'בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים'

מאיה קיי, מהפנים הכי מוכרות שהצליחו לצמוח מ"הישרדות" ו"רוקדים עם כוכבים", עושה בימים אלה את מה שישראלים אוהבים לקרוא לו "לקחת סיכון" – אבל מבחינתה זו רק התקדמות הגיונית. כשהיא בלוס אנג'לס לצילומי קמפיין בגדי ים לטוונטי פור סבן, קיי מספרת לפודקאסט "סויסה +1" על המעבר שחלמה עליו הרבה זמן, איך היה לפגוש את האקס ב"רוקדים עם כוכבים", ומה היא באמת מנסה להשיג מעבר לים. צפו.

איך היו הצילומים?

"קודם כל, יצא וואו. יצא חו"ל ברמות. היה קר, אבל אני כבר רגילה זה. פעם קודמת צילמנו בלונדון והייתי עם חצאית מיני, אז אין הבדל".

מרגישה בנוח.

"מרגישה בנוח, מתרגלים לזה. אבל האמת שיצא יפה, זה היה רמה מאוד גבוהה וזה כיף. המשפחה באה לבקר. זה כמו שמישהו נוסע לחו"ל להרבה זמן והמשפחה באה להפתיע אותו, אז כזה. למרות שעבר רק שבוע וחצי".

עבר שבוע וחצי, אבל זה כאילו לא שבוע וחצי. זה שבוע וחצי שאת יודעת שלא תחזרי עוד הרבה זמן. זה אחרת.

"זה אחרת, וגם להיות כל כך רחוק פיזית זה מאוד מורגש. אני לא חושבת שהרבה אנשים יבדילו, נגיד אם הם יהיו חודש עכשיו באירופה או חודש בארצות הברית, אבל לבן אדם שהעבודה שלו כל כך חיה בארץ, זה מורגש. זה ממש מרגיש כאילו הלב שם והגוף במקום אחר".

זה עוד לפני שהזכרנו את הג'ט לג הבלתי נסבל.

"מזעזע.  גורם לחולי. אתה חולה פשוט שבועיים ואז מתאושש. אמא שלי עד עכשיו, אני לא יודעת איפה היא בכלל, היא ישנה, קמה והולכת".

לוס אנג'לס זה משהו שתוכנן מראש?

"תכננו את זה לפני שנה. הצלחתי לקבל את ויזות האומן שלי אחרי המון המון זמן, שזה היה לי מאוד חשוב. תמיד ידעתי שאני רוצה להגיע לארצות הברית בדרך כזו או אחרת. היה לי מאוד חשוב להכיר אנשים ולחוות. דגמנתי פה בעבר, אבל דרך חברות חיצוניות. עשיתי את 'רוקדים כוכבים' שבעה חודשים, זה מרגיש שעברתי שנת שמיטה, כי לא הצלחתי לעשות שום דבר אחר. לקח לי זמן להתאושש מזה. אבל לבוא לפה היה לי מאוד חשוב, כי תכננתי את זה כל כך הרבה זמן מראש. רציתי שזה יקרה כל כך הרבה זמן ופתאום זה הגיע. ישבתי עם חברים לפני הטיסה ואמרתי 'בואנה הטיסה הזו נסגרה לפני כל כך הרבה זמן'. זו נראה לי הטיסה הראשונה שלי אי פעם שנסגרה כל כך הרבה זמן מראש".

"תמיד ידעתי שארצה להגיע לפה"

מעבר לקמפיינים ומסלולים, קיי רוצה יותר – הרבה יותר. לדבריה, היא עושה אודישנים כמעט לכל סדרה ישראלית קיימת, אבל הרזומה הטלוויזיוני המוכר שלה דווקא פועל נגדה בעולם המשחק. "אני עובדת בארץ 12 שנה, וזה דרש דם, יזע ודמעות לבסס את העסק שהוא אני. יש את המותגים שאני עובדת איתם ומפתחת איתם דברים מעבר לרק לדגמן, כי אנחנו מזמן כבר לא קולב. גם תחום התקשורת וההנחיה, אני באמת מרגישה שאני נושמת את זה.  תחום המשחק בארץ תמיד עניין אותי. התחלתי לעשות תיאטרון בגיל נורא צעיר, והבמה תמיד עניינה אותי. למדתי בארץ משחק המון שנים. לא עשיתי אף סדרה, קיבלתי המון המון לא".

העובדה שהתפרסמת כמשפיענית והשתתפת ב"הישרדות" ו"רוקדים עם כוכבים" דווקא פגעה בך?

"הם יכולים לחשוב שיש איזו חוסר אותנטיות. אפשר לחשוב מלא דברים. אני עושה מלא אודישנים, בחיים לא אמרתי לאודישן לא. יש לי אלפי אודישנים בטלפון".

לאילו סדרות?

"וואו, להכל. ניסיתי ל'שבאבניקים', סדרות של אדיר מילר, נבחנתי לכל סדרה שהיתה בניקלודיאון, עשיתי גם ליס. כל דבר שאני מקבלת במייל מהסוכנות משחק שלי, עשיתי. ברור שאת מתבאסת שאת לא מתקבלת, אבל זה בנה אותי. למדתי איך לעשות אודישנים, זה היה הקורס משחק שלי בחיים האמיתיים. פה בלוס אנג'לס זה משהו שהייתי רוצה לפתח מאפס. אין לי בעיה להתחיל במקום חדש כמו שאני עשיתי במשך עשור בארץ, לבוא לפה ולנסות את זה כי זה אפשרי".

בארץ לא הצלחת לפרוץ בתחום המשחק, אז אמרת "אוקיי, אני עוברת מקום"?

"בכלל לא. אני עושה במקביל גם פה בחו"ל וגם בארץ. אני נותנת גז בשני המקומות במקביל, אני לא אעצור. כל האמצעים כשרים. זה משהו שאני אומרת על עצמי המון. גם בדוגמנות אני לא התפוצצתי בבום, זה לא קרה ביום. גם כשעשיתי 'הישרדות', הגעתי לשם עם 250 אלף עוקבים, זה לא שהגעתי אנונימית לגמרי, ונכנסתי לשם והתחלתי לדגמן. הייתי פרזנטורית של חברת אופנה במשך שש שנים, גדלתי בפנימייה, טסתי לדגמן באסוס בגיל 15. עשיתי הכול כדי להצליח".

זה קטע שאת אומרת את זה, אני זוכר שפרסמתי את השם שלך כמישהי שהולכת ל"הישרדות" ולא היה לי מושג מי את. שם היתה הפריצה.

"טלוויזיה זה גם קהל אחר. מהרגע שבן אדם נכנס לטלוויזיה הוא נכנס לצופה לראש כבן אדם, זו לא תמונה, זה בן אדם שמדבר, יש פה מעבר. גיליתי את זה גם ב'הישרדות', גם ב'רוקדים עם כוכבים' וגם בתוכניות בוקר. אתה מנהל דו שיח, רואים את העיניים והרגשות שלך. אני לא רוצה להיות רק דוגמנית, ומשחק זה משהו שבוער בי".

יופי הוא כרטיס ביקור. גם גברים וגם לנשים. לנשים זה יותר קל, ספציפית כאן בלוס אנג'לס.

"יש משהו בישראל שכולן יפות, כולן נראות מאוד טוב. תמיד אני מסתובבת עם חברים ואומרת 'אין, בארץ הן פשוט הכי יפות, הכי נכונות והכי חריפות'. יש בהן משהו מעבר. זה לא סתם, כולם פה באל.איי. כולם פה יהודים ומצליחים. אין סיבה שלא. יהודים אנשים כריזמטיים, אנשים שיודעים מה הם עושים".

אז את פה שבוע וחצי אמרנו. מתי בעיקרון את אמורה לחזור?

"במאי".

מה הולך לקרות במהלך החודש וחצי הזה?

"זה חודש וחצי של השקעה לטווח רחוק. לא מצליחים בחודש וחצי. הגעתי לפה לבצע פגישות עבודה גם בסוכנות של הדוגמנות שלי, הגעתי לפגוש אנשים ולעשות פגישות. להיות במקום כי צריך ליצור מודעות, כמו שאני בארץ. כשאתה מתחיל בתחום הזה אתה הולך לכל אירוע, ואתה הולך לכל מקום, להראות את עצמך. אתה רוצה להוכיח לכולם שאתה טוב בזה, ואתה לא סתם פה".

מה כבר הספקת לעשות?

"האמת שעשיתי מלא אודישנים השבוע. הייתי בקאסטינג, זה אודישנים של דוגמנות, שאתה הולך ובעצם מראה ללקוחות. זזה ממש כמו שוק שמראה ללקוחות שאתה נמצא פה ושאתה זמין לעבודה. נגיד ספורה מצלמים פה את כל הדברים הכי גדולים, כן, וזה לאו דווקא אנשים מוכרים שמצטלמים לדברים האלה, פה כאן בארצות הברית הכל פה פתוח, יש פה מקום לכולם".

איזה תגובות קיבלת?

"תגובות ממש מהממות, אנשים נחמדים. או שזה רק פאלש. האינסטינקט הראשוני שלהם זה כזה 'מה את יהודיה? ואני כזה, ברור' כי אני הולכת עם שרשראות הזהב שלי ואני גם לא מורידה אותן".

בארץ כשאת מגיעה לחדר כבר יודעים מי את. כבר במקום שכבר מבקשים אותך בטח כדוגמנית. פה את נכנסת לחדר ולא מכירים אותך.

"אני מתחילה פה מאפס לגמרי. אני נכנסת למקום ואני לא מוכרת כי לא עשיתי פה שום דבר. הולכת לאודישן. אני אומרת לעצמי יום אחד כאילו אני הולכת להתקבל. אני חייבת פה".

 לא מזמן שלפו בטיקטוק תמונות וסרטונים שלך כילדה. בעייני היית מהממת וחמודה, אבל רואים את הדרך שעברת ואת השינויים.

"ברור. אני דיגמנתי שמלות בת מצווה ל'סודה לימון'. שמלות, כלות, ומה לא עשיתי? דרכתי בכל בית של מאפרת ומעצב שיער מחדרה עד באר שבע. אני עברתי הרבה. התחלתי לדגמן באירופה כשהייתי בת 15 וגם לשם הבנתי שאני עוד אחזור, והייתי שם חמש שנים - הייתי דוגמנית מוכרת בשוק. עשיתי כל מותג בריטי אפשרי. פריז לא עשיתי כי אני נמוכה, וזה גם חלום. מסלולים אגב, לא עשיתי בחיים".

בארץ אם את רוצה באמת להצליח ולהרוויח טוב אז את צריכה להיות גדולה מאוד. פה בלוס אנג'לס את לא צריכה לפרוץ ושכולם יכירו אותך בשביל לחיות טוב.

 "אין לי בעיה. אני גם אוהבת ליצור ואת החוויות האלה. נגיד מצאתי את עצמי עושה פה המון ולוגים. זו באמת הדרך חיים שלי, אני פשוט מרגישה שזה משמח ומחיה אותי, ושאני מתקרבת לקהל שלי דרך הדברים האלה".

ראיתי אותך מצטלמת בחוף בבגדי הים של טוונטיפורסבן ועבר לי בראש שכשאת מצטלמת זה מאוד טבעי.

"להצטלם ולדגמן זה מאוד אזור הנוחות שלי. אני נהנית מזה מאוד. זו אמנות בעיניי. אני אוהבת את וזה התחום שלי".

אם הייתי רואה אותך פה הייתי חושב קודם כל שאת יותר אמריקאית מאשר ישראלית. בוא נגיד ככה.

"זה מעניין. בעצם זו ביצת הפתעה. רוב הזמן מופתעים, במיוחד עכשיו. אני אומרת שאני מתל אביב, ואני לא תמיד מבינה אם מי שמולי אוהב אותי או לא. בא לך כאפה או לא להביא כאפה?".

שמעת דברים אנטישמיים?

"היתה פה הפגנה מטורפת כשגל גדות קיבלה את הכוכב בשדרת הכוכבים. היא כזאת מושלמת שלא שומעים רקע".

רווקה, אבל לא לבד

היא אולי רק בת 22, אבל חיה כמו בת 32. כבר שנתיים שהיא רווקה, ולא מתביישת בזה. הפפראצי אולי ממשיך לעקוב אחרי פגישות אקראיות עם האקס מתוכנית הריקודים, אבל היא כבר מזמן במקום אחר. "למזלנו אנחנו אנשים מאוד מקצועיים. אני חייבת, כאילו, לתת לעצמנו את הפידבק הנכון הזה, שידענו איך לטפל בזה והצלחנו".

אבל היו עניינים מאחורי הקלעים עם סנה סוקול. זה לא עבר חלק.

"הפכתי לבן אדם מאוד אדיש עם הזמן, עם התחום שאני עוסקת בו, עברתי לא פעם ולא פעמיים קרקס. זה באמת לא מפריע לי וגם התרגלתי. וגם זה כבר לא יכול לערער אותי. כל כך רציתי להגיע ל'רוקדים עם כוכבים'  ולעשות את מה שעשיתי, וכאילו זה מה שיערער אותי שיגרום לי להרגיש לא טוב עם עצמי? שטויות".

אני חוזר איתך רגע אחורה ב"הישרדות" התאהבתם על המסך. כלומר יש אנשים שכבר מתחברים לסיפור האהבה שלכם, שקרה לצופים מול העיניים.

"אתה מבין שזה כל כך ישן? אנחנו יושבים פה אחרי שלוש שנים אתה קולט?".

אפרופו זה אקסים, לא מזמן קיבלתי תמונה שנפגשתם בשדרה ואמרתם שלום.

"קודם כל, שולחים לך כל פעם שאנחנו בשדרה הזאת. ברור שיהיה שלום כשאנחנו נפגשים, די אנחנו בני אדם, ברור שאומרים שלום".

וכששמענו שהיה לו משהו עם רומי פרנקל?

"די, די. אני מה זה בגוד וויבס, באמת. נושאים שהם לא קשורים".

מה זה לא קשורים אלייך, זה חלק ממך.

"זה לא. אתה מחליט שזה לא, וזה לא. לפני כמה זמן זה היה? עשרה חודשים? אני היום במקום שאני אומרת וואלה, מיותר. כל רגע קורה משהו".

עשיתי כזה גוגל כזה לפני שנפגשנו.

"ומה קרה? שאני רווקה כבר שנתיים?".

כבר שנתיים שאת רווקה?

"אני הכי רווקה, וגם נהנית מזה".

היו כמה בקטנה, אני זוכר גם את ההוא מהנינג'ה.

"זה היה בן אדם אחד ומאז כלום".

עם דני אבדיה, היה?

 "לא. אנחנו מכירים, אבל לא היה".

את פנויה רגשית לזוגיות? אפשר להתחיל איתך?

"כן, מאוד".

איך מתחילים איתך?

"אני יכולה להגיד שבשנה הראשונה שהייתי רווקה, הייתי כזה 'וואי, מישהו עוד פעם יאהב אותי?'. זו הרגשה של חרב עליך עולמך. אחרי שנה אני אומרת, 'מה? איך הרגשתי ככה בכלל?' כי כאילו למדתי לאהוב את עצמי לבד. לפני הזוגיות האחרונה שהייתי בה, הייתי בזוגיות אחרת במשך של שנתיים אז לא הייתי לבד כבר הרבה זמן, ואני סבבה, זה לא מפריע לי הלבד. אבל באיזשהו מקום ברור שזה חסר ובא לך פרטנר, עם כל הדברים שאני עוברת, בסוף אני חוזרת הביתה ואני והכלבה שלי לבד על הספה".

אני מזכיר שאת בת 22.

"נכון, אבל אין למי שעובד בתחום הזה אין  חיים של מישהי בת 22. זה אחרת. אני בת 22 וחצי מהחברות שלי מאורסות. אני עוד לא שם בכלל".

כאן בלוס אנג'לס, מתחילים איתך?

"האמת שכן, וזה מוזר ברמות. אם אני לא רוצה אני באוטומט אומרת 'יש לי חבר בישראל'. מתחילים איתי בחדר כושר. הם חמודים".

מנסים לשדך?

"כן. בעיניי, שידוך זו האופציה הכי מקסימה".

מה הטייפ שלך?

"אני יכולה לחשוב על מלא, אין לי משהו ספציפי. אני מדברת רק על אנרגיה, מראה מבחינתי זה מראות שונים. יש הרבה, אם אני צריכה לבחור אז גבוה, אני אוהבת גבוהים מה אני אעשה. יש חתיכים בארץ ברמות בעיניי, אבל הם בגובה שלי".

כשהלב בישראל, והגוף באל.איי

המרחק מהארץ מורגש אצלה, במיוחד כשמדובר במצב הביטחוני. קיי מספרת על חיבור עמוק לנושא החטופים, מפגש מרגש עם התצפיתניות שחזרו מהשבי, ועל איך היא מצליחה לשלב בין החיים הזוהרים של דוגמנית בחוף וניסיונות לפרוץ בחו"ל – לבין התמדה יומיומית בהעלאת מספר החטופים לסטורי. "אני על החדשות כמו חולה. מתנתקים פה. אם אתה לא עובד בזה, אתה יכול שיעבור השבוע ולא לדעת מה קורה בארץ. בגלל שאני פה הרבה זמן, אני ואמא שלי כל בוקר וערב צופות קבוע בטלוויזיה. ואני מעלה כל יום את מספר הימים שהם בשבי, כל יום את מספר החטופים, כל יום את המשפחות. זה הולך איתי כל הזמן. אני מפתחת עם בן אדם שיחה בבית קפה, אני גרה באזור של יהודים, וזו השיחה הראשונה. ככה השיחה מתחילה ב'מאיפה אתה, המצב באסה, קשה, כואב לי ואני לא יכולה יותר'. שואלים אותי במה אני עובדת אני עונה שאני דוגמנית וישר מוסיפה שהלוואי ושכולם יחזרו. ככה השיחות מתנהלות פה".

קראתי שגם נפגשת עם החטופות שחזרו.

"לא עשיתי את זה בשביל לפרסם את זה. אבל זה הדבר הכי מרגש שחוויתי בכל החיים. בחיים שלי לא בכיתי ככה. לראות את התצפיתניות בבית חולים זו היתה מכת פרופורציות, זו הסטירה הכי גדולה שקיבלתי. התקשרתי לאבא שלי (ד"ר דרגן קרברושיץ, מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים שניידר - ע"ס). ואמרתי לו, 'שמעתי שהן חוזרות, אם אפשר לשלוח להן משהו שלא ידעו ממי זה ולא ידעו כלום', ואז אבא שלי דיבר עם הקצינה שלהן והיא אמרה שאני יכולה לבוא. התרגשתי נורא לפני, דאגתי שעל מה נדבר, ואז הגעתי, וזה היה כאילו הן חברות שלי כל החיים. הגעתי ודיברנו על איזה פוסט סויסה העלה, מה קרה ב'רוקדים עם כוכבים', על הכל, חוץ מ… זה היה מושלם. ישבנו ופתחנו איפור, ודיברנו על דברים של בנות. היה לי מה זה כיף. מאז  אני בשוק שאני פה ואיזה כיף שזה החיים שלי, איזה כיף שאני עושה מה שאני אוהבת וצריך להעריך כל רגע. זה לא קלישאתי, זה אמיתי. בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. לא יכולתי מולן, אבל אחרי זה באוטו עם עצמי התפרקתי".

שאלה אחרונה. שנה מהיום, מה יקרה?

"בעזרת השם, אני אקבל את תפקיד המשחק שמגיע לי. ואני גם אנחה".