סקיילר פינץ', כוכבת בינלאומית ענקית שנעלמה מעל פני האדמה בעקבות טראומה קשה שפקדה אותה, מתגלה שנתיים אחרי היעלמותה כדרת רחוב המתפרנסת משירה לעוברים ושבים. צייד כישרונות חתיך, מסור ועשיר, קיליאן או'די, משכנע־מאלץ אותה לחתום על חוזה ליצירת אלבום חדש. במהלך העבודה על האלבום שיוביל לפריצה המחודשת שלה, הם מתאהבים. בדרך הם צריכים להתגבר על בוסים מוטרפים, אקסים מיתולוגיים, חברי להקה מודאגים ופפראצי משחרים לטרף. זה אולי נשמע כמו עלילת טלנובלה טורקית, אבל זה בעצם הסיפור של "כמו ריקוד אבק", ספרה האחרון של סמנתה יאנג (כנרת זמורה־דביר).
אני לא ממש מתלוננת. סמנתה יאנג יודעת מה היא עושה. ספרה "אהבה ברחוב דבלין" היה ללהיט בינלאומי משוגע שהמשיך לסדרה בת תריסר ספרים רומנטיים. הוא הפך את יאנג לסופרת מוכרת ומוערכת בז'אנר, שכל קוראת יודעת - עם הספרים שלה אי אפשר לפספס. יאנג היא סופרת מצוינת שמבינה את הז'אנר הרומנטי לעומק, ויודעת לכתוב סיפורים שמצליחים לגעת ביסודות של הדבר שהופך את הז'אנר לכל כך אהוב. ב"אהבה ברחוב דבלין" היתה תחושה שיאנג מביאה רגש אמיתי לתוך הסיפור, וכקוראת, זה סוג הרגש שסוחף אותך פנימה.
כמו בסדרה ההיא, גם בספר זה (שהוא בעצמו ספר שני בסדרת "המשחק ממשיך", אם כי גם כאן אין צורך בקריאה של הספר הראשון כדי להצליח להבין וליהנות מהשני), הנוסחה של סמנתה יאנג מופיעה, ועובדת: טראומה אישית עמוקה משנה את מסלול חייהן של הדמויות, שנפגשות בליווי תועפות של מתח מיני, כמיהה והתכחשות, עד שהן מתוודות על אהבתן זו לזו.
הנוסחה הזו עדיין עובדת, אבל היא בכל זאת רק נוסחה. בסופו של דבר, "כמו ריקוד אבק" הוא ספר שלא מצליח לרגש, ונדמה שכמעט אין בו נשמה. גם בקטעים הכי דרמטיים של סקיילר, כאלה שאמורים להיות סוחטי דמעות, הספר לא נוגע באמת. סיימתי את הספר עם הצביטה הקבועה של הנפילה חזרה למציאות, אבל לא נשארתי עם געגוע לסקיילר או לקיליאן, או לחיים שלהם.
מהצד השני, זה אמנם ספר שכמעט אין בו נשמה - אבל רק כמעט. דווקא בחלקים שבהם היא מתארת את החיים ברחוב, יאנג הצליחה ליצור משהו יפה: אנחנו רגילים לחשוב על דרי רחוב כעל אנשי שוליים, מכורים ובעלי מוגבלות נפשית. יאנג מתחילה את הספר עם הצצה קטנה לעולמם, וזה מסקרן כמו שזה מעורר אמפתיה. היא מתארת את הרגלי האכילה של סקיילר, שמנסה לשמור על תזונה בריאה גם בתנאי קיצון, ואיך היא מצליחה בכל זאת להקפיד על היגיינת גוף. מעניין במיוחד היה התיאור של חווייתן של דרות רחוב, נשים שנתונות לסכנה כפולה: לכל הרעות החולות שהחיים ברחוב מזמנים, מצטרף גם האיום הקבוע באלימות מינית. הפניית הזרקור הזו לאוכלוסייה שקופה בדרך כלל, היא לא רק מעניינת אלא גם חשובה.
בהיבט הזה, יאנג מצטרפת לסופרות רבות שמשתמשות בספרים שלהן כדי להעלות למודעות מצוקות של קבוצות שלא זוכות לייצוג מספק בתקשורת, בבידור ובתרבות. כך, למשל, הספר "צעדים קטנים של אהבה" מאת קתרין סנטר, שביקרתי כאן בעבר, הוא דוגמה טובה, וגם הספר "נוסחת הנשיקה" מאת הלן הואנג, שהגיבורה שלו היא על הרצף האוטיסטי (ספר מומלץ מאוד באופן כללי).
בעלילות משנה אחרות בספר, יאנג לא מטפלת לעומק בצורה דומה. כמו תמיד, היא מתמקדת במערכת היחסים בין בני הזוג, וכל יתר ההתרחשויות הן תפאורה, עלילות עשויות מקרטון. מקרים של תקיפות מיניות בתוך המשפחה או אלימות כלפי נשים הם רק כלים בידיה של יאנג, שנועדו להוביל את הדמויות לאן שהיא רוצה אותן - וחבל. זו לא רק שטחיות ספרותית. אלה נושאים כל כך חשובים, שכל כך הרבה נשים סובלות מהם - שראוי להעניק להם טיפול הולם ואחראי, ואם אין לכך מקום בספר, אולי נכון למצוא אמתלות עלילתיות אחרות.
לעומת זאת, האופן שבו מערכת היחסים של סקיילר עם קיליאן מהדהדת את מערכת היחסים שלה עם האקס המיתולוגי שלה, מאפשרת לה דווקא להבין בדיעבד את ההתנהגות שלו, ועד כמה היא פגעה בו. החלק הזה, שנמשך כחוט השני לאורך רוב הסיפור, הוא דווקא החלק הכי מעורר הזדהות, אנושי ועמוק בסיפור. ככה נראית התבגרות: היכולת לקבל פרספקטיבה, לחוש אמפתיה ולקבל אחריות.
"כמו ריקוד אבק" הוא סיפור כיפי - יש בו תהילה, כישרון, הצלחה, עושר ותיאורים מעוררי חשק של העיר גלזגו. אם רק לא היתה קורונה, כבר הייתי על מטוס. אבל יש בו גם טרגדיות קשות, אלימות (בעיקר מינית), התעללות, אובדן, והם כולם מקבלים טיפול שטחי ומשמשים בעיקר כלים ספרותיים להנעת העלילה. סמנתה יאנג אולי לא הבריקה בספר הזה, אבל הוכיחה שעדיין יש לה את זה. לחובבות הז'אנר בלבד.
סמנתה יאנג / כמו ריקוד אבק; מאנגלית: שאול לוין, הוצאת כנרת זמורה־דביר, 400 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו