ראשית, "לָמה?" אני לא יודע. ומה פתאום שאדע; זה ככה כי זה ככה. אז אולי בעצם "מה?" - לא, זה הכי גרוע; גם את זה אני לא יודע; רק בסוף יודעים באמת, ואם יודעים בהתחלה - או חושבים שיודעים - אז זה לא טוב. אז רגע, אולי "איך?". את זה, איכשהו, אני יודע; ה"איך" הוא שמגרד לי ראשון, דרך הצעידה, אל הראש, יורד מהבטן, אל הידיים, ומשם זה בוקע אצל שפתי הנייר. ואז הנייר מדבר.
אבל לפני כן עלי לדעת, להבין, שבסוף השפה תנצח אותי. זאת נקודת היציאה שלי אל הכתיבה. אם אצא לדרך בידיעה שאנצח אותה - הרי שאפסיד בכל פעם. אבל ברגע שאני יודע שהשפה תנצח – אז אני יכול לעשות בה כבשלי. ושם נמצא המשחק, שם ה־GAME. החיים עצמם.
בשל כך עלי לנער את הסביבה מעלי, שזה פחות או יותר קל. מה שקשה זה להצליח לא לשחות בשיח. אבל איך? "השיח" מגיע אליך, תרצה או לא; מרשתות חברתיות, דרך תוכניות רדיו ועד אנשים שכופים עליך את דרך התנהלותם. במקום הזה החלה נופלת אצלי ההבנה שאנחנו בחרא עמוק. ולמה בחרא עמוק? השפה: שחייה בשיח. הפֶּה הפך פלקט, פשקוויל מדבר. בדור הנוכחי אנחנו "שוחים בשיח" יותר מדי. ושחייה בשיח זה דבר מסרס.
לא מדובר ב"פוליטיקלי קורקט" הניינטיזי, זה לא זה. בראייה לאחור, הפוליטיקלי קורקט נראה כילד חמוד שניסה, עם איסוריו, להשתלב במסיבת הכיתה. הפוליטיקלי קורקט עסק ב"מה לא". ה"שחייה בשיח", כולה, עוסקת ב"מה כן". וזה, חברים, יותר מדי "כן" להתהלכות בעולם האמנותי; המורה לספרות כבר לא אומרת מה לא, אלא מה כן. ושם נמצא העונש האירוני.
בואו נלך אל עולם האמנות - או הכתיבה, במקרה שלנו – דרך הדוגמה הבאה: נניח שהגיבור הספרותי שלי צריך לעצור פיגוע, הרי שהמחבל פתאום יכול להיות טבעוני, "גאורגי" ולא גרוזיני, לסבול מהפרעת קשב וריכוז, רגיש ללקטוז או נגד הומור מסוים, רוצה שיפנו אליו ב"אתם", או שהוא לא משתמש בפלסטיק, וכו' וכו'. ואז, כשהגיבור שלי סוף־סוף משתלט על המחבל ומוריד ממנו את חגורת הנפץ, היא צריכה לא להיות מעור אמיתי. היכן הסוף? אין. תאמרו, ובצדק: איזה כיף, אפשרויות נוספות, וזה אכן נהדר. אחרי הכל, מה סופר רוצה? עוד יציאות חירום למטאפורות חדשות. רק שאז זה הופך מזיע "כי צריך", ותודעתו של השוחה בשיח - באקלים של היום - כבר לא יכולה לגשת אל הטקסט בצורה אגואיסטית, במובן הטוב שלה.
אני בעד אותן דוגמאות פארודיות שנתתי קודם - בחיים האמיתיים. אבל מה קורה כשהספרות כבר לא מופרדת מהחיים כנקודת יציאה לכתיבה? הרי כבר אין "גיבור", יש רק "אני" שצריך למלא תבנית (כזאת ששוחה בשיח). ואלה כבר לא האיסורים הרכים של הפוליטיקלי קורקט, אלא הכתבה מוחלטת של מה כן, על בסיס "מה שצריך". והנה היא ההזעה. הזעת הטקסט.
ספרות שגוססת
שחייה בשיח היא דבר עיוני בלבד, ללא חוכמת חיים, ללא חוכמת רחוב. האדם ה"שוחה בשיח" "מבין" יותר מדי מה שהולך סביבו עכשיו, ומשכפל את האחר הפוקד עליו מידע, בלי להגיע לפתרון על ידי ניסוי וטעייה. כך הוא לא עושה את הדרך שטומנת בחובה את הדבר הנהדר הזה - אהלן עברית, אהובתי - שהוא ניסוי ותהייה.
היכן התהייה בשחייה בשיח? כלום; האפשרויות, מרוב "הבנה", הופכות אנדרלמוסיה. תשוקה גם היא חסרה. בהחלט זה חשוב לעולם האמיתי; זרקור על אוכלוסיות מוחלשות ועוד, אבל העניין - איך אני אסביר את זה - הוא מעבר לכך. הוא צייתנות ל"מה שהולך עכשיו". כשזה נוגע לכתיבה; פֶּה מדבר נדבק מפֶּה מדבר שנדבק מפֶּה מדבר.
ומשם זה עובר אל עולם האמנות, שדורש מעצמו להגיע ל"נכון". והנה, אם "הנכון" מגיע אל האמנות, הרי שהיא מתה. ממתי "נכון" הוא עניין אמנותי? "הנכון" יכול להיות "גם", אבל לא "רק". וכאן צריך להבין: השפה היא אופנה, ולא רק במובן של מילה שדוגרת בשפה לזמן מסוים, אלא כ"מסגרת". לכן השחייה בשיח מצרה על היחיד, שנדרש למצוא את הקול הייחודי שלו בעולם. דמיינו קול כתיבתי וייחודי של מישהו כתספורת: הוא מתהלך עם תספורת ייחודית ומחכה שהמעגליות תחזיר אותה לאופנה, אבל לפעמים אנחנו כבר מתים עד שאותה תספורת חוזרת כרטרו.
גרטה שוחה בשיח, המשורר אושן וונג שוחה בשיח, גם הסופרים סאלי רוני וג'ונתן ספרן פויר שוחים בשיח. וזה קשה לא לשחות בשיח, לא לדעת שעכשיו - נניח - "ממואר" זה מה שהולך, כמו גם לא לדעת איזו פוליטיקת זהויות "צריכה קוראים", או סתם לדעת על "הזריחה של הרומן הרומנטי", סוגה כתיבתית ששוב ושוב נופלת לאותה קרקע חסרת דישון ביקורתית; לא הדבר עצמו, אלא שיחת קוקטייל שעוסקת במסביב, במתן לגיטימציה מתנצלת כזאת או אחרת לסוגה ספרותית זאת. והנה, הרומן הרומנטי הופך "קטע", ולא הדבר עצמו. ומי מייצר אותו שיח מקדים? נאמני הרומן הרומנטי שנמצאים בעמדות מפתח, ולא הקוראות שלו, למשל.
קשה, אה? אבל אם חשבתם שהדברים נשארים שם, ב"מה צריך לכתוב", הרי שכדאי לקרוא את נימוקי השופטים לרשימה הארוכה של פרס הבּוּקר: "הספרים (הנבחרים) מדברים על אומץ וחמלה, חשיבות הקהילה והמשמעות של לעמוד (להתנגד) מול רודנות", הם כתבו. "אומץ", "חמלה", "חשיבות קהילה". נו, יותר מזה?
שוב: כל אלה חייבים להיות נוכחים בחיינו, אבל מבקרי ספרות אמורים לקרוא טקסטים ולא לבדוק אם בחיים האמיתיים הסופר מעביר זקנה את הכביש (ובמאמר מוסגר: במידה שהגיבור הספרותי שלי יכה זקנה, כי זה מה שהסיפור דורש ממני - לא אמורה להיות עם זה בעיה).
הנימוקים לעיל מעידים שהאלגוריתם המטרגט הוא דבר אנושי; אידיוטיות מביאה עוד אידיוטיות. והנה, אנחנו כבר בשלב השני של הבעיה: אם עד כה העולם דרש מהסופר להיות נציג של כל תחלואי העולם, ומשם אין גיבורים ספרותיים אלא סופרים בלבד, הרי שכפועל יוצא הביקורת האמנותית - המסוגננת, החדה, הפילוסופית - הולכת והופכת גם היא פשטנית, ריקה; ספרות שגוססת בגלל כתיבה שמודעת מדי לשיח, שמביאה ביקורת כמילוי טפסים; צ'ק או לא צ'ק ברשימת נושאים. והיכן הדיבור על הדמיון, יכולת הכתיבה, הסגנון? והנה, מהכתיבה - אנחנו כבר עוברים ל"מה נכון" בקריאה.
דבר המסתגר בעצמו
אז מה עושים? מפאת תקציב המילים של טור זה, נגיד שאולי על האדם הכותב של היום לא להיות בפנים מדי, לא לשחות בשיח, להסתגר עם עצמו. לחזור למה שהכתיבה נולדה אליו: בודדות, רק הוא ועצמו; להיפרד מכל התרבויות וההקשרים והרפרנסים. ואם יש כזה דבר "פוסט־מודרניזם", הרי שצריך להיות גם "פְּרֶה־מודרניזם"; עוד לאחור, לפני המודרניזם, לאטום אוזניים ולא להיות "מודע לדברים" בעולם. ובמקרה הספרות העברית: להיות אך ורק ישראלי, שלא לומר יהודי. לייצר אילוצים מכוונים משלנו כי רק שם יימצא החופש, אותו חופש שמגיע עם הידיעה שבסוף השפה תנצח אותנו. אותה עברית שאיתה התחלנו, התחלה שהיא גם סוף.
אולי על הכתיבה העברית ב־2024 להיות דבר המסתגר בתוך עצמו; לא הצופה לעולם ובטח לא הצופה לבית ישראל, אלא - נניח - הצופה לדירה ספציפית ברחוב אבן־גבירול בתאריך מסוים בשעה 18:52. רק כך הכתיבה תבקיע את ראשה. ואולי אם ישאלו אותנו על אדם כלשהו, כזה שאנחנו מכירים, עלינו לדבר עליו כאילו שמענו זה עתה את הידיעה על מותו; רק כך, על ידי פיאור ההווה שלו, של החי, נצליח לראות אותו באמת ולא כדרך ההרגל. וככה, על הדרך, וזה יותר חשוב: נצליח להמיס גם את הרומנטיזציה השקרית, התיאוּרית, שנכפית עלינו בהיוודע מותו של אדם, המחזיק בשפה. בכך נְקדש את רגע החיוּת ואת רגע המוות. את האמת הפנימית ללא השחייה בשיח. ולכתוב.
