"אני ממש סולדת מאנשים שמדברים על הספרים שלהם כאילו הם ילדו אותם"

"האמת היא שנחטפתי על ידי בני[...] נחטפתי על ידי בני אל מקום/ שאיננו שולחן כיסא[...] והוא עדיין לא יודע שהציל אותי מקריסתן של שתי קריירות/ וגם אם לא הציל, השהה[...]״. כך כותבת תהילה חכימי, 42, בשיר "גלגול", בספר שיריה החדש "אמא איקס" (הוצאת לוקוס).

מי שעוקבים אחר כתיבתה של חכימי מאז פרצה אל נוף הספרות הישראלי לפני קצת יותר מעשור בוודאי מופתעים מהרכות שבה היא מקדמת את השינוי הגדול הזה, שהתחולל בחייה. בספריה הקודמים, ביניהם ספר השירים "מחר נעבוד", הרומן הגרפי "במים", קובץ הנובלות "חֶברה" והרומן "יריתי באמריקה" חכימי עוסקת באופן מפוכח ונוקב בסביבת העבודה הקפיטליסטית, ובניכור ובבדידות שהם חלק לא נפרד, לשיטתה, מהעולם התאגידי. היום היא כותבת על חוויית האימהוּת. כתיבתה מלאה ברכוּת, במשחקיות. היא אינה סנטימנטלית, להפך אולי – היא מודעת לקשיים, אבל השירה שלה מטפלת בהם בהומור ובחמלה.

כשאנחנו נפגשות לראיון לרגל צאתו של "אמא איקס" חכימי נמצאת בישורת האחרונה של ההיריון השני שלה. בנה הבכור בן שלוש, ואחרי לידתו היא לא חזרה אל עולם העבודה שבו שימשה מהנדסת מכונות, ושפרנס חלקים נרחבים כל כך מכתיבתה. "לפעמים אני חושבת/ אם לא תהיה לי עבודה אפסיק לכתוב שירה", היא כותבת בשיר "עבודה" - אבל אם היו לה חששות כאלה, הנה הם התבדו.

שירת האם

בספרה החדש ישנם שירים שאפשר לכנות "שירי עבודה", כאלה שנולדו במשרדים, ובהם היא מתארת את המילים מצטברות על המסך, ואת האבק מצטבר על השולחן. את עצמה היא מתארת כמעין מרגלת שמביטה מהצד ויודעת שהרגעים הכי מעוררי השראה הם אלה שבהם השדכן של המזכירה נפל אל השטיח, הבחור האחראי על גריסת המסמכים מציץ ושואל אם יש חומרים לגריסה, או כשמתגלה שבישיבה עם המצגת יש כיבוד "בגלל הבכירים שנמצאים שם".

אבל את עמוד השדרה של הספר מהווים שבעה קטעים שכותרתם אמא X", העוקבים אחר ניסיונות ההסתגלות של העובדת החרוצה למציאות החדשה. כדרכה של חכימי הם מערבים מציאות והזיה: בראיונות עבודה איש אינו מתרשם מכך שהדוברת בשיר היא, למעשה, אמא, ולכן חסרות לה שנים בקורות החיים; צלצלו מהגן, ועל הגננת פשוט אי אפשר לסמוך; התינוק הפסיק לינוק מזמן אבל האם מגניבה אותו לעבודה. מתחת לחולצה הוא מחובר לשד שלה, ללא הפסקה, ואיש אינו מרגיש.

"זה מצב מאוד מבלבל, את כל הזמן שואלת את עצמך מה סדרי העדיפויות שלך. כשאת מכניסה את הילד לגן כדי ללכת לעבודה, את תוהה מי בכלל רוצה ללכת לעבודה. למה אני צריכה לשבת כל כך הרבה שעות באיזה משרד? כל השנים שאלתי את עצמי כמה זמן ומשאבי נפש אני נותנת, מוסרת למקומות האלה, והאם יש לזה בכלל הצדקה"

"קראתי לספר 'אמא איקס' כי אני בסך הכל עוד אמא, בשורה ארוכה של אימהות לאורך הדורות", היא מספרת. "הגעתי לזה בגיל לא צעיר, 40, ובכל זאת עברתי לפני כן חיים. ועדיין גיליתי שבאימהות יש משהו שאין כמוהו - במגע, ברגש, בביחד הזה, באהבה. אין לזה שום מקבילה בחיים. אני יודעת שמסביב יש אינספור אימהות אחרות ואני עוד אחת, שלא המצאתי את זה. לכן כתבתי על עצמי, האמא היחידה, וגם על האימהות הקולקטיבית שלנו, של כולנו, הנשים שאני פוגשת בגינת המשחקים, ברחוב, בסופרמרקט, בטיפת חלב. אימהות מלפני שנים, אימהות צעירות, אימהות בגילי, על הרחם הפרטי שלי, על הרחם הלאומי, על הסיסמאות והעצות שכולם נותנים לך, וגם על הרגעים הקטנים הפרטיים, שמייצרים את הדבר הכי משמעותי שקורה לך בחיים".

לחיבור של האם והתינוק יש נוכחות מאוד חזקה בשירים שלך. אחרי שלוש שנות אימהות את מצליחה כבר להרגיש גם את הנפרדות?

"כשכתבתי את הספר הבן שלי היה עוד יותר קטן, והמחשבות עליו לא עזבו אותי לרגע. הייתי עוצמת עיניים ורואה את הפנים שלו. זה כאילו שיש לך חלק מהגוף שהוא מחוץ לגוף. קודם הוא התקיים בתוכך, אחר כך הוא התקיים בזכות הגוף שלך, ועכשיו הוא הולך ומתרחק וקשה לעכל את זה".

ב"דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום זה מגיע לרמת חרדה כזו שהאם תופרת את התינוק לגב שלה.

"זה נמצא שם, במידה מסוימת. זה מצב מאוד מבלבל, ואת כל הזמן שואלת את עצמך מה סדרי העדיפויות שלך. כשאת מכניסה את הילד לגן כדי ללכת לעבודה את תוהה מי בכלל רוצה ללכת לעבודה. האמת היא שזאת שאלה ששאלתי את עצמי עוד לפני כן - למה אני צריכה לשבת כל כך הרבה שעות באיזה משרד? נכון שמקומות העבודה שלי שימשו השראה להרבה מהדברים שכתבתי, אבל כל השנים שאלתי את עצמי כמה זמן ומשאבי נפש אני נותנת, מוסרת למקומות האלה, והאם יש לזה בכלל הצדקה".

את מסוגלת לראות את עצמך כמי שאילו לא היו לה צורכי פרנסה היתה יושבת בבית?

"בסופו של דבר אני כותבת, זה מה שאני עושה. הייתי שמחה לצאת לפנסיה כבר עכשיו כדי שאוכל רק לכתוב ולקרוא. זה גם עבודה בעיניי. בתרבות שלנו אין לכתיבה ערך כלכלי. אין משרד שיגיד לי הנה, את כותבת נהדר, נשלם לך על זה משכורת, אז צריך להתפרנס ואז מתחיל הג'אגלינג הזה בין מה שאני רוצה לעשות לבין מה שאני צריכה לעשות. זה מייצר חיכוך, מתח, וכן - מהמתח הזה נולדות הרבה יצירות".

חופשת שחרור

חכימי נולדה בתל אביב, גדלה בגני תקווה, שירתה כקצינה בצה"ל. היא עבדה כמהנדסת בחברת המחשבים HP ובמיזם המכוניות החשמליות Better Place, וכיום היא מנהלת פרויקטים בספריית "בית אריאלה" בתל אביב. כסופרת ומשוררת היא עוטרה בשפע פרסים, ובהם פרס ברנשטיין, פרס היצירה של משרד התרבות, מלגת פרדס של הספרייה הלאומית, פרס אקו"ם ומלגת פולברייט לתוכנית הכתיבה הבינלאומית באוניברסיטת אייווה.

את מהכותבות הנדירות האלה שיש להן מקצוע "אמיתי" שמעניק ביטחון כלכלי. למה ויתרת עליו?

"האמת היא שההחלטה מה ללמוד היא החלטה נורא חשובה בחיים, אבל את עושה אותה עם הכי פחות תאי מוח פעילים. רגע לפני זה השתחררת מצה"ל, שם טאטאת וניילנת ושיפצרת ועוד כל מיני ראשי תיבות, וככה את מחליטה. התלבטתי מאוד לפני שבחרתי בהנדסה. חשבתי ללמוד ספרות או היסטוריה או משהו כזה, כי הייתי כבר אז אדם כותב, אבל בחרתי מתוך חרדה, מתוך מחשבה על העתיד הכלכלי.

"אנחנו ארבע אחיות, וגדלנו בבית שבו השכלה היא עניין חשוב נורא: הגדולה ביוכימאית, הקטנה עובדת בהייטק. אחותי התאומה למדה רפואה ואז עברה להנדסת מכונות. גם היא, אגב, הפכה בסוף לאמנית וחיה כיום בניו יורק. גם לי היו ציונים טובים מאוד, אז היה ברור שאלך ללמוד מקצוע. ובואי נודה, המקצוע הזה שימש אותי היטב. הרווחתי טוב, יכולתי לחיות כבחורה צעירה בתל אביב, ואחרי העבודה גם לכתוב ולפרסם. היה בזה איזה איזון".

אז למה עזבת?

"זאת שאלה טובה. הרי עבדתי במקומות שעשו דברים טובים – לא בתעשיות שיש להן צדדים אפלים כמו תעשיית הנשק, התרופות, האופנה אפילו. Better Place, מיזם המכוניות החשמליות של שי אגסי, נולד מתוך מחשבה לקחת אותנו למקום יותר טוב, אבל הוא לא נוהל כמו שצריך ואחרי ארבע שנים הוא נסגר והכל הלך לפח. היה בזה משהו פוקח עיניים. את לא יכולה שלא לחשוב על כל הזמן וההשקעה והדמיון של אלף העובדים, שכל מה שנשאר מהם זה התחנות הכחולות האלה בצידי הדרכים, כמו מצבות. את יכולה לראות בספרים שלי את חוסר התוחלת שהרגשתי שם, את הציניות שלי כלפי הסיסמאות הריקות, הניסיונות להלהיב את העובדים כדי שיתמסרו באופן מוחלט למקום העבודה, וגם את הבדידות שלי כאישה צעירה בעולם שהוא כל כך גברי".

"את משתחררת אחרי שנים שבהן ה־M16 הוא חלק מהגוף שלך, ואת סוף־סוף נפטרת מהגבריות הזו, מכל הראשי תיבות של הצבא, את חוזרת להיות בנאדם, יש לך יומיום אחר - ופתאום את שוב מוצאת את עצמך 8 שעות ביום במחסום בשטחים, מפקדת על חבורה של מילואימניקים גברים שיכולים להיות אבא שלך, אבל הם מדברים רק על סקס. את בטוחה שאת הולכת למות שם. זה מערער ברמות"

אגב עולם גברי, אי אפשר שלא לתהות למה בחרת לשרת בצבא כחיילת קרבית בגדוד קרקל, ולא למשל במודיעין.

"את אומרת 'בחרת', אבל כשאני מסתכלת על זה ממרום גילי אני שואלת מי היתה הילדה הזאת, ואיך היא הגיעה לזה. בתיכון דיברו איתי הרבה על ערכים ציוניים, על הרצון לתרום את המקסימום. היחידה הזו בדיוק הוקמה אז, כמין ניסוי שבסופו של דבר הצליח. עברנו הכשרה קרבית, אבל רק במילואים הגעתי לשטחים. את רוב השירות שלי עשיתי בגבול עם מצרים, בגבול עם ירדן, במקום שלפני עשרים שנה היה שקט מאוד. מבחינת היכולות - ברור שיכולתי להגיע למודיעין, אבל אני לא בטוחה ששם המשפחה שלי התאים לזה. אבל אני חייבת לומר שהשירות שלי היה בסופו של דבר שירות טוב, הלכתי לקורס קצינות ונשארתי בצבא חמש שנים".

ואז, רגע אחרי שאת משתחררת, קוראים לך שוב למילואים.

"זה היה נורא. את משתחררת אחרי שנים שבהן ה־M16 הוא חלק מהגוף שלך ויש לך תנועה אוטומטית שכל הזמן בודקת שהוא עדיין שם, ואת סוף־סוף נפטרת מהגבריות הזו, מכל הראשי תיבות של הצבא, את חוזרת להיות בנאדם, יש לך יומיום אחר - ופתאום את שוב מוצאת את עצמך שמונה שעות ביום במחסום בשטחים, מפקדת על חבורה של מילואימניקים גברים שיכולים להיות אבא שלך, אבל הם מדברים רק על סקס. את בטוחה שאת הולכת למות שם, בשטח. זה הלם. זה מערער ברמות".

זה לא נתן לך גם תחושה של "תראו אותי, אני יכולה לעשות הכל"?

"ברור. זה נותן תחושה של מסוגלות, של כוח. על זה גידלו אותי. הרבה פעמים את רואה הורים שכשהילד בוכה 'הוא הרביץ לי', או משהו כזה, מייד מנחמים - 'מסכן שלי' וכאלה. גם אני אמא כזאת. ההורים שלי לא היו כאלה. מבחינתם הרביצו לך? מה את בוכה – תחזירי! היה לי מזל שהיתה לי אחות תאומה, אז בילדות לא הסתובבתי בעולם לבד, הגעתי לכל מקום עם תגבורת. יש בזה משהו מאוד מחזק".

ב"אמא איקס" נדמה שעשית מעבר חד מעיסוק בכל מאבקי הכוח הגבריים האלה לבדיקה מיקרוסקופית ממש של חלקים הרבה יותר חלשים בתוכך.

"זה נכון שאני אדם יותר רך מהדמויות שאני כותבת. אני, למשל, בכלל לא הייתי מסוגלת לצאת לציד כמו גיבורת 'יריתי באמריקה'. ומרגע שנהיית אמא, בכל מה שאני חושבת או כותבת יש תינוק. הרעיון של תינוק, התחושה של תינוק, המראה של תינוק, האפשרות או אי האפשרות להיות אמא, ואיזה מין אמא. אבל זה לא רחוק מאוד מדברים שעסקתי בהם בספרים הקודמים. בכולם אני תוהה על שאלת האהבה. האם בתנאי החיים הקפיטליסטיים והניאו־ליברליים שלנו אהבה היא בכלל אפשרית - ובאיזה תנאים, באיזה מחיר".

הסיפורים שלך מדברים את תחושות הניכור והבדידות. זה מעניין שכאן את מדברת על אהבה.

"הסיפור שלי הוא תמיד סיפור אהבה. העובדה שלפעמים מופיע בו נשק, זה מפני שזה כלי מכאני שאני מכירה אינטימית, שאני יכולה להנגיד לגוף הנשי. כבר ב'חברה', בראיון העבודה של הגיבורה, המכונה 'אישה בחלל עבודה', היא נשאלת אם היא ירתה פעם בנשק. היא עונה שכן, אבל רק בקרטונים, בבלונים, במטרות כאלה, ואחרי כמה שורות שואלים אותה 'אהבת פעם באמת?'. הגיבורה ב'יריתי באמריקה', שהיא כל־אישה כזו, יכלה בהחלט להיות אני, והיא שם ברגע שביני לבין עצמי קראתי לו 'על סף זמן הרחם שלה'.

"היא הגיעה לקצה, היא התמסרה באופן מוחלט לעבודה שלה, היא הפכה למתכת מפס הייצור של המפעל. היא עשתה רילוקיישן ורק שם היא מצליחה לברוח מסיר הלחץ הזה, שבו כל החברות נכנסות להיריון. זה ספר שיצא לאור בשנה שעברה, אבל התחלתי לכתוב אותו ב־2017, הרבה לפני שנהייתי אמא. זה נכון שרק אחרי שילדתי יכולתי לכתוב על גלגולים על הרצפה עם התינוק שלי, אבל זה לא שונה בהרבה, כי בסופו של דבר אנחנו בני אדם והחוויות שלנו, האהבות שלנו, מאוד דומות".

אז מה את עושה?

את השירים בספר שיריה הראשון, "מחר נעבוד", חכימי בחרה מתוך למעלה מ־100 שירים. גם "אמא איקס" הוא ספר עשיר, צפוף מאוד. היא מספרת שכתבה אותו במשך יותר מעשור. אבל לא, היא לא כותבת שירה ללא הפסקה, ודווקא עמוד השדרה של הספר - אותם פרגמנטים ארוכים שמתארים תהליך חניכה של אם צעירה - נכנסו לספר ברגע האחרון. למעשה, עד אז לא היה לה ברור שהם לא יצמחו לכדי סיפור בפרוזה. כשהיא מספרת לי על העבודה על הספר חכימי מפתיעה באמירה "אני ממש סולדת מאנשים שמדברים על הספרים שלהם כאילו הם ילדו אותם".

למה? הרי גם יצירה היא דבר משמעותי.

"זה דבר מאוד משמעותי. היו תקופות שאמרתי לעצמי 'טוב, אני כנראה אהיה לבד', כי הייתי הרבה שנים לבד. אז חשבתי 'אני אכתוב לי את הספרים שלי'. זה לא שהיה לי דחף עצום לעשות ילדים, זה לא בער בי, לא העליתי בדעתי לעשות ילד לבד. זה לא שמשאת חיי היתה לגדל מישהו, למסור לו מורשת. אני מניחה שאם לא הייתי פוגשת את תומר [בן זוגה תומר חרוב, עורך ב"הארץ"; ד"ל], שהוא אהבת חיי, לא הייתי עושה את הדבר הזה, שגם עכשיו, כשאני עומדת ללדת את בני השני, נראה לי כמו מדע בדיוני.

"אבל ברור שזה שונה לגמרי מיצירה, זה לא יושב על אותם מקומות. אין ספק שהתשוקה שלי היא בכתיבה, אחרת לא הייתי עוזבת מהלך קריירה סדור, שעשה טוב מאוד לחשבון הבנק שלי. לכתוב זה מה שאני רוצה וצריכה לעשות בחיים, אבל אימהות זה כל הזמן, כל המהות - בבוקר, בערב, כשאני כותבת, כשאני מכינה שיעור, מתחת לחולצה, בתוך הלב. אין שום דרך להשוות את זה ליצירה".

ההיריון הנוכחי שלה, היא אומרת, היה מאוד לא קל. "הרגשתי כל כך לא טוב, שרק עכשיו, לקראת הלידה, אני מבינה שתכף יהיה לי עוד תינוק. התחלתי לכתוב את הרומן הבא שלי, אבל שמתי אותו בצד, ואחרי הלידה אני מתכוונת להיכנס לזה שוב".

במה הוא עוסק?

"זה סיפור של אישה, אבל היא לא דומה לגיבורות הקודמות שלי. קודם כל יש לה שם, קוראים לה שיבולת. היא מתקרבת לגיל 50, גרושה, עם ילדה מתבגרת ואקס שהוא בחור נחמד, good guy, שרק כשנכנסים לעניינים מבינים למה היא התגרשה ממנו וכמה שעמם לה. היא כבר הרבה זמן לבד והיא מתחפרת, עובדת, נהיית קצת יבשושית. היא מתחילה לצאת לדייטים, ויש לה המון דייטים כושלים. מהדייטים הגיעה הכותרת הנוכחית של הספר: 'אז מה את עושה בחיים?'. כששואלים אותה את השאלה הזו היא ממציאה, מספרת שהיא בלשית במשטרה. אחרי איזה לילה נחמד עם בחור היא מתעוררת ומוצאת את עצמה במציאות אחרת, אותה מציאות שהיא בדתה. זה רומן שהוא קצת פנטסטי, קצת בלשי, עם הרבה יותר ליבידו והרבה יותר פאן. יהיו בו כל הנושאים שמטרידים אותי תמיד, אבל הוא יהיה הרבה יותר פרוע".