אור בן דוד, זוכה האח הגדול, לא חשב שמסיבה של עובדי HOT תהפוך למצור רגשי בלב יוון. בטור מיוחד ל-ForReal הוא מתאר את הרגע שבו הבין שהמלחמה השאירה אותו על האי, לא חופשי ולא נהנה.
טסתי למיקונוס לעבוד. סט ראשון במסיבה של HOT, ועוד אחד שתוכנן לסופ”ש. באי נמצאים כבר יותר משש-מאות ישראלים שעובדים כאן, ועל פי ההערכות מספרם הכולל חוצה את האלף.
ברגע שראיתי את הכתבה, הבנתי
בלילה שבין חמישי לשישי, בשעה שלוש-ארבע לפנות בוקר, צצה על המסכים כתבה על ההסלמה בארץ. מאותו רגע היה ברור: אני לא טס לשום מקום. ההודעות הרשמיות עוד לא יצאו, אבל בפנים כבר ידעתי שהסיפור הזה גדול מיום-יומיים. אם אנחנו הצד שפתח בירי, לא ייקח הרבה זמן עד שיסגרו את השמיים.
אני לא מטפח אשליות. מדברים על "מחר" או "מחרתיים", ואני מבין שזה לא יקרה עד סוף השבוע, אולי מעבר לזה. לא רע לי. יש מיטה, יש אוכל, אבל ליהנות? גם זה לא באמת קורה. כשבארץ טילים נופלים כמו ברולטה רוסית, מי יכול לשתות אוזו בשקט?
הבן שלי שואל אם אני בממד
החבר’ה במלון בקושי יוצאים מהחדרים. קופצים לדוכן גירוס, חוזרים מיד לוואטסאפ, לטלגרם, ל-X, כדי לא לפספס התרעה או שם של יישוב.
הבן שלי, בראשון לציון, מתקשר ושואל: "אבא, אתה בממ”ד?", ואני, בלי תשובה, לא כאן ולא שם.
ואם תהיתם, מיקונוס לא נהפכה פתאום ליעד מוזל. אנחנו מחליפים מלונות כמו גרביים, מזמינים רק מה שפנוי. המקומיים, מצדם, לא מסתירים את המבטים. אנחנו מסתירים סממנים ישראלים, בעברית אני כבר לא מדבר ברחוב בקול רם. אפילו החמסין כאן מרגיש פחות ידידותי.
לא סובל, אבל גם לא מצליח ליהנות
שרת התחבורה מירי רגב הציעה "ליהנות, הרי אתם בחו"ל", אבל המציאות רחוקה מלהיות פיד באינסטגרם. עד שטיסת חילוץ תגיע, אני מנסה להזכיר לעצמי: הביתה נחזור, ואז גם ננגן כמו שצריך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
