרי שמחת חיים ועשירים במרדפים סיזיפיים אחר ריגושים חיצוניים כמו הצלחה מקצועית או נשים יפות. בין קטעי אקורדיון לקטעי משחק, ציור, שקופיות וסרטונים, מתאר חרמון את הוויתורים שעשה לטובת חיפוש המהות והאושר הפנימי. הקלילות מחפה על העיסוק בנושא הקיומי הכבד שרוב האנשים מעדיפים שלא להתעמת איתו, בטח לא כשהם יוצאים לבלות במוצאי שבת. השילוב הזה מאפשר לכל אדם בקהל לערוך, לפחות במשך ההופעה, את חשבון הנפש שלו מול עצמו ומול חייו, ולשאול את עצמו שאלות באשר לבחירותיו ולמצבו. יש ששאבו מכך השראה לשינוי ויצאו בעקבותיו מעודדים ומלאי מרץ לדרך של שינוי. אחרים, הגיעו למסקנה שכשאתה מחויב לפרנס משפחה, אתה לא יכול להרשות לעצמך הרפתקת מימוש. כך או כך, כולם קיבלו באותו ערב שעה וחצי של קואוצ'ינג, אבל מסוג אחר. אימון לאורך הטיילת ובמעבר חד לרחובות תל אביב, שם מטייל בין ההמון המאמן האישי יניב אורבך עם אחד ממתאמניו. אל תטעו, לא מדובר באימון כושר גופני כי אם באימון להשגת מטרות בחיים, הלוא הוא הקואוצ'ינג המוכר. עד לפני כמה שנים כיהן אורבך בתפקידי ניהול בכירים, בהם סמנכ"ל מכירות בחברת הד ארצי ומנהל מכירות של חברת הכבלים yes. לפני שמונה שנים איבד את אחותו נועה, תלמידת י"ב, שנרצחה על ידי מחבל כשיצאה לקנות פלאפל ליד בית ספרה בכפר סבא. אביו של יניב, טל אורבך, הקדיש מאז את חייו להנצחת נפגעי טרור ובין השאר הקים במושב חגור חוות סוסים טיפולית לנפגעי טרור. לפני כשנתיים חלה האב בסרטן ונפטר, והוא בן 60 בלבד. בשלב הזה הפנים יניב שהחיים קצרים מכדי להתפשר, והחליט להתמסר לעבודה שתשלב בין שתי אהבותיו: אנשים, וטיולים ברחובות תל אביב. הוא למד קואוצ'ינג, ויתר על החליפה לטובת ג'ינס וטי-שירט, והתחיל לאמן אנשים תוך כדי טיולי בוקר או ערב בעיר. "הליכה מאפשרת לאנשים להשתחרר, להיפתח ולהיות ממוקדים", מסביר אורבך, "והיא פתרון מצוין לאנשים שסובלים מהפרעות קשב וריכוז. "במפגשים אנחנו משתמשים במה שאנו רואים בדרך ככלי אימוני, כי אנשים נוטים להשליך את עולמם הפנימי החוצה ולראות את מה שתואם לו. באמצעות העולם החיצוני אנחנו יכולים לדון בנושאים כמו חוזקות, חולשות, חזון ועוד". אורבך מדגים את דבריו באמצעות אימון שמתקיים תוך כדי הליכה מנמל תל אביב בצפון ועד יפו. "כשצועדים בטיילת ומביטים בים, למרות שכולם אמורים לראות אותו הדבר, יהיו כאלה שיראו דווקא את קו האופק שאליו הם מבקשים לכאורה להגיע", הוא מסביר. "אחרים יבחינו דווקא בסלעים שעל המזח, המבטאים מבחינתם קושי ופחדים. יהיו אחרים שמה שילכוד את תשומת ליבם הוא דווקא כיסאות הנוח שעל החוף, המסמלים עבורם את החופש והנהנתנות שהם מתקשים לוותר עליהם בדרכם להשגת מטרות". ומה עם אלה שצעידה אינה כוס התה שלהם? את אלה הוא מזמין לאימון בבתי קפה. כי בשונה מטיפול פסיכולוגי, רוב הסיכויים שכאן לא תזילו דמעות, ואם כן - תמיד תוכלו להשתמש במפיות כדי לנגב אותן.
