"מהו רומן אתני? רומן של סופר מזרחי"

סמי מיכאל פרץ לתודעה בשנים מעצבות של החברה הישראלית. את ספרו הראשון פרסם ב־1974, סמוך להופעת הפנתרים השחורים. ספריו נכתבו בחותם חברתי מובהק, ומעיד על כך גם שם הספר הראשון, "שווים ושווים יותר".

בראשית הדרך אכן הכתיבה של מיכאל זוהתה עם אמירה חברתית שעיכבה את ההתקבלות שלו כסופר. הספרים הבאים גילו את כישרונו, את כוח הדמיון ועיצוב הדמויות וגם את סגנונו, השונה מהכתיבה המקובלת של בני דורו הקנוניים, כפי שהוא מגדיר זאת: "בספרות הישראלית יש הרבה קפקא, סארטר, מרקס, ומעט מאוד ישראל. היא לא צמחה מתוך המכאוב, המחסור, הריחות העזים, הרגשות, אלא מתוך ניסיון מודע, קר ומחושב. אני כותב בשפה ספרותית של העולם השלישי".
ההצלחה של מיכאל פתחה את הדרך והלבבות לספרות של יוצאי עדות המזרח. כמה סופרים יוצאי עיראק המשיכו לכתוב בערבית ונעלמו מהתודעה. הוא התעקש על העברית. עדיין היו מבקרים, ובראשם גרשון שקד, שראו בו "סופר אתני" ו"פולקלוריסט", ועל כך אמר במרירות מסוימת בספר השיחות המשותף שלנו, "גבולות הרוח": "מהו רומן אתני? רומן של סופר מזרחי".

"אתני" הוא המסומן, אשכנזי הוא הלא מסומן - ולכן לעולם לא יהיה "אתני", גם אם יכתוב על נעוריו באירופה. שנים רבות אחריו צמחו סופרים כאלי עמיר, דן בניה סרי ודורית רביניאן, משוררים כרוני סומק ואלמוג בהר, אנשי "ערס פואטיקה". ההתקבלות של כל אלה היתה טבעית יותר.

דת חדשה

הספר "גבולות הרוח" נולד ביוזמתי ויצא בשנת 2000. סמי ואני נועדנו לשמונה שיחות על שלל נושאים רלוונטיים: הסכסוך, הספרות, משבר ההגירה, הכתיבה ועתיד מדינת ישראל. פניתי אליו כי הוא נתפס אצלי כמי שחותך את הקווים המעצבים את החברה הישראלית לאורכם ולרוחבם, מאתגר כמעט כל סטריאוטיפ, ואינו משתייך למגמה ספרותית קיימת, שלא לומר קליקה ספרותית.

הוא היה איש שמאל מובהק כאשר המזרחים היו, אז כמו היום, מזוהים עם הימין. הוא היה קומוניסט כאשר הקומוניזם היה משוקץ, ונטש את הקומוניזם כאשר הבין לאן הובילה המהפכה הסובייטית. הוא התחבר לחברה הערבית גם כשהחומה בין הערבים ליהודים במדינת ישראל הלכה וגבהה. הוא הזדהה עם המאבק החברתי המזרחי, אבל בז לפוליטיקאים המדברים בשמו, ובעיקר לש"ס. הזהות המזרחית, אמר, מטופחת מלמעלה. לא עדות המזרח חיפשו אותה. טיפחה אותה הדחייה של המדיניות האשכנזית של מפא"י, והדמגוגיה של חרות והליכוד. הוא היה חילוני ואתיאיסט בחברה ההולכת ומתקרבת אל המסורת.

היהדות, אמר, היא מעבר לאמונה. היהדות בעבורי היא תוכן תרבותי, היסטורי, צו פטריוטי ללא טריטוריה. מצד שני, הוא הסתייג עמוקות מחילוניות המתנכרת לתרבות היהודית על רבדיה. חילוניות כזו היא, לטעמו, "דת חדשה".

ב"גבולות הרוח" גם השמיע נבואה רלוונטית לימים אלה: "אנחנו גאונים בפתיחת מלחמות, אך איננו יודעים כיצד לצאת מהן. אנחנו נסחפים למלחמה בלי לתת את הדעת על כך שהתוצאה עלולה להיות קטסטרופלית". סתירה נוספת שאיתה חי היתה אופטימיות עמוקה ואמונה באדם, לצד פסימיות, בעיקר לגבי עתידה של מדינת ישראל: "עד היום תולדות מדינת ישראל הן הכישלון להשתלב במרחב, ובהיעדר ההשתלבות אין למדינה סיכוי. אנחנו הולכים לבנות במזרח התיכון, במקום הכי מסוכן, גטו של יהודים. סופר חזה את המדינה הזו. יצירות של סופרים צריך לקרוא, לא לבצע, ואם מתעקשים לבצע, אז יש צורך בבמאי גאוני כדי לממש את היצירה בצורה משכנעת". ובעיקר, סמי מיכאל היה אדם מקורי. כ־50 שעות שיחה היו לנו, ולא נשמעה בהן קלישאה אחת.

כתיבה מזרחית

את השפה העברית קנה בייסורים. עד היום, הוא מספר במאמר לאנציקלופדיה "זמן יהודי חדש", לא קיבל ולו שיעור אחד בשפה העברית. "קפצתי אל ים השפה החדשה מבלי לדעת לשחות. לא שאלתי הרבה לפירוש מילים קשות, ואף לא השתמשתי במצוף המילונים. קראתי הרבה מאוד, הקשבתי, האזנתי ודיברתי עברית. נמנעתי מלמידת הספרות העברית בגלל סיבה מוזרה. התאהבתי בשפה העברית ובספרות המתורגמת לשפה העברית. היתה זו מעין אהבה בהתכתבות, אך אהבה לא לומדים. אהבתי כל כך ספרות, עד כי לא היו נחוצים לי מורים לספרות, שרבים מהם נשאו בליבם מאהב שנכשל. ברגע שהתחלתי לחלום בשפה העברית, הבנתי כי הגיעה העת גם לכתוב בה".

האם סמי מיכאל כותב "מזרחית"? מהי בדיוק כתיבה מזרחית? בקווים כלליים ניתן לומר שהיא ניזונה ממסורת הסיפור הערבי, שאפשר לזהות בספרות הישראלית את המרכיבים המיוחדים שלו (וגם במסורת הסיפור בעל פה וגם בספרות המתורגמת, ואפילו בספרות העברית של שנות המדינה, אבל בהחלט לא כדרך המלך). דרך המלך הותוותה על יד הממשיכים של דור תש"ח - יהושע, עוז וגרוסמן. שפה נקייה, מהוקצעת, שבה ראה כאמור מעין שפת מעבדה. שפה שאינה המשך של מסורת כתיבה, אפילו לא מסורת חדשה כמו עגנון וברנר, אלא כזו שנולדה מתוך מצוקת היעדר המסורת.

הכתיבה של מיכאל, כפי שהוא מודה בעצמו, חותכת מוסכמות. מצד אחד, זו אינה כתיבה "ערבית", והוא אינו ממשיך מסורת כזו, ואפילו ממעיט בערכה. לטעמו, אין מסורת כזו כשמדובר בפרוזה. האבות הספרותיים שלו הם הסופרים האירופאים הגדולים. ב"גבולות הרוח" הוא אומר: "הספרות הערבית היא ספרות של שירה ומליצה, שפה מנופחת(...) הספרות הערבית לא נהייתה ספרות של פרוזה. לא היה בה סגנון פשוט שיתאר כיצד אדם הולך לשירותים, או כיצד הוא אוכל וכיצד הוא משוחח עם הבן שלו".

אני נוטל לעצמי חירות לטעון שלמרות זאת, דרך הכתיבה המיוחדת של מיכאל נובעת מתרבות הכתיבה במזרח, גם אם הוא יצר את סגנונו בכוחות עצמו ובתהליך עצמאי. כך, ב"ויקטוריה" הוא מרבה בדימויים עשירים נוסח "עינו הלבנה קפואה ככדור של ברד", "קיימה את נדרה והתמסרה כגוש של בצק", "כרעם מתגלגל נשמעה הלמות ירידתה הדחופה של מרים במדרגות". כך הטיפול החשוף ברגשות וביצרים: "אחר כך נכמרו רחמיה על מרים. מעולם לא הסתירה מרים את אהבתה לרפאל. לא לפנים ולא עכשיו", או "על הגג בקיץ לא היה אפשר להתעלם מקולות הקריעה והכיבוש המוחץ של גברים, ומציוצי הכאב ומרטינות המחאה של הנשים", ו"גם בנפשה גאתה מרירות סתומה".

אצל מיכאל אפשר למצוא גם את משפטי הערבסקה, השומרים על הסיפור בתוך פיתולי תיאור: "כמו מתוך אובדן עשתונות התגלגל במהירות על פני החצר והפך וניתץ כל מה שנתקל בו, וביקש לנעוץ את שיניו ברגלי הנערות המתעללות בו". אחד מגדולי הסופרים הערבים, נגיב מחפוז, תורגם על ידי מיכאל, וניתן למצוא שם (הציטוטים מ"בית בקהיר", חלק ג') את אותן המטאפורות, אם כי בכמות קטנה בהרבה, נוסח "רדואן פרץ בצחוק שחשף את שיניו שדמו לפנינים".

כך גם אותו משפט בעל תחביר ערבסקי: "אף שספטמבר טרם הגיע, טרח כבר ללבוש את בגדי הצמר, כי גופו שכחש לא סבל את האוויר הנעים שפעם נהנה ממנו הגוף המלא והאיתן". אפשר לגלות אצל מחפוז גם אותו תיאור חשוף של רגשות ויצרים. הרגש והתשוקה אצל מחפוז, כמו אצל מיכאל, אינם עניין חמקמק שצריך להסתיר מעבר לאירועים ולהרהורים, אלא מעין דמויות משנה בעלות חיים משלהן.

שיחות על אושר

מיכאל אהב את החיים והאמין בהם ובבני האדם באשר הם. נביא הייאוש בעיניו היה חנוך לוין. כך הוא אומר ב"גבולות הרוח": "לוין נמנה עם זן היוצרים המזוכיסטיים שמאז ומעולם, כמו אלה שסגדו לשטן, העלו קורבן למלאך המוות, כרעו ברך לפני הכיעור, העריצו רוחות רעות. אינני מקבל אותם ולא מוכן לקבל אותם".

הוא העיד על עצמו שהוא אדם מאושר. בשיחה עם קובי מידן הוא מדבר על אהבתו לאישה שאיתו, על כך שהוא נהנה מכל רגע בחייו, וגם על כך שיגיע "שער יציאה", וטוב שכך, כי חיים של זקנה ללא הנאה וטעם גרועים ממוות. ואכן, הוא זכה לא רק לאריכות ימים, אלא לשיבה יפה, מזל השמור למעטים.