מעצב האופנה שלומי דדון היה בין ההומואים הראשונים שנחשפתי אליהם בחיי. הייתי תלמיד תיכון בבת-ים, והחנות שלו היתה ממוקמת בדיוק על הציר בין הבית לבית הספר. לא היתה פעם שעברתי שם ולא עצרתי להסתכל.
כולם בעיר ידעו שהמופע המרכזי (המזעזע) לא היה הבגדים שבחלון הראווה, אלא הרגע שבו לקוחה שלא עמדה בסטנדרטים שלו היתה נכנסת לחנות. אם היא לא היתה רזה מספיק בעיניו, הוא פשוט היה מסרב להכניס אותה.
אני זוכר בוקר אחד, כשהשכנה שלי ואני יצאנו מחנות הבורקסים האהובה עלי, “בורקס מיס”, ואז דדון הופיע מולי. קשה היה להתעלם ממנו.
“תוריד את העיניים״, השכנה שלי נעצה בי מבט. “הנה שלומי דדון, לייסטר שלא נידבק במחלות שלו״.
גם עכשיו, כשאני כותב את זה, אני מרגיש את הבטן מתהפכת. זה היה הרגע שבו, עוד לפני שהבנתי שאני הומו, הבנתי מהי הומופוביה וכמה היא אלימה.
אייקון אופנה או קריקטורה מהלכת?
בעיני רבים, שלומי דדון היה קריקטורה מהלכת. בעיניי, הוא היה הרבה יותר מזה. מעצב מוכשר, אמיץ, שהלך בראש מורם (תרתי משמע), בתקופה שבה אחרים הסתתרו.
היה לו קוקו ארוך, גורר כפכפים, חולצה קשורה סביב המותניים. יד אחת עם הנייד צמודה לאוזן, השנייה באוויר, מסונכרנת עם המילים שיצאו לו מהפה. הוא היה עמוס במניירות, אבל לא נבהל מאף ערס שצעק לו "יאוכל ב**ת". להפך- מהצד נראה היה שזה רק מחזק אותו. היה לו בן זוג חתיך, וגם אותו הוא לא ניסה להסתיר.
הערכתי את התעוזה שלו להיות מי שהוא, גם כשהוא היה הכי מוגזם.
השנים עברו, יצאתי מהארון, ופגשתי את שלומי כמה פעמים. גם כשהתהילה דעכה, כשהחנות הנוצצת ברחוב בלפור נסגרה, רכשתי לו כבוד.
מהמסלול לבית הכנסת
עם ההיסטוריה הזו והזיכרונות האישיים שלי, צפיתי בראיון ששודר איתו ב"הצינור". הגעתי נרגש. יצאתי עצבני.
במהלך הראיון דדון תיאר את חייו כהומו: "ממסיבה למסיבה, לאפטר, למסיבה". תחושה מוכרת, שממנה מתבגרים בשלב מסוים (אגב, כן, יש לנו את המסיבות הכי טובות, אבל החיים שלנו אינם מסיבה אחת ארוכה).
רשת 13
אבל החלק הבעייתי באמת הגיע בסוף הראיון. כשהוא עטוף בטלית בבית הכנסת, עם דמעות בעיניים, הוא אומר למצלמה, “אלוהים מחק לי את המשיכה לגברים. אני לא נוטה לגברים ולא בא לי להיות עם גברים. עם כל התובנות שיש לי היום, אני שואל למה לא עשיתי את זה הרבה לפני. אני מציע לכולם, תעשו את השינוי הזה, כל עוד שאתם צעירים, כי זה הזמן שלכם. אל תגיעו לגיל 50 אחרי כל הסיפורים שעברתם, סמים ואלכוהול״.
הכתבת, שאפילו היא לא הצליחה להסתיר את הספק, ניסתה לברר שוב. אבל דדון עמד על שלו.
מי שמכיר אותי יודע - אני דתל"ש, ובדרך החוצה מהארון עברתי טיפולי המרה שלוו בשנאה עצמית קשה, חרדות, דיכאון ומחשבות אובדניות.
כששמעתי את שלומי מדבר, דמיינתי את הנער המפוחד בארון, צופה בו, נאחז בדבריו, מקווה שגם הוא “ישתנה”.
נזכרתי בכאפות שנתתי לעצמי מול המראה, תוך כדי בכי, מנסה להבין למה דווקא אני. איך שילמתי בחיי בגלל אנשים כמו שלומי דדון, ששכנעו אותי שזה אפשרי.
דמיינתי את ההורים שבנם או בתם יצאו מהארון, צופים בכתבה הזאת ומתפללים לנס על שם שלומי דדון שיקרה גם להם. נזכרתי בתפילות של אמא שלי לכל צדיק אפשרי, רק שתהיה לי “רפואה שלמה”.
ואני רוצה להדגיש - אני לא מזלזל בבחירות שלו. לא כשהוא היה הומו מוחצן, ולא עכשיו, כשהוא טוען שאינו הומו. זכותו של אדם לחיות איך שהוא רוצה. אבל לא זכותו להפיץ מסרים חסרי אחריות.
וכשכבר ניתנה לו במה, כשכבר צולמו רגעים דרמטיים בבית הכנסת מול ההיכל, חבל שהזמן הזה לא נוצל לבקשת סליחה מכל אותן נשים שסולקו מהחנות שלו בבושה גדולה באמצע הרחוב הראשי וסוחבות איתן טראומה תחת חסותו.
עבור רבים, שלומי דדון היה סמל להומואים המוחצנים. עבורי, הוא היה תקווה שזה אפשרי לחיות את האמת שלך. וזה בדיוק מה שהופך את הכתבה הזו לכל כך מאכזבת עבורי: דווקא הוא, סמל החופש, בחר להגיד את הדברים המסוכנים וחבל ששודרו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
