"רוצים שמרנות? קבלו עירום אגרסיבי"

העירום חוזר להיות טרנדי ויש גם הקשר ישראלי, בואו נצלול. ורסאצ'ה, מותג שבנה את הזהות שלו על כוח, זהב וסקס אפיל של הניינטיז השיק השבוע קמפיין חדש שבו כמעט אין בגדים. ורסאצ'ה לקחו את כל מה שאנחנו מכירים מהמותג והגישו אותו נטול שכבות כמעט לחלוטין.

הפיד? בוער. אלפי תגובות, חלק קוראים לזה אמנות חלק קוראים לזה בושה וחלק פשוט תוהים איך מפרסמים חולצה כשאין חולצה. בקמפיין מככבת הדוגמנית הישראלית והיפיפיה מיכל חרודי אבל האמת היא שיש כאן משהו הרבה יותר גדול מקמפיין עם עירום.

כאן נכנסת סקימס, מותג שבנה אימפריה על ההבטחה של גוף "אמיתי" ו"נוח", אבל עשה את זה דרך בד שמחליק מחטב מצמצם ומעצב. סקימס היא בדיוק המתח הזה בין שחרור לשמרנות אנחנו כביכול יותר חופשיים עם הגוף אבל רק אם הוא מוחלק מודגש ממותג ונראה כמו בתמונה של קים.

סקימס מכרה לנו את הרעיון שהעירום צריך להיות אסתטי ו״מאורגן״ שהחופש כביכול מגיע עם צורה מאוד מסוימת של' how to be nude'. הקרב בין שמרנות לשחרור עולה מדרגה וזה קורה בדיוק באותו רגע שבו עולם האופנה כולו מביט אל תערוכת המט השנה שמציבה שאלה דומה: מה אנחנו בעצם לובשים כשאנחנו "עירומים"?

התערוכה השנה במט מחברת בין אמנות ואופנה ומראה שהגוף הלבוש תמיד מספר סיפור גם כשהוא לכאורה חשוף. גם כשהבד נעלם נשארות המשמעויות התרבותיות הערכים והמסכות. וזה בדיוק הקונפליקט של 2025. אנחנו חיים בזמן שבו כולם צועקים אותנטיות וחופש ובאותה נשימה נמצאים בתקופה שמרנית מתמיד עם פחד מהעירום האמיתי, מהגוף הלא מצונזר ומהלחשוף בלי פילטרים.

הקמפיין של ורסאצ'ה מרגיש כמו תשובה ישירה: אתם רוצים שמרנות? קבלו עירום אגרסיבי. אתם רוצים שקט קבלו סערה, בקמפיין הזה הם לא מוכרים עירום, הם מציפים שאלות וכמו במט גם כאן אנחנו נתקלים באמת אחת פשוטה: אנחנו לא באמת שמרנים ולא באמת משוחררים. אנחנו מנסים לנווט בין הצורך שלנו להתפרק לבין הפחד שלנו שיראו אותנו. הפרדוקס הכי גדול דווקא הדור שגדל על 'body positivity' וטיקטוק שבנוי על "תראה את עצמך כמו שאת"  פתאום מתקשה להתמודד עם עירום כשהוא מגיע ממותג יוקרתי.

אם אתן רוצות את השנקל שלי, עירום צריך להיות עם סיבה, לפעמים הסיבה היא עם להטריל ולמשוך תשומת לב אבל יש גבול מאוד דק בין אומנותי לסליזי. אז האם נלך בקרוב ערומים? לא בטוח. אבל העובדה שקמפיין אחד הצליח לפתוח מחדש את כל השיחה על חופש זהות גבולות ותרבות אומרת רק דבר אחד. הגוף תמיד יהיה מרכז הסיפור.