פוגרום 7 באוקטובר, שנערך ביישובי העוטף, הזכיר נשכחות, ולא לטובה. הדברים אשר אירעו - נדמה ששייכים לתקופות אחרות, חשוכות, לאורך ההיסטוריה היהודית. האירועים הללו הציפו טקסטים נושנים, קינות, עדויות, פואמות וסיפורים, והדהדו מילים שחזרו על עצמן שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, שהיתה רצופה אירועי פוגרום ופרעות ביהודים.
חזרנו אל אותם הטקסטים: כאלה שנכתבו בסמוך למאורעות, בידי אנשים שחוו או ראו אותם, והעלו אותם על הכתב כדי שלא יישכחו. ריכזנו אותם עבורכם, טקסטים מסוגות ספרותיות שונות, מתקופות שונות, כדי ללמוד מהעבר, להתבונן בחורבן, ולא פחות מכך - לזכור את הגאולה שבאופק.
1140
מאז יוסף בן מתתיהו במאה הראשונה לספירה, יהודים מיעטו לכתוב חיבורים היסטוריים. את המציאות ההיסטורית של העם היהודי צריך לחלץ לרוב מתוך אגדות, קינות ומנהגים, לצד חיבורים חיצוניים. יוצא דופן בולט הוא החיבור "גזירות שנת תתנ"ו" מאת רבי שלמה בן שמעון, שנכתב בשנת 1140. רבי שלמה אסף עדויות ממקורות שונים והעלה על הכתב את סיפור הפרעות שמהן סבלו קהילות יהודיות בגרמניה, בצרפת ובמקומות נוספים בזמן מסע הצלב הראשון, שהחל בשנת 1096. כך מתאר רבי שלמה את עמידתה של יהדות מגנצא בפני הפורעים:
"וישליכו עליהם האויבים אבנים וחיצים ולא חששו לנוס, ויכו כל אותם אשר מצאו שם מכת חרב והרג ואבדן. ואותם שבחדרים כשראו את המעשה הזה מאלו הצדיקים והאויבים שבאו עליהם כבר צעקו כולם: עוד אין כאלהינו טוב מלהקריב קרבן נפשנו. (...) ופשטו צווארם לטבח והשלימו נפשם הנקייה לאביהם שבשמים. והנשים הצדקניות החסידות אשה אל אחותה פשטה צווארה ליעקד על ייחוד השם, ואיש בבנו ובאחיו ואח באחותו ואשה בבנה ובבתה... זה עוקד ונעקד וזה עוקד ונעקד, עד שנגעו דמים בדמים ונתערבו דמי אנשים בנשותיהם ודמי אבות בבניהם... שאלו נא וראו, הייתה עקידה כזאת מדורות מימות אדם הראשון. האם היו אלף ומאה עקידות ביום אחד כולם כעקידת יצחק בן אברהם. (...) למה שמים לא קדרו וכוכבים לא אספו נגהם וצר ואור למה לא חשכו בעריפתם, אשר נהרגו ונשחטו ביום אחד, בג' בסיון ביום ג', אלף ומאה נפשות קדושות, כמה עוללים ויונקים שלא פשעו ושלא חטאו ונפשות אביונים נקיים".
סוף המאה ה־12
רבי אפרים בן יעקב מבון היה מבעלי התוספות - מהפרשנים החשובים של התלמוד, שחווה על בשרו את ההתקפות כנגד יהודים במסע הצלב השני, שהתרחש בשנים 1149-1147. הוא העלה אותן על הכתב בחיבור קצר בשם "ספר זכירה". שם הוא מרבה למנות את הנופלים בשמותיהם.
"ויהי בכ"ב יום לחודש אדר, קמו מרעים על קהל ווירצבורק, כי כבר כל הקהילות נשמטו אל הסלעים ואל המבצרים... והנה הם שמו עלילות דברי שקר ותרמית להתגולל ולהתנפל עליהם. ויאמרו: מצאנו גוי בנהר, שאתם הרגתם אותו ותשליכוהו אל הנהר... ומתוך כך קמו הטועים וכל דלת העם השמחים ללא דבר ויכום. ושם נהרג על ספרו גוף קדוש, הרב ר' יצחק בן רבנו אליקים, איש עניו ושפל ברך, ותיק ונעים, ועמו כעשרים ואחד נפש. (...) גם בקרנטן נהרגו נפשות אין מספר, כי באו עליהם פתאום והמה נאספו לחצר אחת. ושם שני בחורים, אחים גבורים, עמדו על נפשם ונפש אחיהם להציל. והרגו ופצעו גם הם באויביהם ולא יכלו להם צריהם, עד כי באו להם מאחוריהם אל תוך החצר והרגום כולם".
1653
החיבור "יְוֵן מצולה" מאת רבי נתן הנובר, שמתאר את גזירות ת"ח-ת"ט - פרעות שנערכו ביהודי פולין בשנים 1649-1648, נחשב לאחד התיעודים הקשים והמטלטלים ביותר של פרעות שנכתבו אי־פעם - עד כדי כך שיש שטוענים שהקריאה בו היתה מהגורמים שדחפו את שבתי צבי להכריז על עצמו כמשיח, שיגאל את העם היהודי מצרותיו. הנובר חווה את הפרעות, ואת מה שלא ראה בעצמו השלים מעדויות ומכתבים של אחרים. בקטע המצורף יש תיאור אופייני של אחד מקרבות המצור המרובים שמתוארים בספר:
"הלכו כל היהודים עם נשיהם וטפם וכסף וזהב שלהם אל המבצר, וסגרו המבצר בדלתים ובריחים להלחם כנגדם. מה עשו הרשעים הקוזקין? עשו להם דגלים כמו שיש לעם פולין... ואנשי העיר היו יודעין מן זו הערמה והיו קוראים אל היהודים שבמבצר: פתחו השער כי זה החיל מעם פולין, שבאו לעזור אתכם מיד אויביכם, אם יבואו. והיהודים שעל החומה עומדים היו רואים בדגליהם שהם כדגלי עם פולין והיו סבורים שאמת דברו להם אנשי העיר, מיד פתחו להם השער. כון שפתחו השער, נכנסו הקוזקין וחרבם שלופה בידם ואנשי העיר בחרבות וברמחים ובאתים וקצתם הלכו במקלות והרו ביהודים הרג רב. ונשים ובתולות ענו כרצונם. וקצת נשים ובתולות היו קופצות לברכת המים הסמוכה למבצר, שלא יטמאו אותן הערלים, וטבעו במים. וגם הרבה אנשים, שהיו יכולים לשוט (לשחות), קפצו לתוך המים... והיו היונים (נוצרים־אורתודוקסים) שוטטים אחריהם, בחרבות ובאתיהם, והורגים אותם במים. וקצתם היו מורים בקני השרפה לתוך המים והורגים עד שנתאדמו המים מדם הרוגים".
1684
גלות מוזע, שנגזרה על יהודי תימן בשנת 1679 ושמספר עצום של יהודים מתו במהלכה, הונצחה על ידי בני התקופה בעיקר בקינות, שקשה לזקק מהן מידע היסטורי. בשנות ה־70 ההיסטוריון יהודה רצהבי איתר איגרת שנשלחה מיהודי צ'וראן שבתימן ליהודי ארץ ישראל - כארבע שנים בלבד לאחר הגלות. האיגרת נמסרה עם שליח שהגיע לתימן כדי לגייס תרומות לקהילה היהודית בחברון, ובה יהודי תימן מספרים בקולם על מה שקרה - ובין היתר, מתנצלים שהאירועים מנעו מהם לתרום כפי שהיו רוצים.
"ויתגודדו עלינו הם ומלכיהם / עבדיהם ושפחותיהם / ועוללים קטנים ירוקו בגדול שבנו. זו לעגם סורו סורו צאו משם. ומי שנתאחר ולא יכול להלוך, מפני העניות והדלות, הכוהו פצעוהו, נשאו את רדידו מעליו. (...) ונלך בבושה ובחרפה, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל, אל המקום אשר גזר עלינו המלך. (...) ויגיעו אל מקום ציה / לסטים וגדודי חיה / ובאותו מקום החמה יוצאה מנרתקה, ונתקיים: וליהט אותם היום הבא. ויבכו בכי גדול, כי רבו כמו רבו המתים במגפה לפני ה'".
1768
אולי הצורה הספרותית המקובלת ביותר שבה יהודים לאורך ההיסטוריה עיבדו את האובדן, היא קינה. בשנת 1768 רבי דוד חזן, מהשורדים הבודדים של טבח הקוזאקים בעיר אומן, שבו נרצחו כ־30 אלף יהודים - חיבר את "קינת אומן" לזכר הנופלים, לאחר שהשתתף בקבורתם. הקינה ערוכה על פי בתים שמסודרים על פי אותיות האל"ף בי"ת, ובית אחד שלה מובא כאן:
"פלגי מים ירדו עינינו מקלחים ונובעים / תכתב זאת לדור אחרון מספד מר קובעים / עת האסף המקנה צאן קדשים / כמה מאות ילדים לפני הצר מכירים הפוחזים ויודעים / ומשתטחים ומתחננים לפניהם וחייהם בפיהם תובעים / והמה נהפכו לאכזר חוטפים הילדים וזורקים אותם כלפי מעלה וראשיהם נבקעים / ויז נצחם על לבושם נגאלים ובדמם נטבעים / רשומים נכרו על כותלי ההיכל אשר היו מדם צבועים / דורש דמים אותם זכור עם עקדת יצחק והדמים מודיעים".
1881
פוגרומי "סופות בנגב", שהתרחשו בשנים 1882-1881 באימפריה הרוסית, זכורים בין היתר כאחד הגורמים שדחפו את העלייה הראשונה לארץ ישראל. הפוגרומים הללו הצמיחו תופעה חדשה ומרתקת: רשת סודית, שכללה רבנים חשובים לצד משכילים, שאספה באופן שיטתי עדויות על הפרעות והבריחה אותן אל מחוץ לרוסיה. העדויות פורסמו בעיתון ה"טיימס" בלונדון, כדי להפעיל לחץ בינלאומי על רוסיה לעצור את הנעשה - מעשה שנראה סביר היום, אבל אז היה כמעט חסר תקדים.
"מאיר בן..., איש זקן בן 90 שנים, כשראה את השודדים בוזזים וחומסים התעטף בטלית ותפילין לבקש את א־לוהי הרחמים, ותבוא להקת שודדים ויתנפלו עליו וינקרו את שתי עיניו, וישליכוהו בינות להתנור והכיריים. ובהיותו זועק מעצמת מכאוביו באה להקת שודדים אחרת וימיתוהו, וישליכו אותו תחת הספסל, וכן מצאו אותו. בני ביתו ברחו והתחבאו, אך הוא לא ברח, בחשבו כי להשודדים יש חלק לבב אדם, ויחמלו על איש שיבה כמוהו - חשב וטעה, וימצא את מותו ביסורים אכזריים.
"בארדנא שרפו האכזרים השודדים את הבית של משה ראסנאווסקי, ובעל החצר והבית הזה, ר' משה, מת אחרי ייסורים גדולים, כי שרפוהו חי בביתו אשר הבעירו עליו. אלא הביתה הזה רצה האישה רבקה, אלמנת יעקב וואלף ראזענפעלד, כי חרדה להציל את בתה אשר היתה בבית הזה. ובבוא האישה האומללה הזאת, וצועקת: בתי! בתי! התנפלו עליה הברברים ויאנסוה ויענוה פעמים אין מספר".
לאחר עדות זו מפסיקה הכתיבה במפתיע והכותב, המשכיל יהודה לייב לוין, מכריז: "הנני מניח עטי מידי ומליט פניי בכפות ידיי, ובכה אבכה תמרורים על שוד, על שבר בת עמי. כוחי יעזבני מכתוב, והשבץ יאחזני, בהתבונני את כל אשר עשו לעמי השדוד".
1904
לאחר פרעות קישינב, באפריל 1903, ביאליק, שגבה עדויות ממי שחוו את הפוגרום, כתב כמה פואמות שלא רק תיעדו את ההיסטוריה - אלא הפכו לאירוע היסטורי בפני עצמו. השיר הראשון שכתב מייד לאחר ששמע על הפוגרום הוא "על השחיטה", ובו השורות "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם! | נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן | עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן - וְיִקֹּב הַדָּם אֶת הַתְּהוֹם! | יִקֹּב הַדָּם עַד תְּהֹמוֹת מַחֲשַׁכִּים, וְאָכַל בַּחֹשֶׁךְ וְחָתַר שָׁם | כָּל מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ הַנְּמַקִּים". פואמה נוספת, שנכתבה שנה אחרי כן, כשחזר מקישינב ושמע את עדויות השורדים, היא "בעיר ההרגה". פואמה מכוננת, שנכתבה במילים כמו־עיתונאיות, עם תיאורים גרפיים שכל מטרתם לזעזע.
"קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת, | וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל הַגְּדֵרוֹת | וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים | אֶת הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל הַחֲלָלִים. | וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל הַפְּרָצִים | וְעָבַרְתָּ עַל הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים, | בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים, | מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה, | וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים | אֲשֶׁר אֵין לָהֶם תַּקָּנָה עוֹד וְלֹא תְהִי לָהֶם תְּרוּפָה, | וְטָבְעוּ רַגְלֶיךָ בְּנוֹצוֹת וְהִתְנַגְּפוּ עַל תִּלֵּי תִלִּים | שֶׁל שִׁבְרֵי שְׁבָרִים וּרְסִיסֵי רְסִיסִים וּתְבוּסַת סְפָרִים וּגְוִילִים, | כִּלְיוֹן עֲמַל לֹא אֱנוֹשׁ וּפְרִי מִשְׁנֶה עֲבוֹדַת פָּרֶךְ; | וְלֹא תַעֲמֹד עַל הַהֶרֶס וְעָבַרְתָּ מִשָּׁם הַדָּרֶךְ - וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים, | וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים; | וְעַל אַפְּךָ וְעַל חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה | אֶת עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ - וְלֹא תְהִי לְךָ לְזָרָא; | וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ | וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ, | כִּי קָרָא אֲ־דֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם־יָחַד: | הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט".
1927
אליעזר דוד רוזנטל חווה מייד ראשונה את הפוגרומים הנוראים שנערכו ביהודי האימפריה הרוסית (אוקראינה, רוסיה ובלארוס) - בקץ מלחמת העולם הראשונה ובתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה. הוא הקדיש את חייו, עד יום מותו ב־1932, לתיעוד האירועים. את התיעוד הבריח אל מחוץ לרוסיה, חלקו הודפס בשם "מגילת הטבח" וחלקו נותר במכון גנזים של אגודת הסופרים.
"הסיקריקים נלחמו עם יהודי מאקארוב 'בחרב ובאש', הכחידו את הגברים, רטשו את בטני הנשים ותקעו את הילדים על שפידים. הקוזקים הפטלוריים הפשיטו מהיהודים את בגדיהם וסחבו אותם ערומים על השלג: הם צלו את היהודים 'בסרף שלהם': סגרו אותם בבתיהם. את הבתים שלחו באש ושומרים העמידו להשגיח שהקרבנות לא ימלטו".
עדות יוצאת דופן נוספת סביב אותם אירועים מגיעה מחיבור של נערה בשם דבורה שיין, תלמידת גימנסיה בליטא. בכתב ידה ובעברית יפהפייה היא מתעדת קצת ממה שחוותה, בחיבור שהגיע לארכיון הספרייה הלאומית:
"באמצע הלילה, בפחד בלתי מוגבל ורועדים מקור, יצאנו בבגדי הקיץ שלנו ויחפים ממקום מחבאנו, כמו עדן צאן הנסים מפני זאבים אכזרים. ונתפזרנו לכל צד לבקש מפלט, ובפחד איום אני נסה ומתיזה דם חם אשר נגרו סביבותיי ברחובות. ולפתע זעקתי זעקת פראים, כי ניגשו אל אבי מחנה רוצחים בעיניהם המפיקות רצח ואימה, וביקשו לגזול ממני לעולם את אבי היקר... אך בדרך נס מן השמים נצלנו הפעם.
"כאשר שבה אליי בינתי ראיתי שהנני נמצאת בבית החולים ועיניי תועות בכל צד, אבל הכל מוזר היה לי ומיד נתוודע לי איפה הנני נמצאת, אבל רק מכיר אחד מצאתי שמה במיטתי, וזה היה אחי חיים המת כבר כשני ימים. ואוזניי נשמעו רק קול אנקת חללים, מפוצעים, וקול נפשות גוועות המתמאבקים עם מר המוות, ושמה בתוך גף המתים הכרתיה את אחותי הקטנה והנחמדה מרקלע".
1929
במאורעות תרפ"ט, שהביאו לקיצה של הקהילה היהודית בחברון, נגבו עדויות מקיפות כמעט מייד. עוד ב־4 בספטמבר 1929 רואיינו רבים מיהודי העיר על מה שראו וחוו. ואולי דווקא העדויות העובדתיות והכמעט יבשות, שמעידות על מצב הגופות לאחר הטבח, הן שמיטיבות לבטא את זוועת האירועים. זוהי עדותו של דוד גוזלן (השמות הושמטו מפאת כבוד המתים וצאצאיהם):
"את... ראיתי חנוק בחבל בעודנו בביתו. את... מצאתי בבית, וראשו מלא דקירות של סכינים, סכין אחד עבר מצד אחד לצד השני של הבטן. אצל... עין אחת או שתיהן היו דקורות. ...פיו היה שסוע לשנים, ומוח יצא החוצה. ...דקירת סכין במצח ונקירת עין. ...דקירה במצח, ואיזה 12 דקירות בגב. ...ראשו היה מעוך. ...,דקירה מחלק הראשון העליון עד התחתון. הראיתי כמה מקרים מהנ"ל למושל חברון והוא היה משקיט אותם. את... ראיתי בטנו פתוחה והראש מעוך. ...שחוט מצד העורף, וגם דקירות בבטן. ילד קטן מלוק מעורפו וברגלים הרבה דקירות סכין".
1934
באוגוסט 1934 פורעים מוסלמים רצחו ובזזו את שכניהם היהודים בעיר קונסטנטין שבאלג'יריה. בניגוד לאירועי פרעות קודמים, במקום היה כתב של סוכנות ידיעות יהודית, ה־Jewish Telegraphic Agency שדיווח על האירועים, הפעיל לחץ על השלטונות הצרפתיים, ואף האשים אותם באחריות למחדל שאפשר את הפרעות. זהו אחד מהדיווחים, מ־8 באוגוסט 1934 (מתורגם מאנגלית):
"מחזה של חורבן ואימה מוחלטים, של נערות יהודיות ששדיהן נכרתו, של ילדים קטנים עם פצעי סכין רבים מספור, ושל משפחות שננעלו בבתיהן ונשרפו למוות... יחלפו ימים עד שהעולם יקבל תמונה אמיתית של כל מעשי הזוועה שבוצעו בידי הערבים ברובע היהודי... בתי החולים מלאים בקורבנות יהודים ועל דלתותיהם צובאות נשים ואימהות משוגעות־למחצה, שמנסות לוודא האם אהוביהן נמצאים בין המתים או הפצועים, או האם הצליחו להימלט מלהקות הפוגרומיסטים".
1941
מן הפרהוד בעיראק, שהתרחש ביוני 1941, יש מעט עדויות בנות הזמן. ספרון דק בשם "על הרג אחינו בעירק" יצא בארץ בסמוך לפרעות. בארכיון המרכז למורשת יהדות בבל שמורים מסמכים נוספים, ורבות מהעדויות המצולמות הן מפי אנשים שהיו ילדים בזמן האירועים עצמם. אחת מן העדויות הללו היא של סביח עזרא עקריב, שהיה בן 9 בזמן הפרהוד, וכתב למגזין "עמי" על חוויותיו (מתורגם מאנגלית):
"על דרך העפר הצרה התאספו 400 או 500 מוסלמים שנשאו מצ'טות, גרזינים, פגיונות ורובים. קריאותיהם - 'איקטל אל־יהוד', 'הרגו את היהודים' - הדהדו בעת שקליעים נורו לאוויר. הצרחות שעלו מבתי היהודים היו מקפיאות דם... בתוך ההמולה ראיתי את בעל הבית שלנו יושב לצד הדלת, חובש את הטורבן הירוק המוכר שלו. (...) רק מאוחר יותר נאמר לי שבעל הבית שלנו הסביר לאנשים שבפנים גרה אלמנה עם תשעה ילדים, שביקשה את הגנתו. (...) הזוועה הוסיפה להתגלגל. ההרג של גברים וילדים וההתקפות על נשים יהודיות היו בכל מקום. ארבע דלתות מאיתנו - בביתה של סביחה, חברתה הטובה של אמי - מוסלמי יצא כשהוא נושא מה שנראה כחתיכת בשר מדממת. מאוחר יותר שמענו שסביחה נהרגה והתעללו בגופתה. (...) יהודים טיפסו על הגגות, נמלטים על נפשותיהם. אלמלא הביזה שהתרחשה למטה, רבים יותר היה נרצחים. (...) ואז החלו השריפות. בתים הוצתו תוך כדי קריאות של אלה שהחריבו אותם. עשן שחור עלה השמיימה. ריח העשן מילא את נחיריי, יחד עם הריח של בשר בוער. לעולם לא אשכח את הריחות האלה".
1991
בעקבות פוגרום קישינב ב־1903, יזם ההיסטוריון שמעון דובנוב משלחת מארץ ישראל, בראשות חיים נחמן ביאליק, שנועדה לתעד את הפרעות. ביאליק אסף עדויות רבות, אך החליט בסופו של דבר לכתוב את הפואמה "בעיר ההרגה", שמבטאת בצורה עמוקה את הזוועות שראה. הפואמה של ביאליק הדגישה במיוחד את הפסיביות של הקהילה היהודית, וזאת בניגוד לעדויות הרבות שתיארו יהודים שעמדו על נפשם והתגוננו. אותן עדויות שאסף ביאליק פורסמו רק בשנת 1991 בידי יעקב גורן, בספר בשם "עדויות נפגעי קישינוב, 1903". זו אחת מהן, מפי משה בן דוד אושומירסקי, שבעת מתן העדות נמצא בבית החולים, מחלים מפציעותיו.
"שרויים היינו באימה גדולה באותה שעה. בחצר שבשכונתנו היו פרעות באותה שעה ואי אפשר להימלט דרך שמה. בשעה 11 שמענו 'הוררא' אצל שערינו. מיהרתי להשליך את אשתי ובני מעבר לגדר אל חצר השכן ואני עד שהספקתי לעבור - והנה כבר פרץ ההמון דרך השער המפורץ לחצרנו. (...) לפני עמדו 4 אנשים מזוינים באלות... אחד מהם שאל: כסף יש, וימשש כיסי. הוציא משם 6.55 רו"כ, שארית הפסח, ושעון כסף. 'יהודי אתה?' שאל אחד. איני זוכר מה עניתי, אבל אני התחננתי לפניהם: מורה אני, מביא טובה לילדים, בעל אשה ובנים אני. קחו הכל. אין לי יותר. התשובה על תחנוניי היתה מכה באלה... על פי אינסטינקט לא נפלתי אחורנית לצד הכותל אלא כלפי חוץ מזדקר ביניהם ונפנה לאחורי הדיר, ביני לבין הגדר, והם אחרי פוצעים ופוצעים עד שנפלתי לארץ בלי רוח. (...) בשעת הנפילה קיבלתי עוד מכה אחת בראשי, 'די, איתו גמרנו' אמר אחד מהם..."
