"נועה קירל הצילה אותי"

אחרי שחשפה את ההתמוטטות הכלכלית והחברים שנעלמו בחלק הראשון של הראיון – החלק השני מציג מאיה בוסקילה אחרת: פגיעה, אבל נלחמת. כשנראה שהכול כבר מאחוריה, טלפון אחד באמצע הלילה מרוברטו בן שושן, הופך לרגע שמשנה את הכול. וכשנועה קירל לוקחת את השפופרת – מתחיל קאמבק לא צפוי, ששיאו מול 50 אלף איש בפארק הירקון. צפו עכשיו בווידאו המלא.

"אני בקריסה, ונועה שולחת לי הודעה"

הכול התחיל כשנועה קירל שמה לב שמשהו קורה למנהל שלה, רוברטו. "הוא היה עצוב, מעורער. היא שאלה אותו מה קרה, והוא סיפר לה עליי. היא לקחה את הטלפון ממנו ואמרה לי – 'בואי ניפגש'. ואני, ישר חשדתי. אנחנו לא באמת חברות, יש בינינו 20 שנה הבדל".

ואותה בחורה, אותה זמרת צעירה, זה אגב מדהים, כי היא באה ועכשיו מושיטה לך יד בלי להכיר אותך גם, אגב, בחזרה.

"אין, אין, אין, היא ההפתעה של החיים שלי, הילדה הזאת. באמת. אתה שומע כל כך הרבה דברים, ואז אתה ניגש ליצור היפה הזה, יש לומר, וזה משהו אחר לגמרי. כאילו איפה כל מה שחשבת או מה שאמרו לך. אתה מבין, גם אני, גם אני שאני בתוך התעשייה, היה לי את חטא היוהרה. אתה מבין? אנחנו כל הזמן לומדים. והגעתי, והחיבוק מדהים, וצחקנו, והיא פשוט בן אדם מהמם. היא נתנה לי להרגיש קודם כל, אני לא עוזרת לפה. 'אני מתרגשת שאני מופיע עם מאיה בוסקילה'. היא נתנה לי הרגשה, היא מאוד צנועה, היא מאוד ענווה, אני מאוד אוהבת את זה בה. זה מראה על בן אדם שגדל בערכים דומים לשלך, אתה מרגיש בבית, אתה יודע, שאלתי אותה, 'נועה, חיים, למה, כאילו, למה ניגשת אליי? למה הצעת לי את זה, ולא לכל זמרת אחרת?', אז היא אמרה לי, 'כי אני יודעת שאם הייתי צריכה אותך, אתה היית עושה אותו דבר בשבילי'. והיא צודקת".

נועה היתה בת שלוש כשאת פרצת.

"כן. האמת היא שזה מגניב, כי שתינו התחלנו עם רוברט, וזו מין סגירת מעגל של הזמרת שהייתה אז הכי מוצלחת במדינה, והיום זו הזמרת הכי מוצלחת במדינה. כאילו זו סגירת מעגל נורא יפה בעיניי".

יש בסיפור הזה משהו מאוד מרגש.

"מאוד. אני חושבת שזה מעבר להושיט יד. אני חושבת שאפילו היה רגע שבכינו, שתינו. שכאילו אמרנו, היא אמרה, אם אני הייתי במצב הזה, הייתי רוצה שיעזרו לי. זו לא בושה לבקש עזרה. אני תמיד חשבתי שזו בושה לבקש עזרה. אני דיווה על הבמה, בכל רמ״ח איבריי, אבל רק על הבמה. בחיים, אני בן אדם רגיל. אני אמא רגילה שעוברת משברים, ועוברת עליות וירידות, ועכשיו שנתיים שהן מאוד מאוד... כלומר, זה היה לי הכי קשה בעולם, אבל זה גם נורא עיצב אותי".

"לא קמתי מהמיטה שלושה שבועות"

ברקע – מלחמה, דיכאון וחרדות. מאיה מודה שבשבועות הראשונים למלחמה לא יצאה מהמיטה. "כמה אתה יכול ללכת לים? כמה אתה יכול לכתוב שירים? עד שבסוף, אני חושבת שהדבר שהציל אותי, זה ההופעות, החיילים והמפונים, הם הצילו אותי".

זה מדהים, כי הם, מבחינתם, את באה לשיר להם, ולשמח אותם, ולהעלות את מצב הרוח שלהם, ובסוף, הם ההצלה שלך.

"כאילו, הם באים להגיד לך תודה, ואני כאילו אומרת, תודה לכם. אני לא חושבת שהרבה הבינו את המהות העמוקה של מה שאמרתי".

היו רגעים שזה, הביטחון הזה התערער?

"אז... כן, את בוכה, את לא בא לך לקום מהמיטה, כי אם זה לא לבמה, אז למה לקום?".

פשוט ימים שלמים במיטה?

"גם הייתי בחרדות מטורפות על הילד, על המשפחה, על הכול. וזהו, היה איזשהו רגע ששאול אמר לי, 'גברת, יאללה, יאללה, די, קדימה. לצאת מהמיטה, בואי נתחיל להתעורר על החיים שלנו'״.

הילד שואל, למה אימא לא שרה? מתי אימא מופיעה?

"אני חושבת שהילד ממש אהב את זה, שאני איתו בבית. אתה מבין? הוא חכם. לני שלי חכם. גם התחלתי לעשות את האלבום, אז כל הזמן הייתי באה עם שירים חדשים, אז מבחינתו זה היה... מבחינתו זה אימא הולכת לעבודה. אתה מבין? זה אימא עובדת. למה לנפץ לילד את המחשבה הזאת?".

"אני לא זמרת פופ. המשבצת שלי – רק שלי"

את מזכירה בשיחה הזאת כמה פעמים את עניין הגיל. ואנחנו, לא המצאנו את זה, ככה בכל העולם, כוכבות פופ הן בדרך כלל צעירות משמעותית.

"לא, אבל אני לא זמרת פופ".

איזה זמרת את? את לא זמרת רוק.

"אתה זוכר שפעם דיברנו על זה, אני חושבת, על המשבצת הזאת שהיא רק שלי. זה לא שחשבתי עליה או המצאתי אותה, זה קרה. זה זמרת שהיא שרה, זה טיפה מזרחי, זה טיפה סול, זה טיפה, אתה יודע...".

בשנים האלה, בזמן שהיית יושבת בבית, צמח פה קאדר מטורף של זמרות.

"מה זאת אומרת? נהיו זמרות. מאמי, אני כשהייתי בטופ, לא הייתה אף אחת, אתה זוכר, כן? לא הייתה איתי אף אחת, אני לא ידעתי מה זה להיות עם עוד זמרות, כי לא היו. עד שבאו נינט, מירי (מסיקה) זמרות מדהימות. ועכשיו, לא הייתי רוצה להיות במקומן.

תחרות מטורפת.

"מה זה? תשמע לי טוב, אני לא מעוניינת להיות במקום נועה, למשל. וואי, וואי, וואי, לא, לא, לא. כי מה? אתה מכיר את נועה?".

בטח.

"אתה מכיר את היומיום שלה? את הלו"ז? את הטירוף?".

כן. אגב, עכשיו בדיוק ממריאה לצילומים בארגנטינה.

"אתמול. כן, כן, מקסימה. היא לומדת ספרדית, והיא... טירוף. אבל זה, זה גיל 24. אני זוכרת. אתה מבין?".

בת כמה את היית כשפרצת?

"24, 25".

את מרגישה שאת יכולה להמציא את עצמך מחדש?

"אני מרגישה שכל אדם יכול להמציא את עצמו מחדש. זה הכול עניין של עבודה קשה, תהיה מוכשר. אתה הכי מוכשר בעולם, כן? אבל אם אתה תעבוד, אל תפסיק. אני גם, היו לי מלא הפסקות. הייתי מוציאה שיר, לא מוציאה שנה. לא הבנתי את הקצב של הדור החדש. לא הבנתי את הקצב הזה. אני כאילו, over whelmed, מול הקצב המטורף הזה".

ואת מסוגלת לעמוד בקצב הזה?

"אני חושבת שמי שצריך לעמוד בקצב הזה זה יותר רוברט. אני, אני בן אדם של עבודה. אני הארד וורקרית. כן. כן, אתה יודע את זה. זה נכון. אני עובדת, אני עובדת קשה, קשה, אני יכולה לעבוד קשה. אם יש עבודה, אני עובדת קשה".

הזכרנו קודם את נועה, היא גם בעצם שותפה?

"חיים שלי, לא, היא לא שותפה, אבל זה באמת היה רעיון שלה, משום מקום. 'בא לך שנעשה את בלעדיך? אני אוהבת את בלעדיך'".

שיר מעלף.

"עכשיו אמרתי, אוקיי, אם אנחנו נעשה דואט, יש מצב שזה, אתה יודע, ייקח זמן, כן יילך, לא יילך, אנחנו לא יודעים. 'בלעדיך', זה שיר שאנשים נורא נורא אוהבים. אבל זה האימהות שבאות להופעה, אתה מבין? והצעירים יכירו את זה לראשונה. שזה מאוד מרגש".

הקלטתן אותו יחד פיזית?

"כן, אם היו אומרים לי, כאילו, את ונועה תשירו, הייתי אומרת, איך זה יכול ללכת כאילו במחשבה? וואו, זה עף. אתה לא מבין איזה מהמם זה יצא. באמת".

אגב, זה, כמו שאמרנו קודם, זה גם מאוד את כזה לפני 20 שנה, גם את, כשהיית מרימה את הטלפונים האלה וכולם היו מתייצבים ומגיעים והכל קורה.

"כן, אבל זה באמת הזכיר לי אותי, כי גם אני חושבת שהייתה לי את הזכות, כן? להושיט יד להרבה אנשים".

החזירו לך את היד הזאת?

"נועה".

"לא הופעתי שנתיים – ועכשיו פארק הירקון"

אחרי תקופה ארוכה ללא הופעות – מאיה חוזרת לבמה הגדולה מכולן. הופעה בפארק הירקון עם קירל.

זה משהו שאת מוכנה אליו, את מסוגלת לעשות את זה?

"במה זה אופניים".

כן, אבל יש אופניים, ויש אופניים בצורת פארק הירקון.

"זה אותו דבר. זה לא משנה. בשבילי זה הבית. הבמה זה הבית. אני נלחצת יותר בזאפה. כשאני רואה אותם פה. כשאני מרגישה, כשאני שומעת את הנשימות שלהם, אתה מרגיש שאתה נורא נורא חשוף. הם ממש קרובים אליך. אני חולה על קהל. אני אוהבת את האהבה שלהם, ואני אוהבת את זה שהם שרים את השירים. ובעזרת השם, אתה יודע, אמן שזה יפתח מלא הופעות".

מאיה, אנחנו נשב פה בעוד שנה, ונסכם את הקאמבק הגדול שלך.

"וואי, בעזרת השם יתברך, באמת. אין דבר שאני יותר אהנה ממנו".

מה לאחל לך לשנה הקרובה?

"צ'יקיטיטו קטן".

אה, באמת?

"בטח. כן. שאני ושאול נשאר מאושרים ככה כל הזמן בעזרת השם. שלני שלי יהיה בריא, שיהיו לי מלא מלא מלא מלא הופעות, ו... ושרוברט ימשיך לבחור שירים טובים. כי בינתיים יש הרבה הפתעות טובות".

"לא רציתי את 'לילה סתוי'. טוב שיש את רוברטו"

אתם כבר מקליטים יחד? הקלטתם כבר שירים וזה?

"כן. אני אתן לך סקופ שאף אחד לא ידע. אני את 'לילה סתווי' לא רציתי. לא אהבתי אותו. 'נשמתי' - לא הסכמתי בשום פנים באופן לשיר. ומזל שהוא, אתה יודע, לפעמים אומנים...".

אני מקווה שבחוזה יש הסכם שאת לא בוחרת את השירים.

"בטח. אני לא צריכה הסכם עם רוברט. עזוב, זה לא, אנחנו לא שם. הקטע הוא שכשאתה אומן, אתה נורא נורא קשור לכל מה שאתה מקבל. אתה אומר, יו, אני כתבתי, אני הלחנתי, זה שיר מדהים, וזה, זה. ואז פתאום, מי שמנהל אותך, הרי הוא בזום-אאוט. הוא לא קשור לשיר באמת. אתה מבין? אז הוא יכול לבוא יותר אובייקטיבי. בדרך כלל הוא צודק, זה הכי מעצבן אותי".

מאיה בוסקילה 2025? אני מאחל לך את כל מה שאת מאחלת לעצמך ויותר.

"תודה, אהוב, גם אני לך".

שירים טובים, הופעות טובות ומלאות.

"בעזרת השם, אמן".

וצ'יקיטיטו, איך אמרת? צ'יקיטיטו קטן?

"צ'יקיטיטו. הוא רוצה בת, אני לא מעניין אותי".