כולם מדברים על הקאמבק של זארה לארסון וזה שיעור מעניין בשיווק כי זה לא קאמבק קלאסי של "הוצאתי אלבום חדש" - אלא ריברנד מדויק שנבנה שלב אחרי שלב, כמעט כמו ניסוי שיווקי מוצלח ובעיקר עם המון הקשבה לקהל.
ההצלחה שלה קרתה השנה הרבה בזכות הרומנטיזציה שדור ה-Z עושים לשנים התמימות של לפני הקוביד ומהפכת ה-AI בתחילת השנה קיבלנו זריקת נוסטלגיה עם "Symphony", שיר מ-2017, שמתפוצץ בטיקטוק עם טרנד הדולפינים. רגע שיכול היה להשכח תוך שבוע אם היא הייתה מתעלמת. אבל במקום לברוח, זארה עשתה את הדבר הכי חכם שאפשר: היא אימצה את הבדיחה.
בקיץ היא כבר חיממה טייט מקריי בסיבוב ההופעות שלה, ומתחברת עוד יותר לדור צעיר וויראלי, ולאחרונה פרסמה ריקוד שמתלבש על הטיקטוק בצורה מושלמת. בזמנו לא מעט גבות הורמו איך אמנים שנמצאת מעל עשור בתעשיית המוזיקה מחממת זמרת יחסית חדשה, אבל זו בדיוק דריסת הרגל שהיא הייתה צריכה. היא ניצלה את הטור המתוקשר של מקריי בשביל קמפיין ההשקה של האלבום שלה "Midnight Sun" והציגה אתסטיקה חדשה: צבעי Y2K, הכל באווירת קיץ צבעונית שמרפררת לעידן האינטרנט של תחילת שנות האלפיים. היא כבר לא רק "צוחקת על זה" אלא מאמצת את האסתטיקה. וברגע שאסתטיקה מתקבעת, הקהל מבין: יש פה דמות, יש עולם.
אבל לחלק מהישראלים קשה לקבל את הקאמבק של זארה בידיים פתוחות: זארה מספרת שהעמדה הפרו-פלסטינית שלה "פגעה לה בקריירה" שהיא חוותה ביטולים, התרחקות, מחיר מקצועי. זה מעניין כי זה מחדד את הפער וכמה הנושא הישראלי-פלסטיני מצליח לגעת בתרבות הפופ האמריקאית ולשמש כמדד מוסרי. בהמשך היא גם סירבה להופיע באירוויזיון וגם הסירוב הוא חלק מהסיפור.
כי דווקא אנחנו, כישראלים, חווים בדיוק את ההפך. אומנים שבוחרים להוריד את המוזיקה שלהם מהפלטפורמות הרישמיות, מסרבים להגיע להופעות וביקורים, כוכבים שמביעים דעות פרו-פלסטיניות לא מתוך הבנה אלא מתוך רצון להיות בצד ״הנכון״ של השיח ואנחנו, שמביעים עמדה פוליטית זהירה, או אפילו שתיקה, ממשיכים להיענש בזירה הבינלאומית. אני חושב שההבדל הוא שאצלנו המחיר מגיע מעצם הזהות שלנו ולא משום אמירה כזו או אחרת.
בשבועות האחרונים היא זוכה לרגע ויראלי נוסף, עם טרנד ריקוד ללהיט "Lush Life" מ-2015, שנמצא בכל מקום. סרטונים שלה מעלה מעריצים לרקוד את הכריארוגפיה על הבמה הפכו לויראלים, כולל סרטון של שלושה מעריצים יהודים שזכו באופן מפתיע ליחס אוהד מהכוכבת.
אז הסיפור של זארה לארסון השוודית הוא לא רק על מימז ודולפינים. זה כבר לא עניין של מוזיקה או כישרון אלא של נרטיב ושל זהות. הוא על איך תרבות, פוליטיקה ומיתוג מתערבבים בעולם הפופ של היום וזה אולי הדבר הכי מעניין בכל הקאמבק הזה.
