קדימה הפועל! החולצה האדומה של עלי מוהר

לפעמים לא צריך להעמיק בספר כדי להבין את הרוח הבוקעת ממנו. ב"התחזית: נפרק אותם", שמאגד יותר מ־300 מהטורים שכתב עלי מוהר - מופיעה כבר בעמוד הראשון, כמעט בהיחבא, תודה גדולה לאדם בשם אמיר גרוס כבירי. כבירי, אוהד הפועל תל אביב ואיש אמיד, רכש לפני כמה שנים את הקבוצה, וגילה מהר מאוד שההרפתקה גדולה עליו. הוא והפועל ירדו למעמקי הליגה השנייה, תוך תסבוכת כלכלית ומשפטית שממנה לא יצא עד לימים אלה. כבירי, שקרנו ירדה בעיני האוהדים, תרם להוצאת הספר הזה בנפש חפצה, ויש לו חלק משמעותי בכך שראה אור. הקבוצה אולי קרסה, אבל לפחות יצא מזה ספר המתאר את שלל מעלליה והישגיה. ואכן, החולצה האדומה היא לא מציאה גדולה.

מוהר לא שכח מעולם את החוויה שבהגעה לבלומפילד, את האהבה המטורפת לשחקנים, למשחק, לטעמים ולריחות. לילד שנכנס בפעם הראשונה ליציע, עטוף בצעיף אדום ומחזיק ביד של אביו או אחיו הגדול. מדובר באירוע מכונן, שכולו אהבה. ואם צריך לסכם את מוהר וכתיבתו במילה אחת, היא תהיה אהבה.

זוהי הקבוצה שעיצב בעיני רוחו, בכתביו ובהגותו הכותב, המשורר, הפרשן, ההוגה, ובעיקר האוהד עלי מוהר, שהלך לעולמו ב־2006. מעטים אוהדי קבוצות הספורט בעולם שעיצבו בכתיבתם את הדנ"א של הקבוצה שאותה אהדו. מוהר עשה זאת בכ־1,500 הטורים שכתב בעיתון "דבר" ואחר כך במקומון "העיר". בכתיבתו צייר בצבעים חיים את הפועל על המגרש, הלוזרית הנצחית, זו שמוקפת בטיפוסים שאוהבים אותה אהבת נפש, אך ממיטים עליה קטסטרופות. הפועל, שעטופה בכותבים גדולים, אותם ענקי רוח שהעניקו למשחק ולקבוצה ממד מטפיסי - המתקיים בדמיונו של האוהד, הנמלט דרכו למציאות אלטרנטיבית.

"נפרק אותם" מביא את מיטב טורי "בשער" של עלי מוהר שנכתבו ב"העיר", עד ששניהם נעלמו: הכותב והעיתון. שניהם פרצו דרך. שניהם אהבו את העיר ואת הספורט שלה, ושניהם לא צלחו את מבחן הזמן. מוהר הלך לעולמו כשהפועל תל אביב הפכה לקבוצה הגדולה של העיר, מביסה שוק על ירך את יריבותיה, הופכת לשם דבר באירופה ולוקחת את הדאבל - האליפות והגביע - הכי גדולים שנראו בכדורגל הישראלי. כשזה קרה, "העיר" כבר היה בפרפוריו האחרונים. התחזית של מוהר "נפרק אותם 1:0" נעשתה לא רלוונטית, כי הפועל פירקה כל קבוצה.

מה מוהר היה אומר?

מוהר היה הראשון שזיהה את הריטואל במשחק כחומר לכתיבה ספרותית. ואם לא בספר, אז בעיתון. הוא פרץ דרך למעט מאוד ממשיכים ששמרו על הרמה שלו. הוא לא החזיק ברישיון נהיגה, ולמשחקים הגיע בהליכה או במונית שירות. מגובה העיניים הזה הוא תיאר את העיר. המשחק, הכדורגל, היו רק תירוץ להתבוננות שלו על החיים בכרך. מוהר כיבד את המשחק בכתיבתו, וידע לקשור אותו למבנה הנפש של האדם, האוהד, וגם של שחקן הכדורגל עצמו.

בארון הספרים הישראלי הספורט ממלא בקושי מדף (אם כי בשנים האחרונות חל שיפור ומדי שנה יוצאים ספר או שניים, כמו לצאת ידי חובה). כאן, הספר, שמחזיק כמעט 400 עמודים, ראה אור אחרי שאוהדי הקבוצה גייסו עבורו כספים במימון המונים, כשהעילה להוצאתו היא חגיגות שנת ה־100 להפועל. חגיגות כמובן כבר לא יהיו השנה. לא כי מדובר בקבוצת כדורגל עלובה למדי, אלא בשל צוק העיתים. המלחמה תופסת מקום בספר, והוא מוקדש לאוהדים שתרמו ליציאתו, נפלו במלחמה, ולא יזכו לקרוא בו לעולם.

ואכן, רבים מכותבי טורי האורח בספר (ביניהם אלון עידן, איתן גרין, אבי מלר ואיל מגד) שואלים מה מוהר היה אומר על המצב? בכך הם אולי מספרים למי באמת הספר נועד: לאוהדים המבוגרים של הפועל, שהגיעו לשלב שבו הקבוצה והמשחק פחות מעניינים, והדיבור והכתיבה עליהם הפכו לעיקר. מה הנמשל? כנראה אנחנו: כותבים השקועים בעבר, וחוטאים בנוסטלגיה.

מוהר לא היה כזה. הוא לא שכח מעולם את החוויה שבהגעה לבלומפילד, את האהבה המטורפת לשחקנים, למשחק, לטעמים ולריחות. לילד שנכנס בפעם הראשונה ליציע, עטוף בצעיף אדום ומחזיק ביד של אביו או אחיו הגדול. מדובר באירוע מכונן, שכולו אהבה. ואם צריך לסכם את מוהר וכתיבתו במילה אחת, היא תהיה אהבה.

חלוקת הטורים בספר נעשתה על פי האהבה של מוהר: לכדורגל ולספורט, לשחקנים, לחבריו הדמיוניים המיתולוגיים, ביניהם פול רנייה, בר פלוגתא ובר קולמוסא, לדרבי התל־אביבי, לספורט האנגלי ולקבוצתו האהודה מנצ'סטר יונייטד. לאהדת הפועל, גם בכדורסל.

מופיע בו גם ראיון קצר עם הסופר הבריטי ניק הורנבי, שהיה המקביל הבינלאומי של מוהר, וחלק מאסכולה של כותבים גדולים שראו בכדורגל מושא ראוי לכתיבת ספרים, פואמות ושירים. מופיעים בו גם השירים שמוהר כתב. ביניהם "שירו של שבתאי": "שוב תחושת הבעיטה המוכרת,/ מאמץ השרירים המהיר,/ וכדור שניתז מן הרגל/ ביעף חולף באוויר,/ חודר בסערה אל השער,/ שמח שבא עד הלום,/ ויציע הומה כמו יער -/ ואיקץ, והנה חלום.../ ולמחרת, בשבת, על הדשא./ אני אץ לכדור כתמיד,/ אך מדוע הרגל רועדת,/ ומה את הלב מרעיד?"

הספר מגלה שלא הרבה השתנה - במדינה, בספורט ובהפועל. למעט, אולי, עניין השבת. מוהר, בטוריו, מדבר על תל אביב של שבת בבוקר, וההליכה, או הנסיעה, אל אצטדיון בלומפילד כדי לצפות בכדורגל המקומי. יש שיאמרו שהעובדה שהכדורגל בישראל נפרד מהשבת הוא מה שהוביל לפגיעה בפופולריות שלו. קבוצות רבות מעדיפות לשחק בימי חול כדי לאפשר לאוהדים שומרי המסורת לצפות במשחקים, ולטלוויזיה לשדר עוד משחקים ובכך לגרוף עוד כסף. כך, הכדורגל עבר אל המסך הצבעוני, מהטורים של מוהר ומשידורי הרדיו הרומנטיים לא נשאר דבר, והכדורגל התגלה כפי שהוא באמת: רחוק כל כך מהתיאורים שעליהם גדלנו. הפועל, אגב, שומרת עד היום על הצביון הייחודי לה, כקבוצה חילונית בעיר הליברלית בישראל, ומשתדלת להמשיך לשחק בכל שבת בשעה 3 בצהריים.

זוהי מסורת שמספרת על זהותה: אוהדי הפועל הם כבר לא מיעוט, אלא נעים באלפים מאצטדיון לאצטדיון. ביניהם חילונים, דתיים, שמאלנים וימניים, יהודים וערבים, גברים ונשים, עשירים ועניים. דבר אינו משותף להם, ואפילו בהשקפת עולמם כלפי הפועל תל אביב שונים הם: חלקם מעודדים תמיד, חלקם מקללים תמיד, חלקם מעדיפים לבטא את אהבתם ושנאתם לקבוצה בקטטות אלימות, וחלקם - ביניהם עבדכם, שהיה לו הכבוד לכתוב ב"העיר" עם עלי מוהר - כותבים ביקורות ספרים בעיתון. מי ייתן ויהיה הספר הזה מורה נבוכים לכולם, ויזכיר להם מניין באו ולאן הם הולכים.

***

חשבנו | 18.12.1998

מאת: עלי מוהר  

והרי התחזית להשבוע:
מנצ'סטר יונייטד - מידלסבורו: נפרק אותם!
הפועל תל אביב - בני יהודה: נפרק אותם?
חשבנו שנהיה צעירים לנצח והנה זקנו,
חשבנו שביבי ייפול מזמן והנה עוד כאן הוא,
חשבנו שנגיע לעצמאות כלכלית אבל לא הגענו,
חשבנו שעד גיל שלושים ניגע בתהילה אבל לא נגענו,
חשבנו שנצא פעם עם ג'יין בירקין, אבל איפה, לא יצאנו,
חשבנו שנמצא איזו נוסחה לאושר אבל בינתיים לא מצאנו,
חשבנו שישמרו לנו מקומות טובים אבל איכשהו לא שמרו,
חשבנו שיגידו שאנחנו גדולים מהחיים אבל עד עתה לא אמרו,
חשבנו שאם נחליט נוכל לעשות הכל, אבל לא החלטנו,
חשבנו שנקליט שירים בצרפתית אבל עד עכשיו לא הקלטנו,
חשבנו שלא נאמין למלעיזים אבל בכל זאת האמנו,
חשבנו שתמיד נהיה רזים אבל מתישהו השמנו,
חשבנו שנהיה קשורים אבל משהו ביקש להינתק,
חשבנו שבליבנו תמיד ישיר הזמיר והנה הוא השתתק,
חשבנו שהסיפור שלנו יוסרט, אבל הוא בכלל עוד לא נכתב,
חשבנו שיהיה ערב חורף אבל בקושי צהרי יום סתיו,
חשבנו שנרוץ בסלואו־מושן על החוף אבל בסוף סתם ישבנו,
חשבנו שנרגיש את כל הרגשות אבל, כמו שאתם רואים, רק חשבנו...
חשבנו שנמריא, שנעוף, שנרקיע,
חשבנו שנתאמץ אבל אף פעם לא נזיע,
חשבנו שלא נהסס, שלא נטעה, שלא נתבלבל,
חשבנו שנגיד "תודה, לא הייתם צריכים" לחברי ועדת פרס נובל.
חשבנו שנכתוב שלאגר אחרי שלאגר,
חשבנו שנופיע עם מיק ג'אגר,
חשבנו שנהיה לוהטים אבל נישאר תמיד קוּל,
חשבנו שנבלע את החיים בלי שום בעיות עיכול,
חשבנו שנבנה גשרים, אוניות, בניינים,
חשבנו שנגיד "אהלן אלתרמן, מה העניינים?"
חשבנו שנבין הכל אבל בשיעור לא הקשבנו,
חשבנו שיהיה גדול, אז מה? - אז חשבנו...
חשבנו שיהיה לנו הרבה, אבל בינתיים יש מעט,
חשבנו שהאושר הוא היא, ולא ידענו שהוא את,
חשבנו שנהיה מזהירים אבל אפילו לא הברקנו,
והעיקר חשבנו שנפרק את הפועל ירושלים
אבל, כידוע, לא פירקנו.

מתוך "התחזית: נפרק אותם"