נותן הצגה: מיכאל הנגבי כפי שמעולם לא ראיתם

בדרך שלהם: לפני 13 שנה פגשה הדס קלדרון, הבמאית והמנהלת האמנותית של התיאטרון הארצי, את השחקן מיכאל הנגבי, בפרויקט משותף בין ישראל לגרמניה - שיתוף פעולה שהוליד חברות בין השניים, ולקח אותם למסע בעקבות סבה של קלדרון, אברהם סוצקבר, גדול משוררי היידיש.

במסגרת המסע הזה כתבו הדס ועודד אהרליך את הצגת היחיד של התיאטרון הארצי מייסודו של סמי לוי - "העד", בכיכובו של הנגבי ובבימויה של מוריה זרחיה, שמספרת את סיפורו של סוצקבר - גדול משוררי היידיש, פרטיזן ולוחם, שנבחר להיות העד היהודי היחיד במשפטי נירנברג.

ההצגה זכתה בפרס בחירת הקהל בפסטיבל תיאטרונטו 2022. היא תעלה הערב במוזיאון העם היהודי "אנו" בתל אביב, לרגל יום השואה הבינלאומי, ובסיומה יתקיים מפגש עם קלדרון.

הכל נכנס לחדר החזרות

"הסיפור שלי ושל מיכאל התחיל לפני 13 שנה, כשנבחרנו לפרויקט שיתוף פעולה גרמני־ישראלי בין בית ליסין להיידלברג, שני שחקנים גרמנים ושניים ישראלים עם במאית גרמנייה", נזכרת הדס. "סבא שלי עוד היה בחיים, בן 97, ועד אותו הזמן אף אחד לא נסע לגרמניה במשפחה. לא קנינו מוצרים גרמניים, סבא לא הסכים לקבל פיצויים, ככה גדלתי.

"כדי לנסוע לגרמניה לעשות את הצעד הזה, הייתי חייבת לבקש ממנו אישור. באתי אליו לבית האבות ושאלתי אותו: 'מה אתה אומר שאסע לגרמניה לבנות הצגה סביב הסיפור שלך? לספר לקהל גרמני את הסיפור שלך ושל סבתא?' הוא חשב על זה, ואף על פי שהיה מבולבל - ראיתי שהוא מבין טוב מאוד. בסוף הוא אמר לי 'כן, סעי'.

"נסענו לחמישה שבועות. זה היה מסע מרתק, מלא רבדים. ההצגה נקראה אל 'תקרא לי יקה', והיא רצתה לספר את סיפור היקים בארץ. אבל לי היתה אג'נדה סמויה - להביא את הסיפור שלו בתהליך של תיאטרון דוקומנטרי.

"הבאתי לחדר החזרות את העדות שלו ממשפטי נירנברג, את הדילמה שהיתה לי להגיע לגרמניה, את ספר השירים שלו - הכל נכנס לחדר החזרות, וככה נבנתה ההצגה. הרגשתי שאני נר זיכרון שמספר את סיפורו של סבא שלי.

"בערב הפרימיירה, לפני 13 שנים - ב־20 בינואר 2010 - קיבלתי טלפון מהארץ. ידעתי שאלה בשורות רעות, וביקשתי ממיכאל לצלם את השיחה, כי כבר התחלתי לעשות עליו סרט והיתה לי הרגשה שזה קשור. זו היתה אמא שלי, שבישרה לי שסבא נפטר - ביום שאני צריכה לעלות על הבמה.

"אמרתי לחברים שם שזה סימן, שלא הייתי צריכה לבוא ושאני נוסעת לארץ ללוויה ולא עולה על הבמה. הייתי בהיסטריה, אבל אבישי מילשטיין, הדרמטורג של בית ליסין, תפס וניער אותי, ואמר לי: 'הפוך. העד היהודי היחיד, שלקח על עצמו את כובד הסיפור של היידיש ואוצרות התרבות היהודיים, יכול לשחרר ברגע שאת מדליקה פה את הנר ומספרת את הסיפור שלו'. ופתאום הבנתי שאני השליחה של כל הסיפור שלו".

איך לגרום לקסם לקרות

"לקראת תיאטרונטו, לפני שנה, הדס יצרה איתי קשר ואמרה שהיא רוצה לעשות הצגה על סבא שלה", נזכר מיכאל. "זה כמובן עניין אותי, וזה נראה מאתגר, והחלטתי ללכת על זה. עשינו חזרות, שחצי מהן היו אצלי בבית. כשחקן, בעצם נפגשתי עם חומר מצוין לעבוד איתו. ידעתי שהנכדה שלו לרשותי. קראתי הרבה מהיצירה ומהתיעוד שלה, וידעתי שזה משהו שיש לי סיכוי גדול להצליח בו.

"לעשות הצגת יחיד - מבחינתי זה נחשב גולת הכותרת של משחק. זה הכי קשה והכי מאתגר. לא הכרתי את סוצקבר מהתיכון, לא למדנו אותו - אף על פי שהייתי במגמת ספרות. רק דרך הדס נחשפתי אליו. לא למדנו על משוררים ביידיש, זו שפה שניסו ודי הצליחו להעלים אותה, להשכיח אותה. אני חלק מהדור שהוא אחת ההשלכות של הדבר הזה, שלא מכירים יצירות ויוצרים ביידיש. מכירים אולי את שלום עליכם וזהו".

כשאתה מופיע בפני תלמידים ומעביר לדור הבא את סיפור חייו, מתלווה לכך תחושת שליחות?

"ההצגה היא דרך מסוימת להכיר את הסיפור שלו, אבל האמת היא ששחקן מול קהל חושב בעיקר איך לגרום לקסם לקרות, והקסם קורה במפגש הנדיר והבלתי אמצעי הזה. אני לא חושב מעבר לזה באותה השעה, אבל אני כן מקווה שמישהו בקהל ייקח מהסיפור ומהמפגש הזה אהבה לתיאטרון, לשירה ולעצמו. זו המטרה".