מיכל ויהודה רוצים ריאליטי. מה אשמים הילדים?

יש משהו קצת לא הוגן בלהיות האדם הכי מבוגר במערכת צעירה. מצד אחד, אפשר להעמיד פנים שיש פרספקטיבה. מצד שני, אני זוכר מספיק כדי לדעת שכמעט הכול כבר קרה פעם. רק בלי סטורי.

מיכל הקטנה ויהודה בוחבוט הודיעו בשבוע שעבר על פרידה – וכבר עובדים על הדוקו-ריאליטי שיתעד אותה. פרידה ציבורית. קדמו לה דיווחים ותיעודים, וביום חמישי השניים אישרו את הדרמה בהודעה משותפת שפרסמו באינסטגרם.

הילדים כבר לא אנונימיים

הדבר שמטריד אותי בסיפור הזה הוא לא מיכל. היא אדם מבוגר (סליחה) שבחר בחיים ציבוריים ומשתף חלקים מהם. אותי, עכשיו כאבא, מעניינים הילדים.

ולא רק יולי, שכבר הפכה בעצמה לדמות מוכרת. בריאיון למאקו היא סיפרה כי גילתה על הזוגיות של אמה כשצפתה בריאיון מצולם של מיכל. אני חושב גם על הילדים הקטנים יותר, שמופיעים בתכנים שהיא מפרסמת ונכנסים בלי שבחרו בכך לתוך הסיפור הציבורי של המשפחה.

ועם כל הכבוד, יש כאן גם סתירה מותגית. מי שבונה במשך שנים דמות שמזוהה עם ילדים ומשפחתיות צריכה לקחת בחשבון שגם האופן שבו היא מציגה את המשפחה הופך לחלק מהמותג.

הארכיון הציבורי של הילדות

וזה עוד לפני השאלה החשובה באמת: מה הילדים מקבלים מכל זה. למה ילד צריך להגיע לבית הספר כשהחברים שלו מכירים פרטים מהזוגיות של אמא שלו? למה שינוי סטטוס זוגי או סרטון מביך צריכים להפוך לחלק מהארכיון הציבורי של הילדות שלו?

אין לי תשובה טובה לשאלה מאיזה גיל ילד יכול להסכים להופיע בחשבון ציבורי של הוריו. אבל אצל ילדים של אדם מפורסם, הרף צריך בעיניי להיות גבוה במיוחד. תמונות ילדות מביכות של ילד "רגיל" אולי יישארו בקבוצה המשפחתית. תוכן שהופץ ברשת עלול להישאר שם ולהופיע מחדש במשך שנים.

לא נעמיד פנים: אנחנו מתעניינים

וכן, ForReal פרסם את הידיעה על הפרידה. ברור. אתר סלבס לא יכול להעמיד פנים שהוא לא מתעניין בחיים הפרטיים של מפורסמים. אולי דווקא בגלל זה, שווה לשאול איפה עובר הגבול. אחרי הכול, ככל שההורים מכניסים יותר מהחיים של הילדים לפיד, שלא לומר לריאליטי, ככה נשאר לנו יותר חומר זמין לסיקור.

אנחנו מתפרנסים, בין היתר, מזה שסלבס משתפים את החיים שלהם ושהציבור רוצה לדעת עוד. זאת לא בדיוק עמדה שממנה נוח להטיף לצניעות דיגיטלית. אבל אולי דווקא מהמקום הזה אפשר להגיד דבר אחד פשוט: לא כל דבר שיכול להפוך לתוכן חייב להפוך לתוכן.