הספרות מעניקה קול לא רק לדמויות, אלא גם לאזורים שבהם הן פועלות. יצירות רבות נכתבו מתוך ההקשר החברתי־גיאוגרפי. בהקשר הזה, היחסים בין פריפריה למרכז הם מהגורמים המשמעותיים בעיצוב תרבות, ומתבטאים בצורה משמעותית בספרות. נוכחותם או היעדרותם של אנשי השוליים מהשיח התרבותי המרכזי מעצבים פנים שונים של חברה; מצד אחד דיונים על מרחק, הדרה והתעלמות, אך מצד שני, מתרחשת הולדת קול פריפריאלי עצמאי, ייחודי ודומיננטי. השוליים יכולים לכונן עצמם כאזור בעל קול מובחן, וניתן למצוא זאת ביצירות ישראליות רבות שנוצרו בתנאים אלו.
"המישורים", ספרו של הסופר האוסטרלי ג'רלד מורניין, מציג את קיומם של השוליים הגיאוגרפיים של אוסטרליה - אותם מישורים מדבריים אינסופיים, שאת גודלם קשה לעין הישראלית לדמיין. אלה מרחבי סְפָר עצומים בגודלם, שמתפקדים כמעט כקיום בפני עצמו. מורניין מציג את המישורים לא רק כמקום גיאוגרפי בסיפור הזה, אלא כמרחב שהוא אופי, אישיות, שדה מחשבתי־רוחני שמכונן את דייריו.
בלב הסיפור ניצב קולנוען שמגיע אל המישורים כדי לצלם סרט בשם הפְּנִים, ועסוק באיסוף פרטים על המקום בדרך לכתיבת הסרט ותיעודו. התהליך הזה נמשך כ־20 שנים, שבהן הוא צולל עוד ועוד אל נבכי ההוויה המישורית. המספר מתערה עם תושבי האזור, מקשיב להם, כותב אותם, בוחן את אופיים. "כשהאזנתי לאנשי המישורים", כותב המספר, "היתה לי תחושה מבלבלת שהם לא היו מעוניינים בשום אמונה משותפת להישען עליה: שכל אחד מהם חש אי־נוחות אם נדמה היה לו שאחר חשב כברור ומובן משהו שהוא עצמו טען בנוגע למישורים בכללותם. נדמה היה שכל איש־מישורים בחר להיראות כתושב יחידי של אזור שרק הוא יכול להסביר".
הכניסה אל הספר ואל מרחביו מובילה את הקורא לקחת חלק במסע, בפתיחה ובגילוי של מרחבים נסתרים. התחושה הזו תכפיל ותעבה את עצמה בשכבות על גבי שכבות של מידע על המקומיים, על האדמה, על האמנות המקומית ועל תפיסות העולם המקומית, ותייצר תחושה של מסע ברכב ללא דלק. המסע הוא עצם השהות במקום, הנבירה אחר מסמכים ומידע חדש ומקורי.
אין זה מסע מרעיש ומסעיר שבו התייר בולע את העולם בהשתאות, אלא מסע שבו התייר נבלע בעצם המקום. המישורים הופכים לנקודה סינגולרית שכוללת את כל העולם, שנעשית עבור המספר לתכלית הקיום. עבור הקורא נוצרת תחושת ורטיגו, תחושת אשליה של תנועה: היציאה למסע מסעיר מתגלה כשקיעה באותה נקודה זה 20 שנים, שבה המספר שוקע באיטיות כבביצה טובענית.
גם 20 שנים לאחר שהגיע למקום כדי לעבוד על סרטו, כמין שיכור של מרחבים, כותב המספר כי "למרות כל ההערות והתרשימים והתוכניות וראשי הפרקים שהכנתי, עוד הייתי רחוק מלדעת מה הסרט שלי יציג". המחבר נשאב אל תוך מה שמכנה ההוגה הצרפתי ז'יל דלז מציאות שהיא "מחוץ לשדה" - אינה מובנת אך נוכחת לחלוטין.
המישורים עבור אנשי המישורים הינם אופני חשיבה, צורות של הסתכלות על החיים, גישה מסוימת להתמקמות במרחב ולהשפעה שלו עלינו. המישורים אינם רגבי אדמה, אלא צורת חיים עצמאית וייחודית שמעצבת את הווייתם של המתקיימים בתוכם. המחלוקת הגדולה שהתנהלה במרחבי המישורים שהמספר מגלה נבעה מדיון על צורת הביטוי האמנותית הנאמנה ביותר להוויה המישורית, והתפתחה לסיעות של גברים מחומשים ולדיונים על היפרדות מאוסטרליה. הם חלוקים בדעה כיצד יש להתבונן על המישורים. הסיעה הראשונה צמחה משיר בשם "האופק, למרות הכל" וסימנה עצמה בצבעים כחול וירוק, צבעי האופק. קו האופק ניצב מעל לאדמת המישורים, הוא מפנה מבט אל המעבר ומבקש להתאפיין דווקא באמצעותו. חברי הקבוצה "... דיברו על הערפל הכחול-ירוק כאילו היה בעצמו ארץ - מישור השייך לעתיד". המבקרים האשימו אותם ב"דחיית המישורים עצמם בתמורה לנוף שכולו אשליה".
הקבוצה שקמה כנגדה צמחה מתוך ציור בשם "שקיעתה ומפלתה של ממלכת הדשא" שתיארה את פני הקרקע של המישורים. הם דחו את החן של המרחקים המעורפלים וביקשו למצוא "רעיונות גדולים בזהוב הדהוי של מקום הולדתם". אך גם הם זכו לביקורת מאנשי המישורים. רק תקומתה של סיעה שלישית ומעורפלת עוד יותר הובילה את אנשי המישורים לתמוך בשתי התנועות האמנותיות. אך בסופו של דבר, התנועות השונות וההסתעפויות שצמחו מהן, פעלו כל אחת למען מטרה שווה - להבדיל את המישורים משאר אוסטרליה. לכולם ברור דבר אחד: אזור המישורים הוא אזור המתקיים בפני עצמו, מבלי לשייך את עצמו לכל דבר אחר.
המספר שוקע בבליל של ספרים, שיחות, פילוסופיה מקומית, יצירות אמנות ופרטים מזדמנים על האזור שהוא אמור לצלם בו סרט, וכאמור, שקוע בו כ־20 שנים ועדיין נמצא בהתחלה. כך נעשית התודעה החוקרת והמעיינת לנושאו האמיתי של הספר. בעצם ההתמקדות הקונספטואלית בתהליך המחקר עצמו, מורניין מזכיר יצירות גדולות שהעלילה אינה בהכרח מה שמניע אותה, אלא היא מהווה מצע להתבוננות פנימית ולהתבוננות על ההתבוננות הפנימית הזו. מה שוו.ג זבאלד עושה עם תופעות הזמן והזיכרון בספרו "אוסטרליץ", מורניין עושה כאן לתופעות המרחב והנוכחות בו, הן המרחב הפיזי והן המרחב התודעתי. תופעת ההתבוננות במרחב מהדהדת בקטע הסוגר את החלק הראשון, שבו המספר מציב בובה בדמות עצמו על כיסאו בספרייה שבה הוא עובד, יוצא החוצה אל הגינה ומתבונן בדמות שאחרים חווים כשהם מביטים מבחוץ אל הספרייה. זהו הדימוי המרכזי של פעולת הספר - אדם מתבונן בעצמו וחוקר את הסביבה דרך עצמו במשך 20 שנים. כל התנועה במרחב היא התנועה בין הספרייה לשדה ואורך המבט בין השניים.
ספרו של מורניין זכה למעמד קאלט בחוגים מסוימים. הוא פורסם לראשונה ב־1982 והודפס מחדש לפני כמה שנים. עבור הקורא העברי זאת היכרות מסקרנת עם יוצר ייחודי, מועמד קבוע לזכייה בפרס נובל, שהקריאה בספרו דורשת התמסרות וסבלנות. לא כל אחד ימצא עצמו בקלות בתוך החוויה הרב־שכבתית שמספק הספר, אך מי שיצללו אל המרחבים המחשבתיים האינסופיים - יזכו לחוויה חד־פעמית.
ג'ראלד מורניין, המישורים, כרמל, מאנגלית:
עמרי שפירא, 108 עמ'
