סערת הלבוש: "זו הסיבה שאנחנו מצלמות בחזיה ותחתונים"

אז למה אנחנו מצטלמות מתלבשות בחזייה ותחתונים?סרטוני "בואו להתלבש איתי" הפכו מטרנד לעניין שבשגרה: נשים קמות בבוקר, פותחות את המצלמה ומתלבשות מול העולם. אבל יש רגע אחד שמסעיר את כולם, הרגע של התחתונים והחזייה.

בשנות התשעים ותחילת שנות האלפיים ראינו נשים בתחתונים וחזייה בעיקר בפרסומות, שערי מגזינים, קליפים ושלטי חוצות. שם זה היה סבבה לגמרי, כל עוד זה צולם בשביל מותג כסף או משהו בלתי ניתן להשגה. היום כשאישה בוחרת להראות את זה בעצמה, בשליטה מלאה שלה בלי מותג מעל הראש, זה נקרא "בושה".

אני שואלת, ממתי זה נהיה מאיים? תחתונים וחזייה זה לא עירום, זאת הלבשה תחתונה, אבל אנחנו חיים בתרבות שנסערת מחשיפת גוף נשי כאילו הוא תמיד מיני, תמיד פרובוקציה, תמיד "יותר מדי" ואז גם משהו הכי בסיסי כמו להרגיש בנוח בגוף שלך ללא בושה - הופך לטאבו.

בישראל יש תפנית מעניינת. אני מרגישה כי יש פה בלבול מטורף בין צניעות לשליטה. צניעות אמורה להיות בחירה אישית אבל ברשת זה הפך לשפה של ביקורת, לעג וזלזול. כאילו אישה שחושפת מעט עור היא אוטומטית הופכת לזולה ופחות מוערכת.

הגוף הנשי הופך לדיון ומקום להבעת דעה כאילו אין עליו בעלות של אדם עם נשמה. זה לא רק עניין של דימוי גוף חיובי או פלאס סייז, גם נשים שעומדות תחת הכותרת "אידיאל היופי" חוטפות שהן מצטלמות בחזיה ותחתונים. הסיפור הוא לא רק איזה גוף יש לך, אלא גם העובדה שאישה מרשה לעצמה להיראות בלי להתנצל או לבקש רשות.

ברגע שאישה שמתלבשת מול המצלמה, בלי להתכווץ, בהנאה והסכמה מלאה שלה עצמה, יש בזה אמירה. לא כי היא מחפשת למרוד, אלא כי היא פשוט מרגישה בנוח בעורה, וזה משום מה מאיים על לא מעט אנשים. כשמתחילים לקרוא לחזייה ותחתונים "עירום", כשגוף נשי חוזר להיות משהו שצריך לכסות, להסתיר או להצדיק, זו לא התקדמות זאת רגרסיה.

אז לא, אנחנו עוד לא איראן והבקשה שאישה תצניע או תכסה בעמוד האישי שלה, פשוט אין לה מקום. נשים לא מצטלמות בהלבשה תחתונה כדי למרוד, אבל לצערי עדיין נחשב כ"אמירה" ומי ומי שלא טוב לו, פשוט יכול לגלול. חבל לסבול.