"כפרה, אני רוצה מעצרים/ חרא עליהם שיישרפו
תפעיל אלות/ אל תעשה חשבון
תיתן להם מכות/ בפלג גוף תחתון
תיכנס פנימה/ כל זה לפרוטוקול
ועצורים רוני/ עצורים ישברו את הכל
כולל שימוש בכוח/ מלא מעצרים
אתה יודע/ אני מומחה לחרדים
לכן תשמע לניסו/ אמרתי לך את הדברים
כדי לחסוך ממך האישורים/
כפרה/ חרא עליהם שיישרפו/
אני רוצה מעצרים"
ניסו שחם שם, שם 2005
15 שנה לגירוש. ואני מעיין, מפשפש, טועם ברפרוף טקסטים ישנים. אראל בן ה־35 מדבר אלי מתוך טרגדיה בת 15. אלה היו שנים סוערות, כך נאמר פעם, זמן טירוף. אני קורא בקול את המילים שכתבתי אז:
"חלמתי משהו נורא אבל אני לא זוכר את החלום. אם אתה מביט לתהום לאורך זמן, התהום מביטה בך חזרה. כמו עקבות בחול הנשטפים בגל מים עצום. זיכרון עמום. אני כבר עייף, העתיד, השנאה, מי ייתנני מנוחה שתהא ולו מנוחת אסיר נמלט בליל סערה, רודפיו אחריו והוא מוצא לרגע מחסה. יום אחד נקום ונהרהר בימים הרחוקים ההם. אז אולי נראה בהם תקופה קשה ומרתקת בה עוצבה דמותנו כעם".
לפני כמה שנים הועלה ליו־טיוב סרטון שהפיקו חיילי גדוד גלבוע בחטיבה הכחולה בהתנתקות. "היה אדיר", סיכמה חיילת. בדקה השלישית בסרט מציץ ראשו של אחד הקצינים, טייס, שמסכם את מבצע העקירה הגדול במילים: "ניפגש בתל אביב הבירה". סמלי, אבל לא סמלי כמו כפר מימון, המקום שבו נמנעה מלחמת אחים. והיום? המחאות העכשוויות קוראות בגלוי להפלת הממשלה ומפלרטטות עם אנרכיה. "בוגד", צועקים בכיכר העיר וההסתה נגד ראש הממשלה עולה בטור אקספוננציאלי. קטטת אוהדי כדורגל הופכת לעוד הזדמנות לקונן על אלימות הימין.
והתקשורת שבזמן ההתנתקות שירתה כשפחה חרופה את הממשלה, התרפסה בניחוח אתרוגים וגיבתה כל מהלך אנטי דמוקרטי כולל אלימות קשה נגד מפגינים, מנגנת כעת מארש אחר. את הדברים הבאים כתבתי אז:
יום שני, 14:00, 18.7.2005, תל אביב. בדרך לנתיבות עצרנו בצד הדרך והסרנו את הסרטים הכתומים מהמכונית. בשנות החמישים סבי ז"ל בחיפה של אבא חושי היה הולך לבית כנסת עם טלית חבויה בתוך עיתון. גם בחו"ל, יהודים דתיים הולכים עם כובע. ובישראל משטרת המחשבות של שרון עוצרת נהגי אוטובוסים. לא רצינו לקחת צ'אנס למרות תעודות העיתונאי. זו גלות בארצך.
"נוסעים. בת"א, הכתום והכחול מוגדרים כמעט על פי מפתח גיאוגרפי סוציולוגי, אני כמעט מתפתה לומר עדתי. דרום תל אביב כתומה לגמרי, צפון תל אביב כחולה. בכבישים, רוב לכתום, אבל ביום שני רבים מסירים את הכתום. "בתחבולות תעשה לך וגו'".
15:30, נתיבות. אחוזת הקבר של הבאבא סאלי בנתיבות הומה המון רב בשעה שאנו מגיעים. ברדיו מדווחים על מספר מועט של משתתפים, המשטרה מסרה הערכה צנועה. 5,000 איש. בדיחה. היו שם לפחות 50,000 שהגיעו בכל דרך אפשרית למרות התנכלות המשטרה. זו היתה סנונית ראשונה לניסיונות החוזרים ונשנים של דיס־אינפורמציה מצד משטרת ישראל בסיוע התקשורת. אין מה לצפות להגינות במשחק הזה. התקשורת שוב בחרה צד. מאוחר יותר ידווחו קריינים מהוקצעים על עימותים אלימים. בולשיט. הקהל העצום הקפיד על התנהגות אצילית ומרשימה לאורך כל הדרך.
גם התמונות שיתפרסמו בעיתונים למחרת, לא ישקפו אלא את טעמם של עורכים בעלי עניין פוליטי או תאבי רייטינג. כתב של אחד מכלי התקשורת המובילים בישראל המסקר את ההתנתקות פורס בפניי תמונה עגומה, לא לפני שהוא משביע אותי שלא לגלות את שמו. לטענתו, עורכיו משכתבים ומעוותים את דיווחיו.
אין קליטה בסלולריים. יש מי שטוען כי המשטרה מפעילה מדי פעם מיסוך אלקטרוני. הייתכן?
לאנשים שהגיעו לכאן יש עבודה, חותנת ומשכנתא על הראש, אבל יש להם גם משהו מעבר לחלום על ארבע על ארבע וחופשה באילת. אידיאולוגיה. מילה גסה בישראל 2005. בדרך כלל הם נופשים בנחלי הגולן, חיים בצמצום ומגדלים הרבה ילדים לא מפונקים.
יהיו שישאלו, איך יש להם זמן לצעדות, הם לא עובדים? אז ככה. הם דווקא עובדים, אפילו משלמים מסים. בצעדה הם משתתפים על חשבון ימי החופשה שלהם. קשה להאמין, אה? אזרחים שמגיעים עם שבעה ילדים, חלקם בעגלות וצועדים בחום לא אנושי בשם אמונה ברעיון שאינו קשור לרווחה חומרית או לפרסום. והם הלכו.
21:30, בדרך לכפר מימון. סמוך לפנייה לכפר מימון הציבה המשטרה את המחסום האנושי הכי גדול שאי פעם ראיתי חוץ מבסרטים של שפילברג. סד"כ של כוח רב חילי. תרגיל נאט"ו וברית ורשה ביחד. עם כוח כזה אפשר לכבוש את עזה פעמיים ולהשאיר עודף.
אלפי חיילים ושוטרים שלובי ידיים שהסתדרו כמשפך חי ונושם, מפנים את עשרות אלפי המפגינים לשטח כינוס צר. היה מי שהסיטואציה הזכירה לו את אסון ערד. החשש היה באוויר, אבל התנהגותם המופתית של המפגינים ושליטת המארגנים סיכלו את תרחיש האימים. מאוחר יותר אמר לי ח"כ פרופ' אלדד שזו היתה יכולה להיות מלכודת מוות ל־50 אלף המפגינים. בנס לא היו הרוגים. "אם היה קורה אסון", אמר, "הייתי רודף את גדעון עזרא עד סוף ימיי".
הצועדים המתינו להחלטת המשטרה. חום אימים. ילדים בכו למים. החלטתי לחצות את הקווים ולהעביר בקשה לעוקב מים לחמ"ל הקדמי של המטרה. השר גדעון עזרא והמפכ"ל קראדי עמדו שעונים על המכונית. עזרא בחליפה היה זחוח ועישן רוטמנס, סיגריה אנגלית שבדרך כלל ערבים אוהבים. אולי הרגל שסיגל בשב"כ.
העברתי לו את המצוקה. הוא הציע לשלוח לצועדים מכונית להתזת מים. "אתה בטוח?" התעקשתי. "בטח החברים במרכז הליכוד יהיו מאושרים לשמוע את זה".
עזרא התעשת. למען האמת והיושר העיתונאי, השר התלוצץ. טוב, היה חם. אחד הקצינים דואג לשלוח עוקב מים לצועדים.
לשאלה מה הלאה השר עזרא משיב: "הם יישברו. שעה־שעתיים הם חוזרים לנתיבות והביתה". חבל שלא היה לו כובע, אם כי הוא תמיד יכול לנסות לטעום את מגבעת המפכ"ל.
בשעה אחת, לאחר הפשרה שהתגבשה, הצועדים מתקדמים לכיוון שטח ההתכנסות בכפר מימון. בחור על אופניים מתקשה לתמרן. לשאלתנו מדוע סחב עימו אופניים, סיפר כי שמע שעצרו אוטובוסים ולכן רכב על אופניים מקריית מלאכי לנתיבות. אתה מבין את זה גדעון עזרא? מקריית מלאכי לנתיבות באופניים.
מישהו מספר שברמת עמידר היס"מ עצר אוטובוס ונוסעיו החלו צועדים על טפם ועגלותיהם בצידי כביש גהה. ניידת ליוותה אותם. אחרי איזה שעה שלשוטרים הלכה הרגל על הקלאץ', הם נשברו והזמינו את האוטובוס שייקח את המתנחלים המשוגעים האלו.
יום שלישי, 01:00, כפר מימון. בשעה אחת בלילה לערך, כשרבבות הצועדים נכנסו לכפר מימון בשירה אדירה לנוכח השתאותם של קציני צה"ל והמשטרה, התפוצץ בי משהו. לא יודע כיצד להגדיר זאת, אין לי כלים רציונליים ונאורים לנתח ולכמת את עוצמת הרגש שחוויתי. פתאום פרצתי בבכי. הייתי גאה להיות שייך לעם הזה, לציבור הזה, על נשיו, טפו וזקניו. לנחישות, לדבקות, למסירות הנפש. מקדשי שם שמיים. למי שבחרו בבחירה של האם האמיתית במשפט שלמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו