שירלי לוי: "המשפחה גמורה. שירן נהרגה במקום"

לפני ספטמבר, שירלי לוי ידעה לענות "בסדר" על השאלה "מה שלומך", גם כשהיא לא באמת שם. היום זו כבר לא שאלה שאפשר להחליק. "היום אני רק מהנהנת, ולפעמים עונה חרא" – עדות לריק שנשאר במקום שבו עמדה אחותה שירן לוי, בת 18, שנהרגה בתאונת אופנוע ברחובות.

בריאיון אינטימי ל"סויסה + 1", שירלי חוזרת צעד־אחר־צעד אל 9 בספטמבר. אל הטלפונים, אל ההודעות שאסור לקבל, אל הניסיון להחזיק את העולם שלאט־לאט בורח לה מתחת לרגליים.

"זה ערב שבו הכול קרה"

דקות ספורות, תאורת ערב רגילה בצילומים בבית, וחברה אחת שמרגישה שמשהו לא מסתדר - זה כל מה שהפריד בין החיים שלפני לבין החיים שאחרי.

בואי נחזור לערב שבו הכל קרה.
"זה ערב שבו הכל קרה, ומשם זה ממשיך לקרות. זה אירוע שהוא מכה גורל. אתה מבין שעולמך מתהפך".

מתי בדיוק?
"זה קרה ב־9.9, בשעה שש בערב. בשש וחצי אני באמצע צילומים בבית. הבאתי צוות חדש, רציתי להתפנק על עצמי. זה היה רגע כזה של 'יאללה, מגיע לי'".

ואז מופיעה ההודעה הראשונה ששמה סדק בקיר.

מה היה כתוב בה?
"החברה הכי טובה שלי כתבה לי: 'אני לא רוצה להלחיץ, אבל בעיתון רחובות רשום שרוכבת קטנוע נהרגה. תבדקי שזאת לא שירן?'".

היה לה מידע נוסף?
"כלום. זה היה נטו תחושה. היא אמרה שזה הרגיש לה ספציפי. כי כמה רוכבות אופנוע כבר יש ברחובות".

ואת?
"עניתי לה שאין מצב שזאת שירן. היא נהגת זהירה. בשבילי זה פתר את זה. סגרתי".

"אני שולחת לה הודעה - והיא לא עונה"

אבל המציאות לא באמת חיכתה להסכמתה.

שלחת לשירן הודעה?
"כן. כתבתי לה 'איפה את?'. והיא לא ענתה".

זה לא היה חריג?
"לא. היא תמיד לא עונה. היא ילדה. היא בטלפון אבל לא באמת בטלפון".

מתי משהו זז בך?
"אחרי חמש דקות דוד שלי יוסי התקשר. הוא אף פעם לא מתקשר אליי. לראות את השם שלו על המסך - זה היה כמו איזה צל. אמרתי לעצמי 'למה שיחת מצב כזה תגיע ממנו?'".

מה הוא אמר?
"'תבדקי מה עם אבא, הוא לא עונה לי'. ושם התחבר לי שהחברה שלי אולי צדקה".

"אמא שלי בוכה, ואני מרגיעה אותה"

אין תסריט גרוע יותר מרגע שבו מישהו מבוגר ממך, חזק ממך, זה שתמיד אפשר להישען עליו - נשבר לפנייך. "התקשרתי לאמא שלי", היא משחזרת.

איך היא נשמעה?
"נסערת, בוכה, מבוהלת. היא אמרה שניסתה להתקשר לשירן ומישהו ענה וניתק".

וזה לא הקפיץ אותך?
"זה נשמע מוזר, כן. אבל אמרתי לה 'אמא, תרגעי. זאת צומת קטנה. נוסעים שם גג 40 קמ"ש. יש אור בחוץ'. היא אפילו אמרה 'את צודקת, זאת לא שירן'".

ואת?
"הייתה לי תחושת בטן שהכל תקין. חזרתי לצלם".

"ואז איריס אמרה: זק"א בזירה"

מתי הבנת שמשהו באמת, באמת לא בסדר?
"שהתחלתי לקבל מלא שיחות מאנשים שאני לא בקשר איתם בכלל. לא עניתי. הדופק שלי היה בשמיים. עצרתי את הצילומים".

ומה אמרה החברה ששלחת לזירה?
"'אני רואה ניידות. זק"א'. באותו רגע משהו בי פשוט קרס".

ניסית להשיג את אבא שלך?
"כן. הוא לא ענה. ואז כן. וברקע רעש של בלגן".

מה הוא אמר?
"אמרתי לו 'אבא הכל בסדר?'. והוא אמר: 'אבא גמור. שירן נהרגה במקום'". שקט. "צעקתי 'אתה לא מודיע לי את זה ככה בטלפון!'. והוא ניתק".

מה עשית אחרי השיחה?
"אמרתי לצוות שאני לא מכירה 'תעצרו הכל וניסע הביתה'. יצאתי מהבית ואמרתי לעצמי 'זה לא אמיתי'. שכנעתי את עצמי שאבא שלי דרמטי".

עם מי דיברת?
"ליחצנית ולסוכנת שלי. אמרתי להן 'אני מקווה שאתן יושבות. אחותי נהרגה, כנראה. תעצרו הכל שזה לא יפול לשום ידיעה לפני שאני מבינה מה קורה'".

עם מי נסעת?
"עם מישהו שרק התחלתי לעבוד איתו. שנינו בשקט מוחלט".

מה חיכה לך מתחת לבית?
"כל החברות שלי. כולן בוכות. ואני... לא שם. רק עטופה באיזה הלם".

למה לא עלית מיד?
"פחדתי. מהאמת. מהעיניים של ההורים שלי".

"נכנסתי לחדר של שירן - והיינו משותקים"

היא נשארה למטה שעתיים. בסוף עלתה.

מה ראית כשהגעת הביתה?
"כולנו בסלון. בוכים. ואף אחד לא מוציא מילה".

ואז נכנסתם לחדר שלה?
"כן. הייתה שם שקית עם הדברים שהיו עליה. התכשיטים שלה. כפפות עם דם. אני לא אשכח את זה בחיים. צרחות. שיתוק".

מה אמרת להורים שלך?
"שום דבר. אחרי שעה הצלחתי להגיד 'לפחות היא לא סבלה'".

מה קרה בבוקר?
"אתה מתעורר ומבין שאתה היחיד שסובל. קיבלתי טלפונים מדניאל עמרם. כיביתי. לא עניתי".

למה?
"אמרתי לכולם לא להתעסק בטלפון. לא ברשת. הרשת הייתה מתנפלת על זה. אני לא מסוגלת".

כמה זמן היית בלי טלפון?
"שבוע. לא פרסמתי כלום".

בת כמה היא הייתה?
"18. היא הרגע סיימה תיכון. הייתה אמורה להתגייס".

מה היה ביניכן?
"פער של 11 שנים. אבל היא הייתה אחותי התאומה. באמת. הייתי איתה יותר מבכל זמן עם חברים".

שמעת סיפורים עליה בשבעה?
"כן. ילדים מהכיתה שלה סיפרו חוויות. ידעתי הכול. הם הופתעו. שירן הייתה מספרת לנו הכול".

הסטורי שזעזע את הרשת: "הרגש היחיד שבוחרים להיאחז בו - זה כעס"

הרגע שבו העלתה סטורי על אנשים שלא הגיעו לנחם טלטל את האינטרנט.

את יודעת על איזה סטורי מדובר.
"בטח. הרגש היחיד שאתה נאחז בו באבל - זה כעס".

על מי כעסת?
"על טאלנטים מהביצה שלי. אנשים שהתחילו איתי את הדרך ולא הגיעו לשבעה. אייליסטים - כן הגיעו. ודווקא אלה שגדלו איתי - לא".

למה זה פגע בך כל כך?
"כי בשמחות שלהם הייתי שם. זה כבוד בסיסי".

מה קרה אחרי שהעלית את זה?
"הטלפון התפוצץ. אנשים שעבדתי איתם יום אחד כתבו לי. אלה שהתכוונתי אליהם - עדיין לא".

החזרה לעבודה - דווקא בהצגת הילדים

שירלי חזרה לעבודה אחרי חודשיים, אבל רק לפרויקט אחד.

למה?
"רוב העבודות בוטלו. היה מוזר לקדם משהו שמח. אבל הצגת ילדים - על זה לא ויתרתי".

למה דווקא זה?
"ילדים זה שמחה. שירן אהבה כשאני שמחה. לזייף שמחה כשאת בדיכאון - ובסוף זה הופך אמיתי".

ומה החזיק אותך שם?
"הקאסט. הם גרמו לי להרגיש בנוח. היה שם חיבור נפשי".

ואז הגיע אותו ערב ביקנעם.

ספרי על הפוסט.
"העליתי פוסט על זה שהיא הייתה אמורה להתגייס להיות מפעילת האמר קרבי, כמוני. בדרך מהצגה בכפר בלום עצרנו ביקנעם. נכנסתי לשירותים ובכיתי".

מה קרה כשיצאת?
"עשר מפעילות האמר קרבי עמדו שם. הבסיס שלהן בצאלים. הסתכלתי עליהן ואמרתי 'זה שירן שלחה אתכן לשמח אותי'".

ומה קרה אחר כך?
"התחבקנו. שרנו את השיר של הפלוגה. העליתי סטורי".

ואז מישהי כתבה לך הודעה על לב.
"כן. היא כתבה 'שמת לב שיצרתן לב במעגל?'. הסתכלתי - וזה היה לב. בשבילי זאת הייתה הוכחה. שירן איתי".