במשך שנים המוסד הוביל קבוצות הגנה עצמית ברחבי העולם, שמנעו מוות

בימים אלה, של אנטישמיות גלובלית מתפרצת ודימויי שואה שליוו את טבח 7 באוקטובר, ספרו של פרופ' רענן ריין, "לא עוד", שעוסק בהגנה העצמית המאורגנת של יהודי ארגנטינה ואורוגוואי בהובלת המוסד (תוך התמקדות בשנות ה־60 של המאה ה־20) - נראה אקטואלי באופן מפתיע. אף שמדובר בספר אקדמי, הוא יעניין גם את הקהל הרחב.

"היא לא הצליחה אלא לעבור מספר צעדים, כששניים מנוסעי המכונית ירדו אליה והנחיתו מהלומה חזקה בראשה שכתוצאה ממנה היא התעלפה. כשהתעוררה היתה מוטלת על שולחן, בבית לא מוכר לה. שני בחורים כבני 21-20 החזיקו אותה בידיהם. השלישי, גם הוא צעיר, לבוש־הדר, הרים את הסוודר שלה ואמר: 'אנחנו נלמד אתכם לקח, את הרוצחים, שרצחתם את אייכמן'. הוא הוציא את הסיגריה שהיתה בפיו והתחיל לצרוב בה את בשרה של גרסיאלה, בצוואר, בשדיים, בגב. אחר כך הוא הוציא תער וקעקע צלב קרס על השד הימני[...] כשהאחרים צוחקים לשמע צעקותיה". כך סיפר מרקוס סירוטה לעיתונאי יהודי על קורות בתו גרסיאלה בת ה־19 בשעות הבוקר של 21 ביוני 1962, סמוך לביתם בבואנוס איירס.

שלושה שבועות קודם לכן נתלה אדולף אייכמן בישראל. חטיפתו מארגנטינה במאי 1960 ומשפטו בירושלים עוררו גל של אנטישמיות אלימה בדרום אמריקה. היו כאלה (אבא קובנר היה אחד מהם) שחששו שתתרחש שואה שנייה.

מול האנטישמיות הגואה - דמות הישראלי עז הנפש, הנלחם באומץ מול אויביו כדי להגן על ארצו, על משפחתו ועל כבודו, הסעירה את רוחם של הצעירים היהודים באמריקה הלטינית, שראו בהגנה העצמית מענה לדימוי האנטישמי של היהודי הכנוע. ההגנה העצמית גם יצרה מסגרת חברתית מלהיבה והעניקה למי שנטלו בה חלק תחושת משמעות עמוקה. וכדי להבין את התנועה הזו, צריך ללכת אחורה, אל הימים שאחרי מלחמת העולם השנייה.

סמוך לאחר הקמת המדינה, הוטלה משימת ארגון ההגנה העצמית של הקהילות ברחבי העולם על המוסד, בראשותו של איסר הראל. משימה זו, לצד המשימה להעלות לישראל יהודים מארצות שאותן לא יכלו לעזוב באופן חופשי - הן משימות שייחדו את פעילותו של המוסד בהשוואה לכל ארגון ביון עולמי אחר.

שאלות כבדות משקל ליוו את הפעילות הזו. מדינת ישראל, שזה עתה קמה, ניצבה בפני אתגרים עצומים מבית. האם בכוחה לפצל את משאביה ולפעול בזירות רחוקות, לא כנגד אויביה הערבים אלא כדי לצוד נאצים, ולהגן על קהילות שהאחריות לשלומן מוטלת באופן פורמלי על המדינות שהם אזרחיהן? האם פעילות מסוג זה צריכה להתנהל בהובלת ארגון ביון חשאי? האם ניתן לארגן את ההגנה העצמית ולהוציאה לפועל בחשאי, כאשר יש שותפי סוד רבים כל כך, וכאשר פעולות ההגנה העצמית נראות לעין כל? האם מדינות ידידותיות לא יראו בפעילות המוסד בתחום זה, שמעצם טבעה היא גלויה למחצה, פעילות חתרנית אסורה? אף שהשאלות הללו ליוו את הפעילות מראשיתה, דומה שתחושת האחריות, ההזדהות והאחווה של אנשי הביטחון הישראלים עם אחיהם שמעבר לים גברה על כל שיקול רציונלי אחר, בבחינת "נעשה ונשמע".

רענן ריין מספר שניסה לכתוב את הספר הזה כמה פעמים, ורק בשנים האחרונות הצליח במשימה. מרבית המסמכים הנוגעים לנושא נמצאים בארכיונים בארץ ומוטל עליהם חיסיון מכוח חוק (מחשש לפגיעה בביטחון המדינה וביחסי החוץ שלה). בתחילה קבע החוק חיסיון למשך 50 שנה, אך כשהתקרב מועד היובל הוארך החיסיון ב־20 שנים נוספות, וב־2019 הוא הוארך ל־90 שנים. מסמך סודי של המוסד משנת 1960 ייחשף רק ב־2050 (וגם אז יש אפשרות להמשיך לשמור על חשאיותו).

למרות מגבלות חריגות אלה, הצליח ריין לשים ידו על מסמכים רלוונטיים שהתגלגלו לארכיונים פרטיים או לארכיונים מחוץ לישראל. אך לא היה די בכך. את המסמכים המועטים והחלקיים שהגיעו לידיו נאלץ להשלים בעדויות בעל פה. פעם אחר פעם סירבו האנשים שנטלו חלק בהגנה העצמית לספר על עלילותיהם. חלפו שנים רבות עד שחלקם התרצו.

דווקא מגפת הקורונה היא שהביאה את העדים לספר את סיפורם. העובדה שהם היו מבוגרים מאוד וברקע התחוללה מגפה בעלת סממנים אפוקליפטיים, והחשש שילכו לעולמם בלי שסיפורם יישמע - אפשרו לריין לבנות פסיפס היסטורי מורכב ורחב יריעה. מאז רואיינו ועד צאת הספר לאור, הלכו לעולמם כשליש מעדיו.

ההסתמכות על עדויות בעל פה מעוררת שאלות מתודולוגיות המעסיקות את חוקרי ההיסטוריה, אך לא זה המקום לעסוק בהן. פרופ' ריין מודע כמובן לעניין ומתייחס אליו בספרו.

הדילמות שליוו את התארגנות הקהילות היהודיות באמריקה הלטינית (ובמקומות רבים נוספים ברחבי תבל) קיימות גם היום. דומה שהאנטישמיות הקיצונית שפרצה בתחילת שנות ה־60 בארגנטינה הפכה בימינו לסופת שנאה עולמית. מדינת ישראל כבר לא צעירה כשהיתה, כוחה התעצם מאוד, אך האתגרים הניצבים בפניה לא פחתו. ההשפעה ההדדית בין מה שמתרחש כאן, בישראל ובמזרח התיכון, לבין מה שמתרחש בקהילות היהודיות בעולם, נותרה בעינה ויש לה משמעויות עמוקות ומרחיקות לכת.

ראינו רבים שעלו לישראל, התגייסו לצה"ל ונלחמו במלחמת חרבות ברזל כתף אל כתף עם ילידי הארץ. אחרים מבטאים את שייכותם ואת אומץ ליבם בעמידה איתנה בקהילותיהם. השנים חולפות, הזמנים משתנים, אבל הקשר המיוחד בינינו לבינם הוא נצחי.