אחרי 16 שנה, גרושתו של חנן בן ארי: "אני באופוריה"
הדסה בן ארי, גרושתו ואם שבעת ילדיו של הזמר והיוצר חנן בן ארי, משתפת בפרק אישי שנחתם ומצליח בה בעת גם לשמח וגם להעציב אותה . "למרות שזה כיף, אני מרגישה שאני מתאבלת"
הדסה בן ארי בחרה אמש (רביעי) להעלות פוסט אישי מאוד שמדבר על האמביוולנטיות שמציפה אותה בפרק משמעותי שנחתם בחייה כשבת הזקונים המשותפת לה ולבעלה לשעבר חנן בן ארי, אורי שושנה, סיימה גמילה מטיטולים. בן ארי כתבה בנוסף על השינוי שהיא עוברת וגם סיכמה: כל מה שעברתי היה שווה את זה.
"מגיע לי מזל טוב", כתבה בן ארי. "אני הולכת את היומיים באופוריה. הטיטולים עזבו את הקן. אחרי רצף של שש עשרה שנים טובות ומתוקות ומסריחות, שושנהל'ה שלנו נגמלה. אני הולכת ברחוב בלי עגלה ובלי טיטולים לראשונה מזה שש עשרה שנה וחושבת כמה נורא זה ללכת פתאום בלי להחזיק. הידיים עוד עושות את התנועה של ההישענות, אבל פתאום אין את הדבר הזה שידעתי על החיים שלי. ולמרות שזה כיף לא נורמלי, אני מרגישה שאני מתאבלת. זה הגיוני?", תהתה.
"הגוף שלי יודע קומבינציות מטורפות", שיתפה. "אני יודעת להחזיק שתי תינוקות ולטגן שניצלים וגם להוריד ספר לדפוס תוך כדי. ופתאום לראשונה בחיי יש לי ילדה בת שלוש שאין לה אח או אחות שקטנים ממנה. היא מחבקת אותי כמו אחת שיודעת, ואני יודעת בוודאות שהיא בטוחה שהיא מטפלת בי. ולמרות שזה כיף לא נורמלי, אני מרגישה שאני מתאבלת. ואני יודעת שזה הגיוני".
בהמשך כתבה בן ארי על השינוי שחל בה. "אני חושבת כמה נפלא ונורא זה לשחרר את החיים לקרות. לא במובן של הפקרות, אלא במובן של איבוד הצורה. ותרימו את היד או את האימוג'י אם אתם מצליחים לשמור על הצורה בימים אלה. הילדים אומרים לי 'אימא, נגמר לך הכוח לחנך'. אני מנסה להסביר להם שהתבגרתי. דאגתי להניע את הגנרטור ומעכשיו זה לטעת בחיים רגע טוב, אמת, אהבה ותפילה ולתת לדברים לקרות בלי קביעה אישית. זה לא שאני נכנעת כי הם לא שמים עליי, אלא שהם מספיק איתנים ללכת את הדרך מבלי שאסחב אותם בעגלה. זה לא שנגמר לי הכוח לשיר להם שיר ערש כמו פעם, אלא שהיום הם שרים לי. לא שבעתי מסלפר סיפורים, פשוט הם כולם מספרים לי", הסבירה.
לקראת הסוף סיכמה באנקדוטה שלוותה בתובנה. "שלומי ואורי הקטנים שלי הולכים לישון כל לילה כשהם מחזיקים ידיים. הם נכנסים למיטה ועוצמים עיניים ואז היד שלה או שלו מגששת את הדרך ליד השכנה. הם מחזיקים זה בזו ואני נמסה ואומרת לעצמי שהכל היה שווה. ההיריונות, הדאגות, ומלחמות העולם שהיו כאן במהלך היום, שלוליות הדמעות, הדם, היזע, הבריכה והפיפי והקקי. כי בסופו של דבר ילד לא רוצה מרחב ולונה פארק והגשמת כל הפנטזיות. הוא רוצה להיכנס למיטה אחת עם אח או שניים או שלושה, להזיע איתם כל הלילה, להחליף כינים ולקום איתם לבוקר חדש. הוא כמה לדעת שהוא לא צועד את החיים האלה לבד".
"אתמול הבת שלי שלחה לי הודעה שהיא אוהבת אותי ותודה שנשאתי אותה ברחם ושדאגתי לה ושהאמנתי בה", נזכרה הדסה. "כתבה גם שהיא תמיד תדאג לי. כתבתי לה שבבוא העת בבקשה שלא תשלח אותי לבית אבות, ושתחליף לי טיטולים אם אצטרך".