הסופר סמי מיכאל הלך לעולמו היום (שני) בגיל 97. מיכאל, שכתב רומנים, מחזות וגם ספרי נוער, זכה במהלך השנים בעשרות פרסים ספרותיים בארץ ובעולם, ספריו תורגמו לעשרות שפות וחלקם עובדו ליצירות קולנוע וטלוויזיה.
מיכאל, יליד בגדאד, נולד בשם כאמל סלאח, וסיים את לימודיו בעירק. בימי הפרהוד, המתקפות האלימות על יהודי עיראק, הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית, ולאחר עלייתו ארצה הצטרף למפלגה הקומוניסטית הישראלית. אף שפרש ממנה בהמשך, המשיך בפעילותו החברתית ואף שימש, מאז שנת 2001 ועד 2023, כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל.
עלייתו לישראל התאפשרה בשנת 1948 למרות צו מעצר שהוצא נגדו בעיראק, בסיוע של מבריח, שהוביל אותו ראשית לאיראן, שם שהה מיכאל כשנה ואף פרסם מאמרים נגד המשטר בעיראק. בסיפורו ״היום הראשון בישראל היה בחיפה״, תיאר מיכאל כיצד פנה לסוכנות היהודית וביקש עזרה, אף שהמפלגה הקומוניסטית הציעה לו לעבור להתגורר בברית המועצות. מן הסיפור עולה כי מיכאל התאהב בנופי הארץ מרגע שראה אותם מן האוויר. הוא התיישב ביפו, אך בהמשך עבר להתגורר בחיפה, שם שימש חבר מערכת ובעל טור בעיתון אל-איתיחאד (העיתון היומי של המפלגה הקומוניסטית בישראל, בשפה הערבית). הוא נהג לחתום על טוריו בשם העט ״סמיר מארד״.
דרכו הפוליטית של מיכאל לא צלחה במיוחד, וכשפרש מן המפלגה בשלהי שנות ה-50, הסביר כי סיבת פרישתו הייתה אכזבה אידיאולוגית. בימי האינתיפאדה הראשונה, מיכאל השתתף במשלחת אנשי רוח ופעילים ב״שלום עכשיו״ שפרצו את מחסומי צה״ל סביב העיר חברון, חתם על עצומות הקוראות להידברות עם הפלסטיניים ובשנות התשעים הוא הוצב פעמיים ברשימת ״מרצ״ לכנסת במקום לא ריאלי. הנושאים שלהם הקדיש את האקטיביזם שלו שבו ועלו, כצפוי, גם ביצירותיו הספרותיות.
"אני לא נושא דגל"
מיכאל למד באוניברסיטת חיפה, פסיכולוגיה וספרות ערבית, אולם לפרנסתו עבד במשך כ-30 שנה כמודד בשירות ההידרולוגי של משרד החקלאות. במקביל החל לכתוב סיפורים ורומנים, שעסקו בהיבטים השונים של קהילת יוצאי ארצות ערב בישראל והיחסים עם האוכלוסייה הערבית כאן, החל בסיפורי גבורה של ילדים יהודיים בעיראק בימי מלחמת העולם השנייה, דרך חיי המעברות ואפלייתם של עולים מארצות האסלאם ועד יחס השלטון והשמאל הישראלי לערבי הארץ.
מיכאל הרבה להביע את דעותיו הפוליטיות-חברתיות בראיונות ומאמרים. בין השאר כתב (בכתב העת המקוון ״העוקץ״): ״ישראל מעולם לא העזה להתעמת ישירות עם שלוש בעיות היסוד שמלוות אותה מיום היווסדה: מקומה של ישראל בתוך העולם הערבי, פערים חברתיים גזעניים, וחילוניות ודת״, וכן, ״התרבות השלטת בישראל מאז ומתמיד נשאה את עיניה אל המערב. אך מערב זה, כתמיד, שוקל את קיומה של ישראל, כמו את קיומן של מדינות אחרות, במונחים של רווחיות כלכלית וכדאיות אסטרטגית״.
בראיון שנתן לעמר לחמנוביץ' ב"ישראל היום" בשנת 2012 אמר, "אני לא נושא דגל של שום אידיאה. אני לא ממסחר את מה שאני אוהב - לא את בגדד ולא את חיפה, לא את העבר העיראקי שלי ולא את ההווה החיפאי שלי. מי שהגדיר אותי כסופר חיפאי - צודק פיזית. אבל כשם שמעיינות הדן אינם נובעים כי הם נמצאים בגליל, אלא כי הם מעיינות - כך אני. היצירה שלי אוניברסלית. אני לא כותב לישראלים או לחיפאים. אני כותב לאדם שבתוכי. אני כותב לעצמי".
באותו ראיון, מיכאל התבטא בחריפות נגד השמאל הישראלי כשאמר, "השמאל בישראל מנותק. זה שמאל מאוד מוזר, שלא מחובר לעם שלו, ולא מכיר את שפת העם. האישים שלו מחוברים לשמאל האינטלקטואלי הפלשתיני, שגם הוא מנותק מהעם שלו. וכך, כולם נפגשים בבתי מלון לארוחות שחיתות, במקום לדבר עם בני עמם [...] הבעיה של השמאל בישראל היא שהוא נולד בפולין, ברוסיה, ברומניה, ולא צמח פה, בניגוד לשמאל הנורמלי בכל מדינה אחרת שצומח מהמקום. אנשי השמאל יושבים בבתים מוגנים ויפים ונהנים מהכנסה טובה. זו בועה יפה ונחמדה, כי מדובר באנשים אינטלקטואלים, אבל זו עדיין בועה".
מפעל חיים
מאז פרסום הרומן הראשון שלו ״שווים ושווים יותר״ (בשנת 1974) נחשב מיכאל לאחד הבולטים והחשובים בסופרי ישראל. בין ספריו המוערכים: ״חסות״, ״ויקטוריה״, ״חצוצרה בוואדי״, ״חופן של ערפל״, וספר הנוער ״סופה בין הדקלים״. מיכאל העדיף כתיבה ריאליסטית, והרבה לשלב ביצירתו אירועים ומצבים מחייו שלו. הוא גם תרגם לעברית את ״הטרילוגיה הקהירית״ מאת הסופר המצרי נגיב מחפוז ולא אחת הוזמן להרצות על כתביו בקהיר. הסרט ״חצוצרה בוואדי״ שיצר שמואל הספרי על פי ספרו רב המכר של מיכאל זכה בפרס הסרט העלילתי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה.
כשהיה מיכאל בן 92 זכה בפרס מפעל חיים על שם שולמית אלוני וגם בפרס עגנון, שהוספו אל עשרות הפרסים היוקרתיים ותארי הדוקטור לשם כבוד שחולקו לו. בראיונות שפורסמו איתו אז ציין מיכאל כי מעולם לא התחבר לקליקות ספרותיות וכי אינו כותב להמונים. הפרסים היו, לדבריו, בגדר עידוד משום שהעידו כי אינו צועק את דעותיו בחלל ריק. הוא גם יצא נחרצות נגד חוק הנאמנות בתרבות שעלה לדיון באותם ימים, והצהיר כי חופש היצירה וחופש הביטוי עם ערכים חשובים שאם אנשי תרבות יפסיקו להילחם עליהם החברה כולה עתידה לשלם על כך מחיר יקר.
מיכאל נישא פעמיים והיה אב לבת, דקלה, ובן, אמיר. אחותו נדיה היא אלמנתו של אלי כהן, איש המוסד שנתפס והוצא להורג בסוריה.
