לעט זקנה: הרומן הנורבגי שמאיר זרקור על הבדידות בגיל השלישי

מתֵיאָה היא קשישה המתגוררת באחד מפרברי אוסלו ומרגישה בודדה כל כך, שהיא שוקלת לתלות מודעת "אָבְדָה" עם תמונתה: "מישהו ראה את האישה הזקנה הזאת?" אף שהיא מתגוררת בבית דירות עם בעלה וסביבם קומץ שכנים, נדמה לה שאיש אינו מתעניין בה, וכשתלך לעולמה איש משכניה לא ישים לב במשך ימים או שנים. היא מתכננת לקבור באדמה קפסולת זמן עם הדברים שמייחדים אותה, אבל מתלבטת מה בעצם מייחד אותה מלבד הדנ"א שלה. כשהיא רוצה להכניס לקפסולת הזמן פתק "שלכם בידידות, מתיאה", היא מגלה שאפשר גם לקרוא את מה שכתבה: "שלכם בבדידות, מתיאה".

מי שכתבה את דמותה העגומה־קומית של הקשישה האקסצנטרית ושובת הלב הזאת היא הסופרת הנורבגית שֶרְסְטִי אָנֶסְדָטֶר סְקוּמְסְווֹלְד, שהיתה בת 29 בזמן שהספר ראה אור. היא כתבה אותו לאחר שבשנות ה־20 שלה, בעודה לומדת לימודי הנדסה, חלתה במחלה קשה שריתקה אותה למיטה. בזמן ששכבה בחדרה, היתה מדביקה על הקיר שמעליה פתקים עם קטעי תודעה של אישה קשישה בודדה כמותה.

"בכל פעם שהייתי פוחדת, הייתי מכריחה את עצמי לחשוב על האישה הזקנה הזאת, וכותבת עוד פתקים. הרגשתי מאוד זקנה בשנות ה־20 שלי. מכיוון שהייתי כל כך לבד, היה לי קל להתחבר לתחושה של מתֵיאָה, שהחיים שלה עוברים בלי שהיא משתתפת בהם. ידעתי גם שהמחשבות המוזרות והלא הגיוניות שפוקדות אותה מדי פעם, נובעות מזה שאין לה עם מי לחלוק את הדברים, אין מי שיתקן את המחשבות העקומות האלה ויראה לה איפה היא טועה ביחס לעצמה".

לפעמים יש תחושה שהיא זו שבוחרת בבדידות. הבדידות גורמת לה סבל, אבל כשהיא מסתכלת על שכניה או על האימהות בגינה, מתברר שבעצם גם לה לא אכפת מהם במיוחד, היא אפילו סולדת מהם.
"המשוררת האמריקנית מריאן מוּר אמרה שהתרופה לבדידות היא להיות לבד ('The Cure For Loneliness Is solitude'), ואני מזדהה עם זה. היא מרגישה נסבלת רק כשהיא לבד, וגם אני מרגישה לפעמים שלהיות לבד זאת ההגנה שלי. הרגשתי את זה בייחוד בזמן המגיפה. התרגלתי לחיים המבודדים עם המשפחה שלי, ופתאום אחרי שהשתחררו הסגרים, היה מבהיל לחזור ולפגוש את כולם. נוצר מעגל שמזין את עצמו, ניכור הופך אותך לבודדה, ואז את נהפכת ליותר מנוכרת וליותר בודדה".

קוראת טובה יותר

"ככל שאני ממהרת, אני קטֵנה" (שרואה אור בתרגום לעברית בימים אלה בספריית רות) התפרסם בנורבגיה בשנת 2009 וזיכה את סקומסוולד בפרס היוקרתי על שם הסופר טארֵיי וֵסוֹס. מאז היא פרסמה שורה של ספרים נוספים, כולל מחזה המבוסס על "ככל שאני ממהרת, אני קטנה". את כותרת הספר היא אימצה מתוך עיקרון שלמדה בלימודי ההנדסה שלה, ולפיו ככל שעצם זז מהר יותר, כך הוא קטן יותר - מה שמתאר לדעתה את מתיאה, כי היא ממהרת להתרחק מאנשים וזה הופך אותה ליותר קטנה ובלתי נראית, לא רק בעיניהם אלא גם בעיניה.

עבור סקומסוולד, המפלט מהבדידות היה הכתיבה. "גדלתי בבית שתמיד קראו בו והיו בו הרבה ספרים, אבל רק אחרי שחליתי הספרות הפכה לסוג של הצלה. כשחליתי הרגשתי לא אנושית, והיתה לי תחושה שאם אצליח לכתוב ספר, אחזור להרגיש חלק מהאנושות. אז התחלתי לקרוא מתוך מטרה להפוך לקוראת טובה יותר ולכותבת טובה יותר, והתחלתי לשים לב לשפה ולקול שבהם אני כותבת לא פחות מאשר לסיפור".

אחד הסופרים שהשפיעו משמעותית על סגנון הכתיבה המהודק שלה היה, לדבריה, שֶל אַסְקִילְדְסֶן, שגם הוא כתב לא מעט על עולמן של דמויות בודדות ומבוגרות, בין השאר בשניים מספריו שתורגמו לעברית לאחרונה: "רשימותיו האחרונות של תומס פ' למען הכלל" (הוצאת סמטאות, 2011), ו"נוף גדול שומם" (הוצאת זיקית, 2014).

ירידת ערכי הערבות

אבל התיאור של הזקנה השקופה והבודדה, המרגישה כי לאיש סביבה לא אכפת ממנה, עשוי להפתיע אם מביאים בחשבון כי הוא נכתב ומתרחש דווקא בנורבגיה, שנוקטת מדיניות סוציאל־דמוקרטית נדיבה במיוחד כלפי זקניה ונזקקיה. מתרגמת הספר, דנה כספי, שהצביעה על כמה הקשרים היסטוריים ופוליטיים של הספר באחרית הדבר שהוסיפה לספר, אומרת: "כשאנחנו חושבים על נורבגיה, אנחנו מזהים אותה כמדינה מתוקנת, שמככבת בכל מדדי האושר והעושר, ובכל זאת הספרות הנורבגית קודרת ויש בה אינספור סיפורי חיים אומללים, שאפשר לשאול איך הם מתיישבים עם המדדים האובייקטיביים".

לדברי כספי, אפשר לקרוא את היחסים המנוכרים בין מתֵיאָה לשכניה גם על רקע תהליכים חברתיים מתמשכים של ירידת ערכי הערבות והעזרה ההדדית. תהליכים אלה זוכים להתייחסות אצל סופרים כמו פֶּר פֶּטֶרסון ("יוצאים לגנוב סוסים") ורוֹי יָקובּסן ("הבלתי נראים"), שמרבים לבטא בספריהם געגועים לנורבגיה הצנועה והכפרית, כפי שהיתה לפני גילוי מאגרי הנפט החל מסוף שנות ה־60 והעושר העצום שהוא הביא אותו.

"יכול להיות שדווקא משום שהממשלה נותנת כל כך בנדיבות, הערבות ההדדית נחלשת", מסבירה כספי, "כי אנשים חושבים שהם פטורים מלדאוג לשכנים הזקנים והעניים שלהם, הם חושבים, 'שהמדינה תדאג להם'. יש מונח בנורבגית, Dugnad, שמשמעותו התנדבות למען הכלל. הוא מזוהה עם העבר, שבו נורבגיה היתה אמנם ענייה יותר אבל האנשים היו סולידריים יותר. התגייסות כזאת מופיעה בספר, אבל אם אפשר היה לצפות שמָתֵיאה, כבת הדור הקודם, תזדהה איתה, אצל סקומסוולד, באופן אירוני, היא דווקא לועגת לה".

"האירוניה הופכת את הכתיבה של סקומסוולד לייחודית", אומרת כספי, "כי אירוניה היא בדרך כלל לא חלק מהשפה המקובלת ברומנים נורבגיים, שמתאפיינים בקדרות וברצינות. יש אמנם כתיבה הומוריסטית בספרות הנורבגית, אבל בדרך כלל היא לא נכנסת אל הרומנים. בעיניי זה חלק מההישג שלה, שההומור לא בא במקום הכאב".

כשאני שואלת את סקומסוולד, בראיון זום מביתה שבאוסלו, איך דמות של זקנה שקופה ובודדה כל כך נוצרת דווקא במדינה כמו נורבגיה, שדווקא מקיימת רשת נדיבה במיוחד של תמיכה באזרחיה המבוגרים, היא אומרת שאין לה ביקורת על רמת התמיכה של המדינה בתושבים. רק לאחרונה, היא מספרת, היא חזרה לכתיבה אחרי חופשת לידה של שבעה חודשים, וכעת בעלה הוא שמחליף אותה בחופשת הלידה ומאפשר לה להתפנות לכתיבה.

"כשכתבתי את הספר לא חשבתי לומר משהו פוליטי, אף על פי שלמצב של מתיאה אכן יש השלכות פוליטיות. כמו הרבה קשישים אחרים בנורבגיה, גם מתיאה מצליחה בינתיים לקיים את עצמה. הבעיות שלה הן לא כלכליות. מה שהפתיע אותי כשכתבתי את הספר היה הנתון בדבר שיעור ההתאבדות הגבוה בקרב זקנים, שאני מניחה כי בדידות היא אחת הגורמים לו. אז נכון שהממשלה תומכת בנו בנדיבות, אבל בדידות היא בעיה שלא נפתרה עדיין. אני רואה את זה כשאני באה לבקר את סבתא שלי בדיור המוגן שבו היא מתגוררת. אני מביאה איתי את התינוק שלי, ואני רואה איך העיניים של הזקנים נדלקות. הרי בחלק גדול מהיום הם יושבים לבד בחדרים שלהם, מבודדים, בייחוד אם אין להם משפחה ומכרים, והם צמאים לקשר".

אז אולי המסקנה היא שהמדינה צריכה לטפל גם בבדידות?
"אולי. ואולי גם אני צריכה לבקר את השכנים המבוגרים שלי".