אנג'לינה ג'ולי חושפת מכתב שקיבלה מעזה: "מלא כאב וסבל"

אנג'לינה ג'ולי פרסמה ברשתות החברתיות מכתב שקיבלה מצעירה בת 26 מעזה, שבו תוארו חיי היום יום לאחר המלחמה. לצד תמונות של ילדים עזתים וצילומי מסך של המכתב, היא ציינה כי מדובר בתיאור מציאות מתמשכת, גם כאשר תשומת הלב העולמית עוברת לנושאים אחרים. 

הפוסט שפורסם

ג'ולי פרסמה בחשבון האינסטגרם שלה מכתב שקיבלה מצעירה בת 26, שאיבדה את אביה בתקיפה ארטילרית מצד ישראל. היא ציינה כי אותה צעירה מתגוררת כיום באוהל יחד עם משפחתה ואחותה התאומה המשותקת, וכי המכתב מתאר את חיי היום-יום שלה ושל סביבתה כפי שנכתבו על ידה.

ג'ולי כתבה כי הצעירה "סיפרה לי איך נראים חיי היום יום שלה, של משפחתה ושל שכניה". היא הוסיפה כי בחרה לשתף את הדברים משום "שהמציאות שלהם נמשכת, גם בזמן שהקשב שלנו עובר לאירועים קשים אחרים". לצד הדברים, היא העלתה תמונות של ילדים עזתים וצילומי מסך מתוך המכתב.

בפוסט עצמו הוצגו קטעים מתוך המכתב כפי שנכתבו, יחד עם תיאור נסיבות חייה של הכותבת. התמונות והציטוטים הופיעו זה לצד זה, כאשר המכתב הוצג במספר שקופיות שפורסמו בעמוד. כל שקופית כללה חלקים נוספים מתוך הטקסט המלא.

"יש משהו קשה יותר מהמוות"

במכתב נכתב כי "במלחמות קודמות חשבנו שאובדן או מוות הם הדבר הקשה ביותר שאדם במדינה הזו יכול לחוות". בהמשך מציינת הכותבת כי "במלחמה הזו גילינו שיש דבר קשה יותר מן המוות, להמשיך לחיות, אך ללא רוח", ומציגה את הדברים כהשוואה בין תקופות שונות. היא מתארת את השינוי הזה כחלק מחוויית חיים מתמשכת לאחר האירועים, ולא רק כתגובה רגעית למצב.

עוד נכתב כי מדובר ב"עול של סבל כבד כמו טונות הבטון השבור במקום שבו היו ערינו". התיאור מתייחס הן למצב הפיזי של ההרס והן לתחושת העומס כפי שהיא מתוארת במסגרת חיי היום יום, לאחר האירועים שהתרחשו. הכותבת משלבת בין תיאור הסביבה לבין תיאור התחושות הנלוות לחיים בתוכה.

בהמשך היא מציינת כי "החיים בעזה כיום אינם רק הישרדות מן ההפצצות, אלא גם רצף ארוך של פרטים מתישים". לדבריה, "הדברים הקטנים שהיו בעבר מובנים מאליהם הפכו לקשים מאוד", והיא מתארת מצב שבו פעולות יומיומיות דורשות מאמץ וזמן. הדברים מוצגים כחלק משגרת יום קבועה החוזרת על עצמה.

שגרה של מחסור וזיכרונות

הכותבת מתארת כי הבוקר מתחיל במחנות צפופים, כאשר "אנשים מתעוררים באוהליהם לא לצלילי ציפורים, אלא לרעש בלתי פוסק". היא מציינת כי רבים עומדים בתורים למים, ולאחר מכן נושאים אותם למרחקים ארוכים, לעיתים בתנאי חום או קור קיצוניים. התיאור כולל גם את משך ההמתנה והמאמץ הכרוך בהשגת משאבים בסיסיים.

בהמשך היא כותבת כי "מנת האוכל מספיקה בקושי כדי למנוע מילד לרעוב", וכן מציינת כי ילדים רבים "שכחו כיצד נראה בית ספר" ואף כיצד להשתמש בעט. לדבריה, החלומות מצטמצמים להשגת מים או מזון בלבד, והדבר מתואר כחלק משגרת חיים מתמשכת עבור ילדים ובני משפחותיהם.

עוד נכתב כי "איננו רק צועדים בין חורבות, אנו צועדים בין זיכרונות". היא מתארת בתים הרוסים, רחובות ריקים ושינוי במרחב החיים, לצד אמירה כי "שכחנו את טעמה של שמחה" והתייחסות לחיים שהיו בעבר. התיאור כולל גם התייחסות לזיכרונות של מקומות ואנשים שהיו חלק מהשגרה.

פעילות הומניטרית נוספת

אנג'לינה ג'ולי פעלה בשנים האחרונות במסגרת פעילות הומניטרית הקשורה לנושאי פליטים וסיוע בינלאומי. במסגרת זו היא שיתפה פעולה עם ארגונים שונים, השתתפה ביוזמות סיוע וביצעה ביקורים באזורים שנפגעו ממשברים.

בתחילת 2026 היא ביקרה במעבר רפיח כחלק מביקור במצרים. במהלך הביקור היא נפגשה עם ארגוני סיוע, שמעה מהם על האתגרים הקשורים בהעברת ציוד לרצועה, והתייחסה למגבלות שונות על הכנסת סחורות.

לדבריה, היא ביקרה במחסן שבו נמצאו פריטים שלא אושרה כניסתם, בהם ציוד רפואי. בנוסף, ציינה את פעילותם של מתנדבים וארגונים הפועלים באזור ואת המאמצים להמשיך ולהעביר סיוע בתנאים מורכבים.