כשיובל בוצ'ן לבשה שמלה אדומה, ישר הודבקה לה הכותרת: "באה לריב". כשתרצה כהן לבשה אדום, לפי הטקסט שנשלח ל-ForReal, "התחילו פיצוצים", למרות שהיא בכלל לא היתה במוקד. וזה בדיוק הרגע להודות: הבעיה אף פעם לא היתה השמלה. הבעיה היתה התגובה.
זה לא אדום, זו ההיסטריה
יש אנשים שמסתכלים על אדום ורואים ריב. אחרים רואים נוכחות. ומה שמעצבן באמת הוא לא הצבע, אלא מה שהוא עושה לחדר: מרים ראשים, גורם למבטים להתעכב, ולכולם נהיה דחוף לפרש. אדום "הוא לא צבע של ריב. אדום הוא צבע של נוכחות". ואז מגיע המשפט הכי חשוף פה: "וזה מפחיד אנשים".
מה אדום עושה לגוף?
בטקסט נטען ש"פסיכולוגיית הצבעים" קושרת אדום לאנרגיה, דופק ולחץ דם, וגם לתעוזה ודומיננטיות. במילים אחרות: המוח מתקשה להתעלם. לא כי יש פה קסם, אלא כי זה צבע שמסמן: מישהו פה לא מתכוון להתנצל על המקום שהוא תופס. וכשזה קורה, הסביבה לא תמיד מתמודדת עם זה יפה. היא פשוט מגיבה.
האפקט של לשבור קוד
הטקסט נשען גם על מה שמוגדר כ"מחקר מעולמות הפסיכולוגיה של האופנה מ-2014", עם שם שנשמע כמו כותרת של סרט: "אפקט הסניקרס האדומות". לפי הטענה שם, פריט אדום בולט גורם לאדם להיתפס כיותר בטוח בעצמו, אפילו כשאין לו "שום יתרון אמיתי". כלומר: הלבוש מייצר אשליה של כוח.
אבל גם פה מגיע הטוויסט: זה לא רק אדום. לפי אותו קו, כל פריט ששובר קוד יכול לעשות את אותו דבר: צבע לא צפוי, לוק "לא מתאמץ" כשכולם מתאמצים, או פריט יוקרתי בסביבה רגילה. התוצאה נשמעת דומה: אסרטיביות, יכולת, ביטחון.
נוכחות לא מבקשת רשות
כשהנוכחות נכנסת לפני המילים, היא עושה משהו קטן ומרגיז: היא שמה מראה מול החדר. ואז כבר לא מדברים על השמלה, אלא על מי שמרגיש מאוים ממנה.
במקום לשאול "למה היא לבשה אדום", הטקסט מציע שאלה הרבה פחות נוחה: למה נוכחות מערערת כל כך. מה זה מפעיל אצל מי שמסתכל.
