החדש של יובל שמעוני: מי באש, מי במים

באביב 1492 חתם המלך פיליפ השני על צו לגירוש יהודי אראגון וקסטיליה. המגורשים יצאו אל עתיד לא ידוע, מקווים לנס שיוביל אותם אל ארץ הקודש. חודשים לאחר מכן נחתה ספינתו של כריסטופר קולומבוס באיי הבהאמה, ונתנה בכך את האות למרוץ אל העולם החדש. צוות הספינה, אגב, כלל מתורגמן לעברית, למקרה שימצאו מגלי הארצות את עשרת השבטים האבודים. עלילת ספרו החדש של יובל שמעוני כורכת יחד את שני המאורעות הללו וטווה מתוכם סיפור מרתק על טבע האדם.
כמו ספריו הקודמים, "מבעד לקרקעית השקופה" בנוי מיחידות נפרדות: חלקו הראשון מביא את סיפורו של טוביאס, אדם שבע־ימים ממוצא יהודי שיושב בבית המעצר באחד מאיי מרכז אמריקה. בתא שלצידו יושבת אשתו פילאר, ילידת האי, ולא משיבה לקריאותיו. שניהם ממתינים להוצאתם להורג.

בהדרגה נטווה סיפורו של טוביאס: מרגע מכונן בילדותו שבו צפה בשכנו המומר נשרף על המוקד; דרך הפרידה ממשפחתו עם גירוש ספרד והעלייה כנוסע סמוי על ספינתו של "האדמירל"; המשך בזוועות שראה ושנטל בהן חלק עם גילוי העולם החדש; ועד לניסיון הכפרה האחרון, שעתיד לעלות לו בחייו. חלקו השני של הספר, הקודם מבחינה כרונולוגית, כתוב בגוף ראשון מפי קולומבוס עצמו בסוף חייו: מבוזה, חולה ונטול מעמד, ועם זאת מתכנן את מסעו האחרון, הפעם לארץ הקודש.

שני הסיפורים עוסקים בגילוי העולם החדש, וברוע, באלימות ובניצול שנלוו אליו; שניהם מתחבטים בשאלות של אמונה ושל גורל; ושניהם מגוללים אחורה את סיפור חייו של אדם המצוי בימיו האחרונים. גם קולומבוס וגם טוביאס מוּנעים על ידי טראומה שקשורה באש: אצל טוביאס מדובר באותה שריפה בכיכר העיר, ובמעשה הבגידה האכזרי של אביו שהוביל לכך. אצל קולומבוס, מדובר בבריחתו מספינה בוערת ובמחיר שנאלץ לשלם על הצלתו. אלא שהשניים מפרשים את הטראומה באופן הפוך: טוביאס נטש את אמונתו בעקבות מה שראה, ואילו האדמירל ראה בהצלתו עדות שמימית לשליחות שנועד למלא.

שני הסיפורים מאירים זה את זה מתוך הניגוד שביניהם: סיפורו של טוביאס מפוכח, כן עד כאב ומכה על חטא, ואילו זה של קולומבוס גרנדיוזי ומלא בהאדרה עצמית. טוביאס משלים עם מותו הקרב, גם אם לא מתוך שמחה, ואילו קולומבוס - הממען את דבריו למלך ספרד - כותב באריכות על כל המפעלים שהוא צפוי עוד להגשים.

טוביאס סבור כי "אם הברירה היא לשכוח הכל לגמרי למען אחרית אגדית או לזכור עם הרע והנורא גם את מעט הטוב, הוא מעדיף לזכור... האדמירל, לעומתו, בחר למקד את עיניו רק באופק שלפניו" (עמ' 18). מבטו הכן של טוביאס, שרואה בצער את שקריו של האדמירל, חותר תחת סיפורו של האחרון ומפורר אותו עוד בטרם סופר.

למרות העיסוק בתקופה היסטורית מרוחקת, "מבעד לקרקעית השקופה" מפליג אל לב השיח העכשווי על קולוניאליזם, עוולות היסטוריות והקלות שבה המדוכא יכול להפוך למדכא: גם טוביאס וגם קולומבוס הקשיש הם בה בעת קורבנות ותוקפנים, שבוחרים בדרכים שונות כדי להתמודד עם אשמתם. נראה שיותר משהספר מבקש לחקור מופע מסוים של דיכוי, הוא מעוניין ברוע היסודי שעומד בבסיס אותן תופעות: מבעד לקרקעית השקופה נשקפת התהום, שאינה אלא הפנים הנשקפות לאדם בראי. הסיפור על אי טרופי שנעשה בהדרגה לגיהינום בגלל חמדנות ומאבקי כוח, מזכיר לעיתים את "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אלא שהדיון של שמעוני ברוע האנושי הוא מורכב יותר: המאורעות מתוארים בדיעבד, העוול נעשה כבר, ומרכז הבמה ניתן לשאלת הכפרה.

השאלה הזו באה לידי ביטויה החד ביותר במערכת היחסים בין טוביאס לאשתו, פילאר. כשנפגשו לראשונה, טוביאס בן ה־15 לקח חלק באונס של פילאר יחד עם קבוצת מלחים. שנים לאחר מכן, הוא קנה אותה מאדונה ונשא אותה לאישה בניסיון למצוא מחילה על המעשה - ובעקיפין, על כל הרוע שראה ושהשתתף בו. הניסיון הזה, שנדון מראש לכישלון, עומד בבסיס מערכת יחסים קשה מאוד, טעונה במשא של אשמה ובזרמי עומק של מאבק כוחות שלא ניתן להימנע ממנו: "שוב כללה אותו בכל הפולשים לאי שלה, כאילו לא חי איתה כמעט ארבעה עשורים בשולי השוליים של הבירה המתרוקנת מיושביה" (עמ' 28). אך עדיין מבליחים בה גם רגעים של חסד: "באו אחר כך גם כמה שנים של חברות שקטה, ונראה שנמצאה להם מין דרך לחיות בה, ועם הזמן כבר היו משורגים בכל הנימים הדקות הקושרות יחד גבר לאישה".

הנדבך השני של שאלת המחילה הוא השאלה הדתית. טוביאס משווה בליבו בין ילידי האי ובין בני עמו, שאלה כמו אלה נבגדו בידי האלים שעבדו, ועם זאת "יש רגעים שנפשו משתוקקת שיהיה שם בשמיים אל כלשהו, בין שייקרא כך ובין שייקרא אחרת, ובלבד שיקשיב מבין העננים ויפקח את עינו על הארץ".

המובסים, המושפלים, אלה שעוונם כבד מנשוא - דווקא הם זקוקים ביותר לנחמה שמציעה האמונה. עוד הוא מהרהר על דמותו של ישו: "זמן רב עבר עד שהבין שאין פלא גדול מזה, שמישהו ייקח מעליך את כל אשמותיך" (עמ' 91). אלא שכמו פילאר השותקת מעבר לקיר של בית המעצר, גם האל נותר דומם. יגאל שוורץ תיאר בעבר את יצירתו של שמעוני כבנייה של קתדרלות ריקות מאלוהים. אם הקתדרלה היא מקום כפרת העוונות, הרי שזו הנוכחית מכריזה בעצמה על כישלונה: אפילו במוות אין התרה של האשם; וריקוּת האולמות והקפלות מהדהדת בעצב עמוק.

הקריאה לא תמיד קלה ברמה הרגשית: הספר רצוף בתיאורים של אלימות ואכזריות, ולעיתים הדבר היחיד שמאפשר לשאת אותם הוא יופייה וצלילותה של הכתיבה: "את הצלילים שבהם מתגלה עולם חדש לא ישכח לעולם: לא תרועת חצוצרות הכריזה על כך, לא רעם מתגלגל מאופק לאופק, לא שירת מלאכים במרומים; רק קול המשוטים המוטבלים במים וחותרים מימין ומשמאל לסירה, צלילי השכשוך והתנשפות החותרים, הנפנוף העז של הדגל הרוקע את הצלב באווירו של האי".

כאמור, לעומת הכנות הפוצעת של סיפורו של טוביאס, נאומיו של האדמירל - שכתובים, אגב, בסגנון שמחקה באופן מרשים את יומניו האמיתיים של קולומבוס - מרגישים מעט ריקים ביחס למקום שניתן להם. ועם זאת, המכלול של הספר מצטרף לכדי יצירת מופת של ממש. 

יובל שמעוני / מבעד לקרקעית השקופה, עם עובד, 430 עמ'