אוצרים את המגיפה: הקורונה במוזיאון

האוצרת תמי כץ־פרימן חזרה לישראל לאחר שהות של יותר מעשור בארה"ב. "בִּטנת הנשגב - ערעור על גבולות גוף, זמן ומקום" היא התערוכה החדשה של בוגרי תוכנית יונה פישר לאוצרות עכשווית ומוזיאולוגיה בבית לאמנות ישראלית באקדמית תל אביב־יפו, שאותם ליוותה והדריכה כץ־פרימן בחודשים האחרונים.

התערוכה, שתיפתח השבוע במוזיאון יפו העתיקה, כוללת יצירות של 22 אמנים ואמניות. ראשית דרכה בשלהי תקופת הקורונה, כשהעולם ניסה לאסוף את השברים ולהתמודד עם מה שחולל וירוס אחד, שבין היתר חשף סדקים שמהם הגיחו החלקים הלא מגובשים ששובשו ב"בטן" המציאות הפרטית והחברתית: תחושת הערעור, אי־הוודאות, חוסר השליטה, ועוד. אלה הביאו את כץ־פרימן לבחון מחדש יחד עם האמנים והאמניות את המושג "בְּזות" של החוקרת והפסיכואנליטיקאית ז'וליה קריסטבה, שהופך לנגד עינינו מתיאוריה פילוסופית לחלק מהחיים.

במסגרת התערוכה נבחרו יצירות שעוסקות במצבי ביניים: בהיברידיות הקווירית, בפעולה הפולחנית, בערעור המגדרי, הלאומי והחומרי, כשדרך השבירה והנזילות מתאפשרת הצצה אל הנשגב והבזוי. האוצרת הבכירה תמי כץ־פרימן שימשה כאוצרת המלווה, לצד היועצת האקדמית של התוכנית, ד"ר אסנת צוקרמן־רכטר, ומנהלת הבית לאמנות ישראלית עידית עמיחי.

בראיון ל"ישראל היום" היא מספרת על תהליך העבודה. "הסטודנטים והסטודנטיות קיבלו השנה משימה להעלות תערוכה בסוף השנה. הם כולם אוצרים, ובהנחייתי יצאנו לדרך במרץ. היינו יותר אוצרים מאמנים בתערוכה", היא צוחקת, "וההתחלה היתה באמת למצוא נושא לתערוכה, כלומר מאיפה מתחילים".

אז מאיפה באמת התחלתם?
"לא יכולתי להתחיל לשאוב מהם נושאים לתערוכה כי היינו קצרים בזמן, אז הבאתי להם טקסט של ז'וליה קריסטבה, תיאורטיקנית פמיניסטית שאני מאוד אוהבת וקשורה אליה, שספרה 'כוחות האימה', שמדבר על המושג של הבזוי בתרבות, הוא טקסט מופתי שגם השפיע על הגל הפמיניסטי של שנות ה־90 באמנות העכשווית. החלטתי שאחרי שנתיים של מגיפה יהיה מעניין לקרוא את הטקסט שלה מחדש ולראות אם אפשר למצוא את הרלוונטיות להיום, אחרי שכל המערכות שלנו השתבשו בין הפנים והחוץ, הרקמות של הבשר מתחת לעור, הכל התערער, ומכאן גם 'בטנת הנשגב' - זו אחת מכותרות המשנה באחד הפרקים של הספר הזה.

"חשבתי שזה מונח מקסים, פואטי ומקורי, וממש חפרנו יחד בטקסט שלה למצוא את הניסוח הנכון לנושא. כשראיתי את זה אמרתי 'זהו, זה זה!', כי בבטנה יש את המילה בטן, וחלק גדול מהתערוכה מתייחס לזה, ובטנה היא גם הצד הלא ייצוגי של הבגד, מתחבאים שם תפרים שלא רוצים שיראו. אנחנו יודעים מה זה הנשגב באמנות, התחושה העילאית של הכוחות שסוחפים אותך למעלה, והיא טוענת שהאלמנטים הבזויים של החיים הם הבטנה של הנשגב, וזה נורא יפה בעיניי.

"ביקשתי מהסטודנטים שיביאו אסוציאציות של יצירות אמנות של אמנים שפועלים היום, שהטקסט של קריסטבה מהדהד בהן בהקשר של הקורונה והמגיפה. כמנחה, הסתכלתי על הקו המחבר של העבודות שהם בחרו. התחלנו לדבר על מצבי ביניים, טשטוש גבולות וערעור על גוף, זמן ומקום - שהרי המגיפה ערערה לנו את מה שנקרא טבעו של עולם שהתפרק - ורוב העבודות בתערוכה נעשו באמת בתקופה של המגיפה. בשלב מסוים גיבשנו רשימת אמנים, וכל אוצר קיבל אחריות לאמן שמולו עבד במשך כל הדרך".

התערוכה תיפתח ביום חמישי ותוצג עד 17 ביולי.