לפני כמה שנים נקלעתי למעלית עם בכיר במשרד החינוך. כיוון שאני בחורה ידידותית, מיהרתי לפתוח בשיחת חולין. עד שהמעלית נחתה בקומת הקרקע הצלחתי לשאת נאום קצר אך נוקב בגנות החלטת משרד החינוך להפסיק ללמד ניקוד בבתי הספר.
תשובת הבכיר היתה: "טוב, ניקוד זה קשה".
ותשובת הנודניקית היתה: "אבל מי שלא יודע ניקוד לא יכול לקרוא תנ"ך!"
מדי פעם עולה לדיון נושא ההדתה במערכת החינוך. זהו דיון אווילי - ולא רק מפני שלימוד המורשת היהודית אינו "הדתה", אלא כיוון שגם אם כן - כל סיכוי להדתה חוסל עם הפסקת לימודי הניקוד לפני כעשרים שנה. במקומו זכינו בשני דורות שמתקשים בקריאת משפט אחד מספר בראשית.
לא די בכך ששפת התנ"ך קשה, אלא שהניקוד מפריע למי שאינו מבין את משמעותו. דף תורה נראה כמו הירוגליפים לעין הבלתי מיומנת. ביטול לימודי הניקוד החליש את הקשר בין אזרחי ישראל לשורש ההיסטורי, התרבותי והרוחני שלהם, ובכך סלל כביש עוקף הדתה, ויצר את הזרם הגדול ביותר בישראל - החילונים, שהם כ־40% מהאוכלוסייה. וכמובן, זכינו בזרם מיוחד של בורים בעידוד מערכת החינוך.
גם אצל הדתיים המצב לא נראה זוהר, למרות שהחינוך הדתי קפדני בהרבה בענייני מורשת ישראל. השנה פרסם אריאל פינקלשטיין מארגון "נאמני תורה ועבודה" מחקר שממפה את יהודי ישראל על פי מידת הדתיות שלהם ומנסה להשיב לשאלה שמעסיקה מן הסתם בעיקר את הציבור הדתי: מהו שיעור הנושרים מאורח חיים דתי?
מבחינת דתיים שאינם חרדים, תוצאות המחקר מדאיגות. שיעור הנשירה מאורח החיים הדתי עומד על כ־25%. אלה מספרים גדולים, ואפשר להבין את תחושת הצער בקרב אנשי המגזר. כאשר מדי שנה נדחית ההצעה האמונית על ידי רבע מלקוחותיה, נראה שמשהו פה לא עובד. יש לשער שהעובדה שחלק מהנשירה היא לא לחילוניות גמורה אלא לאותו קיום נפוץ אך מעורפל משהו שנקראה "מסורתיות", לא מנחמת את מי שקיווה שילדיו יהיו דתיים כמוהו. והצער עוד עלול להתגבר לנוכח העלייה בשיעור החרדים: מ־6% בשנת 2002 ועד ל־10% בשנת 2018. נראה שהיכן שנפתחים חלונות לעולם החיצון - יהיו מי שיעזבו את הבית וייצאו החוצה. הנה כי כן, אפשר לחשוב שהזרם הדתי־לאומי נחל כישלון, והחילונים אולי מפחדים באופן רשמי מהדתה, אך לטעמי נוצר כאן זן לא בלתי־מעניין של יהודים ישראלים, אם מתייחסים גם לדתיות וגם לחילוניות כאל ספקטרום. שהרי האדם היחיד הוא ספקטרום בפני עצמו, וגם החילוני מהסקרים הוא לא בדיוק החילוני מהחיים.
אפשר לראות את החילוני הזה בנתון נוסף שמופיע במחקר של פינקלשטיין. סקר שנערך על ידי העיתונאי שמואל רוזנר והסוקר קמיל פוקס בשנת 2018 הציע לא רק כמה גוונים של דתיות (מסורתי, דתי־ליברלי, דתי, דתי־תורני וחרדי) אלא גם שתי הגדרות לחילוניות: חילוני לחלוטין (28%) וחילוני קצת מסורתי (21%). והחילונים הקצת מסורתיים האלה, הם חתיכת טיפוס. יהודים מסוג אחר.
לפי נתוני הלמ"ס משנת 2014, קרוב ל־30% מהחילונים צמים ביום כיפור. סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה משנת 2018 מצא כי 45% מהציבור היהודי לא מקפיד כלל על כשרות, אבל אני מתערבת שחלק לא מבוטל מהם לא יאכל חזיר. החילונים הקצת מסורתיים לא ישמרו שבת אבל יעשו ארוחת שבת, עם קידוש שהם לא לגמרי סגורים עליו, והילדים הקצת מסורתיים שלהם יעלו לתורה בבר מצווה.
נכון, לחילוניות יש נטייה לזלוג לאזורים הדתיים ולשטוף איתה כמה כיפות על הדרך, אבל היכן שהגבול חדיר - יש חלחול גם מהצד השני. והתרבות, לא הפוליטיקה, היא החיישן הרגיש יותר לתהליכים כאלה.
לפני עשור, אילו רציתי לחפש שיר אמוני, נפרש בפניי מבחר שרובו אברהם פריד. כמובן, תמיד היה אפשר לחכות שבן למשפחת בנאי יחזור בתשובה, ואכן אביתר סיפק סחורה לוהטת בתחום הזה. בשנה שעברה שחרר ישי ריבו, עם כיפה שחורה וציצית, את השיר "סדר העבודה" שמפרט את פעולות הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים. זהו שיר ארוך, כמעט 6 דקות.
יש לו 5.3 מיליון צפיות ביו־טיוב. כמעט כל השירים של ריבו עוסקים בדרך כזו או אחרת בתכנים יהודיים, והוא מצטרף לחבורה גדלה והולכת של יוצרים שהיהדות היא חלק מהשפה האמנותית שלהם. לא בתור הגדרה יחידה של זהות, אלא כבדרך אגב, משהו בדנ"א שלהם: ברי סחרוף, שולי רנד, יונתן רזאל, עידן חביב, עומר אדם - שבזכותו אין פסטיגל בשבת, נרקיס, חנן בן ארי ויש עוד. הם לא אמנים מהמגזר ולא נתפסים ככאלה. התכנים האמוניים שלהם הם מי השתייה שיוצאים לכולנו מהברז. בלי המועצה לקידום ערכי היהדות ובלי עידוד מטעם הרשות הלאומית למורשת ישראל. והם לא לבד: אף אחד לא הנחית מלמעלה הוראה לבכירי השפים לפתוח מסעדות כשרות. ויש להם לקוחות.
כשם שהדתי לא יצליח להתמיד במלוא דתיותו כאשר הוא משכשך עד צוואר בחילוניות, כך גם החילוני יתקשה להסתגר בין חומותיו. בבית הספר עוד אפשר לבצע את ההפרדה, אבל כאשר מגיעים לצבא, לאוניברסיטה ולעבודה - הלך על כולם. מערכת החינוך גרמה נזק עצום לחיבור של הישראלים למורשתם, אבל היא לא הצליחה לנתק אותם מהיהודים האחרים שחיים סביבם.
התבדלות דתית היא כורח כאשר חיים בגולה וסכנת ההתבוללות אורבת בפתח. גם התבצרות חילונית היא מידה גלותית שנובעת מתוך רצון לנורמליזציה בעיני הגויים. במדינת ישראל אנחנו מתבוללים ביהודים אחרים, וצריך להיות חילוני מטורלל במיוחד (ויש כאלה, למרבה הצער, אבל הם מעטים) כדי להיות מודאג מהדתה. החרדים האשכנזים משתדלים להתבדל, אבל גם המאמצים הכבירים שהם משקיעים בפרויקט הזה לא יחזיקו מעמד. לא יהיו פה חילונים אמיתיים אף פעם, וטוב שכך. מדינת היהודים היא זרם היהדות החזק ביותר. ואם רק יחזרו ללמד ניקוד - על אחת כמה וכמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו