רגע, רגע, זאת לא הנקודה- מי שנכנסת לריאליטי צריכה לדעת שלא כולם יאהבו אותה, וחלק גם ירגישו צורך דחוף לעדכן אותה בזה. זאת אחת העסקאות הפחות זוהרות בחבילת הסלבס, ואין טעם להעמיד פנים אחרת.
בימים האחרונים רפאלה טווינה, טל טיטו ושלי סנדרוב, "שלקה", שיתפו בסטוריז תגובות פוגעניות וחוויות שלטענתן חצו גבול. טיטו הציגה הודעות שנשלחו אליה, שלקה שיתפה ביקורת שהופנתה כלפיה סביב סרטון מהחופשה שלה, וטווינה סיפרה כי אישה ניגשה אליה במהלך ארוחת בוקר ודיברה אליה באופן פוגעני מול אנשים.
בר כהן שיתפה פוסט שעסק בשלוש והוסיפה את דעתה. בין היתר כתבה: "לא כולם אוהבים אתכן? זה החיים", ובהמשך: "אם הייתן יוצאות מהעונה שלי הייתן נכנסות למקלטים".
אני מבינה את הנקודה שלה. באמת. אבל בעיניי היא מפספסת משהו הרבה יותר גדול שקורה כאן. השיח הולך ומקצין, האנשים בצד השני כבר הרבה פחות מתביישים, והווליום רק עולה. מה שפעם אולי נשאר כטוקבק מכוער מאחורי מסך, היום מגיע בהודעה פרטית ולפעמים גם פוגש את האדם ברחוב. אז איפה בדיוק עובר הגבול? וממתי החלטנו שכל זה בסדר רק כי מישהי בחרה להיכנס לריאליטי?
מותר לא לאהוב. אסור להשפיל
אני הראשונה שתסכים שמי שנכנסת לריאליטי צריכה עור עבה. ידברו עליה, ישפטו אותה, ישנאו אותה בפרק אחד, יאהבו אותה בפרק הבא, ולקראת הגמר אולי שוב יחליטו שהיא בלתי נסבלת. זה חלק מהמשחק, וזה לגיטימי.
ביקורת היא לא השפלה. "לא אהבתי את ההתנהגות שלה בתוכנית" היא ביקורת. "בעיניי היא היתה בלתי נסבלת" היא דעה. גם ביקורת חריפה היא עדיין ביקורת. אבל הודעות על מראה חיצוני, קללות או פנייה משפילה לאדם במרחב הציבורי כבר נמצאות במקום אחר.
וטווינה כבר פגשה את המקום הזה. באוגוסט פורסם ב-ForReal תיעוד שבו אישה קיללה אותה ברחוב ואמרה לה בין היתר "תמותי" ו"תישארי כל החיים לבד". עכשיו טווינה מספרת על מפגש נוסף, הפעם במהלך ארוחת בוקר. וזאת בדיוק הסיבה שלא נכון לפטור הכול ב"אלה החיים".
ברגע שמנרמלים את זה, הגבול זז
החלק הבעייתי בתגובה של כהן הוא לא הקריאה שלה לקחת דברים בפרופורציה. עם זה אפשר להתווכח. מה שמטריד הוא שבדרך אנחנו עלולים להתרגל לדברים שפעם היה ברור לנו שחוצים גבול.
ובעיניי, עצם ההתרגלות הזאת היא נרמול שלא צריך לקרות. כי כשמזיזים את הגבול עוד קצת ועוד קצת, בשלב מסוים כבר שוכחים איפה הוא היה מלכתחילה. גדל כאן דור שמתרגל מהר מדי לרעיון שאפשר להגיד ולכתוב כמעט הכול. לשלוח, להגיב ולהיכנס באדם אחר בלי פילטר, ולפעמים בלי לזכור שבצד השני נמצא אדם אמיתי.
וזה לא מתחיל ונגמר בריאליטי. כששפה כזאת הופכת למקובלת אצל מבוגרים, קשה להתפלא כשהיא פוגשת אותנו אחר כך גם במסדרונות בתי הספר, בקבוצות הוואטסאפ ובחרמות.
הרשתות אולי טשטשו את הגבול בין הזכות להחזיק בדעה לבין התחושה שמותר להגיד כל דבר לכל אדם, בכל זמן ובכל צורה. אבל האחריות להציב את הגבול מחדש היא שלנו.
אפשר ללמד יוצאות ריאליטי להתמודד עם ביקורת, ובאותה נשימה ללמד אנשים שלא כל מחשבה חייבת להפוך להודעה פרטית. שני הדברים יכולים להיות נכונים יחד.
אפשר לבקר. חייבים לדעת איפה לעצור
אפשר לא לאהוב את רפאלה, לחשוב שטל מגזימה או להתעצבן משלקה. אפשר גם לחשוב שיוצאות ריאליטי צריכות לפתח עור עבה יותר מול ביקורת. אבל עור עבה לא אמור להיות תנאי בסיסי כדי שאנשים אחרים ישמרו על גבולות.
לא בגלל שמדובר ביוצאות "האח הגדול", ולא כי מפורסמות זקוקות להגנה מיוחדת. בדיוק להפך. פרסום לא מבטל את כללי ההתנהגות הבסיסיים בין בני אדם. מותר לא לאהוב. מותר לבקר. מותר לכעוס על מה שראינו בטלוויזיה. לא כל דבר שחושבים צריך להגיד, ולא כל דבר שאפשר לכתוב צריך לשלוח. אלה פשוט גבולות.
