עולם דיסטופי עתידי־עכשווי, שבו האקלים הוא פחדם הגדול של האנשים שרוצים־לא־רוצים לדעת על האסון הקרב, עומד במרכז הנובלה המקורית ומעוררת המחשבה של תמר וייס גבאי, "החזאית", ספרה השלישי למבוגרים. כבר מהפסקאות הראשונות מתפתח כאן קונפליקט שחורג מגבולות האנושי, כשמשפט הפתיחה של הנובלה - "היא נכנסה בצעד מדוד אל הרחוב הראשי של העיירה שלה" - משחק עם הפריים הקולנועי האייקוני של שריף (אמנם כאן ממין נקבה), הצועד ברחובה הראשי של העיירה הנידחת, להשליט בה סדר. אלא שהמלחמה המתוארת כאן שונה ממלחמות המערבונים. בעוד השריף נלחם בפורעי חוק בשר ודם, החזאית מנהיגה מלחמה קשה בהרבה: האויב שלה הוא הטבע, ולא פחות מזה - הפחד מפניו.
העיירה הנידחת, חסרת השם, הממוקמת בנוף מדברי עלום, נתונה להתקפי שיטפונות הרסניים, בלתי צפויים, והתושבים נושאים עיניים לחזאית מזג האוויר. תפקידה הוא לא לאלף את הטבע או להכניע אותו - זה מעבר לכוחותיה - אלא לטעת בתושבים תחושה כוזבת שיש לה יכולת לצפות את השיטפונות מראש ולאפשר להם להתכונן לקראתם. במילים אחרות, תפקידה הוא להשלות אותם שיש להם איזו זכות קדימה על עוצמותיו ההרסניות של הטבע.
התושבים תולים בחזאית תקוות שווא כאילו היתה מושיעה, רואים בה "בוקרת שהטילה לאסו, לכדה את מזג האוויר המשתולל ושמה בפיו רסן". אבל היא אינה מושיעה; למעשה היא קרובה יותר לנביאת שקר. תחזיותיה, כאשר קוראים אותן היטב, לא משרות ביטחון - אלה ניסוחים זהירים, מפוחדים, מסויגים לעייפה, המגלים מידה רבה של חוסר שליטה.
כשמאשימים אותה שטעתה בחיזוי היא מתגוננת: הרי כתבה במפורש "סיכוי לטפטוף" ולא "טפטוף", כתבה "ייתכן אובך" ולא "אובך". לשיטתה היא מדייקת. אבל האנשים לא מוכנים לקרוא את הדברים כפי שהם, לקבל את חוסר האונים, את אי־האפשרות לחזות את הטבע ולהתגונן מפני פורענויותיו, ומעמדה כ"שריף" של העיירה מתערער.
"החזאית" היא נובלה בת שלושה חלקים, שהם גם שלושה דורות. אחרי החלק הראשון, העוסק בחזאית עצמה, בת דור הביניים למשבר האקלימי, באים החלק השני, "המורֶה", העוסק באביה, שהוא גם מורה לספרות בעיירה, והשלישי, שבמרכזו מי שנקראת כאן "הנערה" - אחייניתה האטומה לכאורה, נכדתו של המורה, שמתארחת אצלה למשך תקופת לימודיה. גם לשלוש הדמויות, כמו לעיירה, אין שם, והיעדר המסוימות הזה, כמו גם המבנה הסכמטי של הנובלה, המקשר כל אחת מהשלוש אל עמדה רעיונית מובחנת - מזמינים לקרוא כל אחד מהחלקים כשלושה שלבים, או שלוש פוזיציות שונות, במשבר אדם־טבע.
תחילה היה דור האבות, המיוצג כאן על ידי המורה, האב/סב, שמאמין בכל ליבו בגדולתה של הרוח האנושית התבונית. הוא בז לאינטליגנציות נמוכות כמו אלה של חולי הדמנציה או של תינוקות בני יומם, שלא עושים דבר חוץ מלאכול ולפלוט, ואינם עולים לדעתו ממדרגת "מלפפון ים". הוא אמנם אוהב את הטבע ומכיר אותו היטב, אבל יש בעיניו קו גבול ברור בין האדם בעל התודעה לבין צורות חיים אחרות נחותות יותר.
לא בכדי הוא מלמד את תלמידיו, ונכדתו בתוכם, את "הזקן והים" של המינגוויי, שציטוטים ממנו משובצים בנדיבות לכל אורך הנובלה, ובמיוחד חוזר המשפט המופיע על הכריכה האחורית של התרגום העברי: "זהו סיפור מלא הוד על דייג שהוא התגלמות הנאצל שבאדם ועל דג ענק שמגלם את הנאצל שבטבע". הסב, כמו הדייג ב"זקן והים", רואה את היחסים בין האדם והטבע כקרב בין איתנים, ומאמין ביכולת האנושית לדעת את הטבע ולשלוט בו, אמנם מתוך כבוד, אבל התפיסה האנתרופוצנטרית הזאת עומדת בספק לכל אורך הספר, ואפשר לקרוא אותו כערעור מתמשך עליה.
במובן מסוים, "החזאית" מתחיל אחרי ש"הזקן והים" נגמר - בהפסד של שני הצדדים: הדג מת, הדייג נכשל. כעת, כשהן האדם והן הטבע מובסים, על הדורות הבאים ("הנערה") למצוא דרך חדשה לנסח את היחס אליו. אם השליטה בטבע מועדת לכישלון, ולחזות אותו אי אפשר, איזו דרך נותרת פתוחה בפני בני דורה של הנערה? במה יהיה כרוך הפיוס המיוחל איתו?
בתוך הניסיון להשיב על השאלות האלה מתפלמס "החזאית" עם "הזקן והים" הן במישור הרעיוני והן במישור הצורני. שתיהן מוגדרות כנובלות, ושתיהן מתנערות מהרוחב העלילתי והתיאורי של הרומן, אבל בעוד זו של המינגוויי דוחקת את גבולותיה בכוח העוצמות האנושיות והחייתיות המחשמלות שהיא מתארת, אצל וייס גבאי הכתיבה לוקחת על עצמה במפגיע אסטרטגיה צנועה ומינורית יותר. זו לא כתיבה שבאה לפאר את ההרואיות של המצב האנושי או להציץ אל תהומותיו, אלא מסיקה את המסקנה המתחייבת מהצורך לשבור את ההיררכיה בין אדם וטבע ומשאירה את דמויותיה - את שאיפותיהן ואת כישלונותיהן - בממדים ארציים יותר, מצומצמים יותר, בגובה פני הקרקע.
בעוד המורה לספרות, אביה של החזאית, מרצה לתלמידיו על יצירות ספרותיות "כדבֵּר על סלע ענק, צוק על רקע השמים" - היצירות הללו הן עבורו נשגבוּת מעוררת פליאה - הכתיבה של וייס גבאי, באופן עקרוני, חותרת אל כתיבה בעלת חומריות גבישית ומחוררת יותר, בדומה לאדמות היבשות סביב העיירה. הדיאלוג עם "הזקן והים" היה עלול להטיל צל ענקים משתק על הספר, אבל הוא מצליח להפיח בו חיים הודות לשאלה המובלעת שהוא מעלה כלפיו: אם האדם צריך לשנות את יחסו עם הטבע, מה זה אומר על הספרות? האם גם עליה לשנות את שאיפותיה הנשגבות, את צורתה?
אף ש"החזאית" סובל לפעמים מעודף דידקטיות, והמבנה המשולש שמקביל בין שלוש הדמויות לבין שלוש עמדות רעיוניות ודוריות הוא אילוסטרטיבי מדי - הכתיבה של וייס גבאי מצליחה לשמור על חדות מפוכחת בעודה חותרת אל חזון אופטימי שוחר פיוס, ומבליעה הצעה ספרותית־רעיונית מרתקת: ששינוי יחסי האדם עם הטבע עשוי לחייב גם שינוי ספרותי, לא רק באופן שבו אנחנו קוראים את יצירות המופת שלנו אלא גם בצורות הכתיבה של היצירות העתידות לבוא.
תמר וייס גבאי / החזאית - נובלה בשלושה חלקים, לוקוס, 91 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו